רפואת המילים ואומנות האיחוי: הפואטיקה הטיפולית בשירתו של יצחק גוילי

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין באגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל, חברת הוועד המנהל ונציגת מחוז הדרום.

רפואת המילים ואומנות האיחוי: עיון פואטי בשירת יצחק גוילי 

יצחק גוילי, ספק חשכה, מנדלי, נוצה הוצאה לאור, 2018, 124 עמודים
יצחק גוילי, חלון אל הבהיר, הוצאת עמדה, 2022, 98 עמודים

בשתי אסופות השירה של יצחק גוילי, "ספק חשיכה" ו"חלון אל הבהיר" נפרשת יריעה פואטית רחבה, עמוקה ורווית מודעות פילוסופית. מתוך קריאה דקדקנית בשירי שני הקבצים, מזדקר לעין מאפיין דומיננטי אחד, הקושר את כלל היצירות לכדי מסכת רעיונית מגובשת: העיסוק החוזר והבלתי מתפשר במילה הכתובה ובמעשה השירי ככלי אקטיבי של ריפוי, איחוי, מחסה ונחמה אל מול שבריריות הקיום, טראומות העבר והבדידות האנושית. 

עבור גוילי, יליד 1964 ורואה חשבון, השירה חורגת מגבולות האסתטיקה או הביטוי האמנותי בלבד; היא מתגבשת לכדי פעולה קיומית הכרחית, מנגנון הישרדותי של נפש המבקשת לעבד את מכאוביי העולם דרך תבניות של שפה.

העולם המצטייר בשירתו של גוילי הוא עולם של אובדן הולך ומצטבר, של מלחמות ישנות המותירות צלקות עמוקות, ושל שגרת יומיום אפורה ושוחקת השואבת מן האדם את שאריות תקוותו. בתוך המרחב הדחוס והכואב הזה, המשורר אינו מתבצר בשתיקה או בכניעה פסיבית, אלא בוחר במודע לאמץ את כוחן של המילים כעוגן אחרון של חסד. תפיסה זו אינה נותרת ברקע הדברים, אלא זוכה להדהוד מפורש וישיר. בספרו "ספק חשיכה", גוילי מקדיש שער שלם הנקרא "מילים", ובו הוא חושף את הקרביים של תהליך היצירה ואת מניעיו העמוקים ביותר, כשהוא מצהיר בגלוי על תפקידה התרפויטי של שירתו.

כבר בראשית התבוננותו בייעודן של המילים, המשורר אינו מסתיר את הכאב שהוליד אותן. השירה נתפסת כתגובת נגד אנושית לטראומה ולשבר פנימי שאינו מרפה. הוא מודה בגילוי לב כי מעשה הכתיבה נועד בראש ובראשונה לשמש לו מזור אישי: "אני כותב פה כדי להרפא, להרפא ממלחמה נושנה, ומאשם" (ספק חשיכה, שיר ללא שם, עמ' 116). הריפוי שמבקש גוילי דרך כתיבתו אינו העלמה או הדחקה של הכאב, אלא הפיכתו לחומר גלם שניתן להתמודד עמו. המילים הופכות לתרופה, לכלי קיבול המכיל את פצעי העבר, את תחושת האשמה ואת חסרונם של החיבוקים שכבר אינם.

השאיפה להעניק למילים כוח מרפא ומוחשי באה לידי ביטוי בדרך שבה המשורר מדמה את השירה למעין חומר פיזי מנחם, כמעט כמו מזון בסיסי המכלכל את רוחו של האדם. כמיהתו העמוקה היא להפוך את המילים לדבר מה שניתן לגעת בו, לחוש בחמימותו ולהתנחם בו בתוך עולם מנוכר וקר. הוא שואף להזין את הנפשות הרעבות דרך השפה: "הלוואי ויכולתי, כמו משאית של מאפיה, להביא לך כל בוקר משא מילים רך, טרי וחם, מפיץ ריח שאין לעמוד בפניו" (ספק חשיכה, שיר ללא שם, עמ' 111). המילה בעיניו היא לחם חוקה של הנפש, מצרך קיומי בסיסי שביכולתו להפיג, ולו לרגע, את תחושת הריק והייאוש.

יצחק גוילי

הפואטיקה של גוילי מדגישה את המלאכה הסיזיפית של חיפוש המילה המדויקת, לא לשם שלמות וירטואוזית, אלא מתוך צורך קריטי לאחות את הקרעים. השירה מוצגת כמלאכת חייטים עדינה ורגישה, שנועדה לתפור מחדש את מה שנפרם באכזריות על ידי החיים. הוא רואה בעצמו אומן של שפה שייעודו הוא תיקון העולם הפנימי: "תופר בקפידה מילים מדויקות רק כדי לאחות את פצעי הנפש" (ספק חשיכה, שיר ללא שם, עמ' 110). פעולת התפירה הזו דורשת זהירות, חמלה ויכולת להכיל את הפצע מבלי לזהם אותו, והיא מעידה על האמון העצום של המשורר ביכולתה של השפה לשקם הריסות.

יחד עם זאת, גוילי מודע היטב לפער הטראגי שבין מהות הכאב לבין המילים המנסות לתאר אותו. הוא יודע שהשפה לעולם לא תצליח להקיף את מלוא עוצמתה של חווית הייסורים. המילים הן רק קליפה, מסגרת חיצונית המנסה להכיל בתוכה אנרגיה מתפרצת של סבל וכמיהה: "מאחורי כל המילים כאן מסתתרת צעקה גדולה" (ספק חשיכה, מילים, עמ' 107). הצהרה זו משמשת מעין מפתח הרמנויטי לכלל יצירתו. הקורא נתבע להקשיב מעבר לטקסט הכתוב, לאתר את התדר האילם של הצעקה הגנוזה בין השורות, ולהבין שהמשורר משתמש במילים כמעטפת הגנה המרככת את הצעקה הקיומית והופכת אותה לנסבלת.

דימוי נוסף הממחיש את היחס המורכב של גוילי לתהליך היצירה הוא דימויו של המשורר כפועל כפיים, כאיש עמל המתמודד עם חומרים מסוכנים ובוערים. הנפש מייצרת רגשות גולמיים ולוהטים, ותפקידו של המשורר הוא לעצב אותם בטרם ישמידו את הכול: "אני רק חרש ברזל היוצק מילים רותחות אל שורות, ואז מצמצם אותן לאהבה עוד בטרם יתקשו לדבר אחר" (ספק חשיכה, שיר ללא שם, עמ' 114). השירה כאן היא תהליך של טיהור והתמרה. המילים הן הכלי שבעזרתו הופך המשורר את זעם הקיום ואת חרדת המוות למבע של אהבה וקרבה, ומציל את הנפש מקריסה אל תוך מרירות או אדישות.

אמונתו של גוילי בכוחן של המילים נשענת גם על ההכרה בממד המיסטי והקדום של השפה. בעיניו, המילים נושאות עמן מטען סגולי העובר מדור לדור, כוח טמיר המסוגל לעקוף את המחסומים הרציונליים ולפנות ישירות אל הליבה הכואבת של האדם: "גם למילים ישנות שנכתבו לפני אלפי שנים, יש את כוח הקסם השמור למילים - לרפא את הנפש" (ספק חשיכה, שיר ללא שם, עמ' 119). המשורר ממצב את עצמו כחוליה בשרשרת ארוכה של כותבים ואנשי רוח שרתמו את השפה לשם הבאת נחמה, כשהוא נשען על המסורת הטקסטואלית כמשאב של ריפוי פסיכולוגי ורוחני.

עם המעבר אל ספרו השני, "חלון אל הבהיר", מאפיין דומיננטי זה מתפתח ומקבל ממד נוסף, כואב ונואש אף יותר. כאן מתגלה המשורר כשהוא מפוכח ומפוקח, נאבק בתסכול עמוק לנוכח מגבלותיה הפיזיות של השירה. השיר הפותח את הספר, "שירה שימושית", מהווה מעין וידוי קורע לב על רצונו העז שהשירה תהפוך לכלי עבודה של ממש, לדבר המשנה את המציאות הפיזית והחומרית: "לו היתה שירתי מסור, לו היתה פטיש... לא רק געגוע על ניר, לא אות מתה" (חלון אל הבהיר, שירה שימושית, עמ' 11). זהו זעזוע עמוק לנוכח אוזלת ידה של השפה להשיב את המתים או למחוק את הכאב הממשי, אף שהיא מהווה את כלי העבודה היחיד שנותר בידיו.

על אף התסכול הבלתי נמנע מהיותן של המילים "אות מתה", המשורר אינו זונח את התקווה למצוא בהן מזור. בחיפושו אחר משמעות בתוך עולם מתנכר, הוא הופך לעולה רגל המשחר לפתחה של תקשורת אנושית חומלת. כך, בשיר "מלאך", הוא מתאר מפגש אקראי בעיר העתיקה שבו הוא מבקש פשר ומגע אמיתי מול הריקנות הסובבת אותו: "נזקק הייתי עד מאד לרפואת מילים טובות" (חלון אל הבהיר, מלאך, עמ' 32). המושג "רפואת מילים" טומן בחובו את ההנחה שיש בכוחה של אמירה אנושית כנה וטובה לרפא את הניתוק ולתפקד כתרופה מצילת חיים בעולם שבו כל אחד מסתגר בכאבו.

ההבנה כי המילה היא כלי הריפוי האולטימטיבי דוחפת את גוילי לקחת על עצמו אחריות מוסרית וציבורית כמשורר. הוא אינו כותב רק למען עצמו, אלא רואה בשירתו שליחות ציבורית למען אותם אנשים שאיבדו את קולם בתוך סבך הייסורים היומיומי. הוא מבקש להיות הפה לאלו שהשתיקה נכפתה עליהם מתוך עצב או אובדן: "ואני ניסיתי, על דעת עצמי... להיות הדובר של השתיקות שלכם... לתת מילים" (חלון אל הבהיר, דובר, עמ' 78). המילה הופכת לגשר של סולידריות בין המשורר לבין סביבתו, ומשמשת כמגדלור של אמפתיה במרחב הציבורי.

תחושת השליחות הזו מאלצת את המשורר לנקוט עמדה אקטיבית, כמעט מרדנית, מול שתיקת העולם. הוא אינו ממתין שיתנו לו רשות לדבר, אלא נאבק כדי להשמיע את קולו, מתוך צורך קריטי לחלץ את האדם מבדידותו. בשיר "רשות דיבור" הוא מצהיר על ההכרח שבצעקה וביצירת שפה פואטית נוגעת: "לקחתי בכוח, בעצם בגנבה, רק את חירות הצעקה... החירות לגעת בלבבות האנשים בכמה מילים" (חלון אל הבהיר, רשות דיבור, עמ' 64). זוהי חירות שהמשורר נוטל לעצמו מתוך מחויבות עמוקה לתפקידן המרפא של המילים, ובתקווה שהן יצליחו לחדור מבעד לחומות הייאוש של הזולת.

כלי הריפוי המגולם במילה הכתובה משמש גם כאמצעי להצלת הזיכרון מפני הכיליון של הזמן והשכחה. גוילי רואה במעשה הכתיבה דרך להעניק חיי נצח, או למצער תוחלת חיים מוארכת, לאנשים ולסיפורים שקופים העומדים להיעלם לתהום הנשייה. הכתיבה היא מעשה של חסד עבור המתים והחיים כאחד: "אני מלקט סיפורים פשוטים... לבל ימחה זכרם לתמיד" (חלון אל הבהיר, המתים שלי, עמ' 95). המילים משמשות כמצבה חיה ונושמת, כלי קיבול המאפשר למשורר להחיות לרגע קט את האהובים שאבדו ולשמר את הדי עברם בתוך ההווה השברירי.

מתח נוסף שמאפיין את גיניאולוגיית המילה בשירתו של גוילי הוא האיזון הדק שעל השיר לשמור עליו כדי להיות אפקטיבי. מצד אחד עליו לחשוף את האמת העירומה והמכאיבה, ומצד שני עליו להיות מקור של חום ונוחם. גוילי ממפה במדויק את הדואליות ההכרחית של היצירה הפואטית: "שיר טוב יהיה מדויק ונוקב... קצת ינגח את הנפש אבל... גם יצליח ללטף" (ספק חשיכה, שיר ללא שם, עמ' 121). המילים חייבות לפצוע את האדישות כדי לגעת בליבה של האמת, אך מיד לאחר מכן עליהן לעטוף את הפצע בתחבושת של שפה פואטית ורכה, שמאפשרת לקורא להמשיך להתמודד עם חייו.

מכלול יצירתו של יצחק גוילי בשני ספריו מציב את השפה העברית על דוכן של כבוד ככלי של הצלה אנושית. המאפיין הדומיננטי של ראיית המילה כמזור קיומי, כלי שנועד לחמם, לרפא, לאחות ולהזכיר, מעניק לשירתו איכות של תפילה חילונית מודרנית. מול פגעי המלחמה, החולי, הזקנה, ואילמותו של היקום, המשורר יוצק את בדידותו לתוך אותיות ומילים. הוא מכיר במוגבלותן, כואב את אי-יכולתן להפוך לפטיש של ממש, אך בו-זמנית חוגג את כוחן המאגי להאיר את הנפש, ולהציע חלון של נחמה ואמפתיה גם בתוך החשיכה הסמיכה ביותר.

בסיומו של העיון המקיף והמעמיק בשירתו של יצחק גוילי, מתבררת במלוא עוצמתה והיקפה המרכזיות הבלתי מעורערת של המילה הכתובה ככלי אקטיבי של ריפוי, איחוי, מחסה ונחמה. לאורך כל נתיבי הדיון הפרשני, נוכחנו לדעת כי המשורר מצליח לכונן תפיסה פואטית מגובשת ויציבה, שבה השפה אינה נותרת כלי קיבול סביל לתיאור מכאובי העולם, אלא הופכת למנגנון דינמי, הישרדותי ותרפויטי, שמטרתו המרכזית היא שיקומה של הנפש השבורה והפצועה. גוילי משתמש באותיות ובשורות השיריות כבתחבושות ובמרקחות רפואיות, ומתוך כך הוא מעניק לשירתו איכות רוחנית וקיומית נדירה, המציבה אותה במקום גבוה במפת השירה העברית בת זמננו.

הניתוח הצמוד של השירים בשני הספרים הראה כי מעשה הכתיבה עבור גוילי הוא תהליך מתמיד של התמרה קתרטית, שבו האנרגיה ההרסנית של הטראומה, האובדן ואימי המלחמה מעובדת ומנוסחת מחדש לכדי היגדים של אהבה, קרבה וחמלה אנושית. ראינו כיצד המשורר, המגדיר את עצמו כ"חרש ברזל" המטפל במילים רותחות, מונע מתוך דחף פנימי עמוק להירפא ממלחמות נושנות ומאשם, וכיצד הוא מוצא במרחב הסטרילי של השיר את המקלט היחיד המאפשר לו להתמודד עם זיכרונות העבר מבלי להישרף בהם. המילה הכתובה מתפקדת אפוא כמעטפת הגנה חיונית, כסכר פואטי המרכך את הצעקה הגדולה המסתתרת מאחורי הקיום, והופך את הסבל הממשי למשהו שניתן לשאת אותו, להביט בו ולמצוא בו שמץ של נחמה.

כמו כן, עמדנו על האופן שבו הפואטיקה של גוילי הולכת ומתפתחת, הולכת ומשתכללת לאורך השנים, כאשר היא נאלצת להתעמת באופן ישיר ומיוסר עם המגבלות המובנות של השפה ועם חוסר יכולתה להפוך לכלי עבודה פיזי וממשי המשנה את פני המציאות החומרית. הדיון בקובץ "חלון אל הבהיר", ובמיוחד בשירים כמו "שירה שימושית", חשף את המתח הטראגי והעמוק המלווה את המשורר, הכואב את היותן של המילים "געגוע על ניר" ואות מתה שאינה יכולה להשיב את המתים או לבנות בתים הרוסים. אולם, כפי שנוכחנו לדעת, דווקא מתוך המפגש המפכח הזה עם גבולות הכוח של השפה, צומחת עמדה מוסרית ואתית נשגבת עוד יותר, שאינה מוותרת על מלאכת הכתיבה אלא רואה בה, דווקא בשל היותה כלי רוחני בלבד, חסד עילאי שאין שני לו.

השליחות הציבורית והאנושית של המשורר, כפי שהיא עולה מתוך הניתוח, חורגת בהרבה מגבולות הריפוי העצמי והופכת למעשה של סולידריות רחבת היקף, שבה השיר משמש כקול עבור אלו שנדונו לשתיקה ארוכה ומעיקה. גוילי, במוכנותו להיות "הדובר של השתיקות" של זולתו ובלקחו את רשות הדיבור וחירות הצעקה, מטעין את המעשה השירי באחריות חברתית עמוקה, והופך את המילים לגשרים של חמלה המקשרים בין בדידויות רבות ושונות. הפעולה הפואטית הזו מציעה לקוראים רפואה של ממש, שכן היא מחלצת את הסבל האישי מן הקיבעון והניתוק המנוכר, ומאפשרת לו להדהד בתוך מרחב משותף של הבנה, שותפות גורל ואמפתיה עמוקה.

ממד מרכזי נוסף שזכה להבלטה בסיכומו של דבר הוא תפקידן של המילים כמכשיר אנטי-נוסטלגי וכלי מלחמה עיקש כנגד השכחה, הכיליון ותהליכי ההיעלמות של הזמן, המאיימים למחוק את זכרם של האנשים הפשוטים והיקרים מן העולם. המשורר פועל כמלקט רגיש של סיפורים קטנים ורגעים חולפים, והוא נוצר אותם בתוך קפסולות של שפה מדויקת וגבוהה, ובכך הוא מעניק להם חיי נצח פואטיים ומציל אותם מתהום הנשייה האכזרית של המציאות. הזיכרון המילולי הופך במידה רבה למרחב דיאלוגי פעיל, שבו העבר אינו מת אלא ממשיך להזין את ההווה, ומאפשר לחיים למצוא משענת יציבה ותחושת המשכיות אל מול פני העתיד הבלתי נודע והזקנה המתקרבת.

הארכיטקטורה הלשונית והסגנונית של השירים, כפי שהודגם לאורך המאמר, משקפת אף היא את מאפיין הריפוי, בכך שהיא משלבת באופן מרהיב ומוקפד בין הדיוק הנוקב והמנגח לבין הליטוף והרוך הפואטי, ובכך מייצרת חוויית קריאה קתרטית ומאזנת. גוילי מבין היטב כי שיר טוב אינו יכול להסתפק במילים מנחמות בלבד, אלא עליו קודם כול לחשוף את האמת הכואבת במלוא חריפותה, ורק לאחר מכן להציע את חסד הליטוף והאיחוי, פעולה המבטיחה כי הריפוי לא יהיה שטחי אלא עמוק ויסודי. השפה הגבוהה, המדויקת והנקייה מרעשים מיותרים שבה הוא משתמש בשני הקבצים, משמשת ככלי הקיבול המושלם לאיזון העדין הזה, והיא המאפשרת לשירתו לגעת בלבבות ולפעול עליהם את פעולתה המרפאת.

במבט רחב על שירתו של יצחק גוילי, ניתן לומר כי מכלול יצירתו בשני הספרים מתגבש לכדי תפילה חילונית מודרנית רבת עוצמה, המציבה את האדם במרכז המאבק על משמעות החיים ומציעה לו את השפה כמולדת וכמחסה אחרון מפני פגעי המציאות. מול שתיקתו של אלוהים, מול מוראות המלחמות ומול אפרוריות היומיום, המשורר אינו נכנע לייאוש או לאדישות, אלא ממשיך להאמין באדיקות בכוחן המאגי של המילים הישנות והחדשות כאחד, וממשיך לשלוח אל העולם "משאות של מילים חמות" המפיצות ריח של תקווה וחמלה. זוהי שירה שמבינה את מלוא כובד משקלו של הסבל האנושי, אך מסרבת להותיר אותו ללא מענה, ובכך היא מממשת את ייעודה העליון של האמנות ככלי לתיקון הנפש והעולם.

העיון בשיריו של גוילי משאיר את הקורא עם תחושה עמוקה של התעלות ושל קתרזיס, מתוך ידיעה שגם בתוך ה"ספק חשיכה" הסמיך ביותר, תמיד קיים סיכוי לפתוח "חלון אל הבהיר" באמצעות המילה הנכונה, המדויקת והחומלת. המשורר מלמד אותנו כי השפה אינה רק אמצעי לתקשורת פונקציונלית, אלא היא מרחב קדוש של קרבה אנושית, מקום שבו פצעי העבר יכולים להפוך לשירים, ובו הבדידות יכולה להפוך לשותפות גורל מנחמת. הכתיבה שלו היא עדות חיה לכך שכל עוד האדם מסוגל לנסח את כאבו, כל עוד הוא מסוגל לתפור מילים מדויקות כדי לאחות את קרעי נפשו, יש תקווה לריפוי ולחזרתו של החסד אל החיים עצמם.

לסיכום, יצחק גוילי מתגלה בשני קבצי שירה אלו כארכיטקט של נחמה וכרוקם רגיש של שפה, שהצליח להפוך את המכאוב האישי והלאומי שלו ושל סביבתו למפעל חיים פואטי המוקדש כולו לרפואת הנפש האנושית. שירתו מזמינה אותנו להיכנס אל תוך עולמו, להקשיב לצעקה הגדולה המסתתרת מאחורי המילים, אך גם להתנחם ברוך, בטריות ובחמימות של המשא המילולי שהוא מביא אלינו בכל בוקר מחדש. המאמר הנוכחי ביקש להאיר את הציר המרכזי הזה, ומתוך כך להציע מפתח קריאה חיוני שיאפשר לקוראים לחוש במלוא עוצמתה של הרפואה הפואטית הזו, ולמצוא גם הם, בין השורות והאותיות, את החלון הפרטי שלהם אל הבהיר, אל החסד ואל השלום הפנימי.

עם סגירת מאמרי הנוכחי, נותרת בעינה ההכרה כי כוחה המרפא של השירה נעוץ בדיוק ביכולתה לעמוד איתנה מול פגעי הזמן והשכחה, ולהציע מבע של נצח לחולף ולשביר, דבר שגוילי עושה בכשרון רב ובחמלה אינסופית. אנו נפרדים משירתו מתוך הבנה עמוקה יותר של המעשה השירי כמהות קיומית הכרחית, ומתוך הערכה רבה למשורר שבחר לא לשתוק מול החשיכה, אלא להפוך את מילותיו למגדלור של אור, לנחמה גדולה ולאיחוי יקר מפז עבור כל הנפשות המחפשות מזור בעולם הזה. שירתו של יצחק גוילי תמשיך להדהד בלבבות קוראיה כעדות ניצחת לכוחה המרפא של המילה הכתובה, וכחלון פתוח לרווחה אל עבר עתיד בהיר, חומל ואנושי יותר.