שמות החומשים

מה מקור שמותיהם של חמשת חומשי התורה ומדוע בתרגומים העתיקים ישנם שמות אחרים?  

החומשים קרויים כיום (לפי מנהג קדום) על פי מילה המופיעה בפתיחתם. ’בראשית‘ ו‘ויקרא‘ הן המילים הראשונות בחומש הראשון והשלישי, ואילו ’שמות‘ ו‘דברים‘ הן המילים השניות שבראשי החומשים השני והחמישי, אולם מתברר שבתקופות קדומות נקראו חומשים אלה גם ’ואלה שמות‘ או ’ואלה הדברים‘, כך שגם בהם מדובר במילים הראשונות ממש. חריג הוא חומש ’במדבר‘, שכן שמו הוא המילה החמישית המופיעה בו (’וידבר ה‘ אל משה במדבר סיני‘), וסביר לומר ששם זה נבחר משום שזו המילה הראשונה שאיננה כה נפוצה כאחרות. עם זאת יש להעיר, כי בספרות הקדומה קרוי לעיתים חומש זה בשם ’וידבר‘, דבר שעליו מעיד גם אב הכנסייה הירונימוס שחי בארץ ישראל בסוף המאה הרביעית ובראשית המאה החמישית. עם זאת מסתבר, כי לכל החומשים היו גם שמות אחרים בתקופה הקדומה, ושמות אלה ניתנו להם על פי הנושא שבראשם או על פי עיקר תוכנם.

חומש בראשית כונה בקרב חוגי היהדות ההלניסטית בשם ’התהוות‘ (והוא כנראה קיצור של הביטוי ’התהוות העולם‘), על שם העניין המסופר בתחילתו של החומש. כך הוא קרוי בתרגום היווני לתורה, תרגום השבעים, ומשם הגיע אל תרגומי התורה ללטינית ולשפות אירופאיות שונות, שבהן הוא קרוי בשם Genesis (=מקור, היווצרות). בתרגום הסורי של התורה, הקרוי פשיטתא, מכונה הספר באופן דומה בשם ’ספרא דברייתא‘ (=ספר הבריאה). חומש שמות קרוי באנגלית Exodus, מילה שמשמעה ’יציאה‘, על שם יציאת מצרים, ובדומה לכך הוא קרוי כבר ביוונית וכן בפשיטתא (’מפקנא‘=יציאה). את חומש ויקרא נוהגים חז“ל לכנות בשם ’תורת כהנים‘, על-שם תכניו העיקריים, דיני הקורבנות המיועדים לכוהנים. בפשיטתא הוא קרוי: ’ספרא דכהנא‘. בתרגום היווני הוא מכונה בשם ’הספר השייך ללוויים‘ (כשהכוונה היא לכהנים, שהיו אף הם מבני לוי), ומכאן התגלגל השם לשמו האנגלי Leviticus. את חומש במדבר מכנים חז“ל בשם ’חומש הפקודים‘, וזאת על שבראשו ובסופו מתוארים ובפירוט מפקדי בני ישראל. מאותו טעם מכונה הספר בתרגום היווני בשם ’מִספרים‘, והפשיטתא מכנה אותו ’ספרא דמניינא‘ (=ספר המניין). מכאן גם שמו האנגלי - Numbers. שמו השכיח של חומש דברים בספרות חז“ל הוא ’משנה תורה‘, וזאת משום שיש בו חזרה על הרבה מסיפורי וחוקי החומשים שמות-במדבר. (הבטוי ’משנה תורה‘ מצוי, אם כי במשמעות שונה במקצת, בגופו של של הספר. ראו למשל דברים יז, יח). שם זה משתקף גם בפשיטתא, ’תנין נמוסא‘ (=החוק השני), בתרגום היווני וכן בלשונות האירופיות - Deuteronomy.

מתברר אפוא כי שמות החומשים בתרגומי התורה ליוונית לסורית ולשפות אירופה השונות מעידים על קיומם של שמות עבריים קדומים, אשר נדחו במשך הזמן מפני הנוהג לכנות את הספרים על פי פתיחתם.

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ, ד' פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, במדבר (תשס"א 2001).