סיפור העקידה, חיים גורי ויהודה עמיחי

עקידת יצחק, מנשה קדישמן

פרופ' רות קרטון-בלום, האוניברסיטה העברית

סיפור עקידת יצחק נתפס מאז ומתמיד כנקודת ציון מרכזית באמונה היהודית, והוא זכה לפרשנויות והתייחסויות רבות מספור במהלך כל הדורות, ביצירה היהודית לסוגיה השונים (ובמידה ברובה גם בספרות העולם בכלל). וכשם שרב מאוד מספר ההתייחסות אל פרשת העקידה, כך נמצא גם מגוון עצום בצורותיהן: כל דור פירש את העקידה על פי מאורעות זמנו, וכל פרשן, דרשן או יוצר התייחס אל העקידה על פי הבנתו, צרכיו, והמסר שאותו ביקש להעביר אל נמעניו. פערים בעלילה, כפי שזו מופיעה בתורה (בראשית כב), מולאו בדרכים שונות, עד שלעיתים גרמה הפרשנות הזו ל"כתיבה מחדש" של הסיפור כולו, ולא פעם הוא הואר באור שונה לחלוטין מן המקור, אור אחר ומפתיע. מדובר בתופעה מדהימה בהיקפה, אשר, כמדומני אן לה אח ורע, ואין לך עוד סיפור מקראי שזכה להתייחסות כה רחבה ומגוונת לאורך ההיסטוריה כולה.

המסורת היהודית ראתה את הסיפור העקידה לא רק כאירוע חד פעמי, אלא בעיקר כמפתח להבנת גזירות שמד או הרס קהילות ישראל - כגון המאורעות שהובילו למרד החשמונאים (במאה השנייה לפני הספירה) או מאוחר יותר מסעי הצלב (שהחלו בשנת 1096) – נתפס הסיפור כאב-טיפוס לעמידתו של העם נוכח העולם ומוראותיו. העמדת המאמין בניסיון הנורא, נכונותו של אברהם למלא את הצו האלוהי ולהקריב את בנו יחידו, ונכונותו של יצחק - כפי שנתפס הסיפור מימים קדומים – למות על קידוש השם, כדי למלא את פקודת האלוהים, נעשו לדגמי-יסוד שעל פיהם בחנו והבינו דורות רבים את מאורעות חייהם שלהם, כפי שביטאו אותם ביצירותיהם הספרותיות, בפיוט ובסיפורת, בכתיבה ההגותית או ההיסטורית. 

הספרות העברית החדשה תרמה אף היא לעושר האדיר הזה וגם בה זכתה עקידת יצחק להתייחסות רבה ומגוונת. שואת יהודי אירופה מכאן ו"החיים על החרב" בארץ ישראל מאז ראשית ימיה של הציונות מכאן גרמו לתחושה כי העקידה שבה ומתרחשת כאן ועכשיו – האבות עוקדים והבנים נעקדים או אף עוקדים את עצמם. כתוצאה מכך נדרשות יצירות רבות בספרות העברית והישראלית – בסיפורת, שירה, מסה ודרמה – אל העקידה. בתחום השירה, שבה נעסוק כאן, אין לך כמעט יוצר שאין ביצירתו התייחסות כלשהי לעקידה, ודי אם נזכיר את אבות ישורון, יצחק למדן, אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, ט' כרמי, זלדה, דוד אבידן, אמיר גלבוע, חנוך לוין ומאיר ויזלטיר. בשני שירים של שני משוררים נוספים, חיים גורי ויהודה עמיחי, נעסוק בקצרה להלן.

בשירים המתייחסים אל העקידה משתקפים ערכיה של החברה הישראלית, ובמיוחד יחסה אל המאבק הקיומי שבו היא נתונה ואל מחיר הדמים הגבוה שהוא גובה ממנה. כן משתקפים בשירים שינויים שחלו בנושאים אלה במהלך השנים. בתחילת דרכה, אם ניתן להכליל, קידשה השירה הישראלית את מיתוס העקידה, ברוח מה שעשו דורות רבים שקדמו לה. כך, למשל, האמור בסיום שירו של חיים גורי, "ירושה" (חיים גורי – השירים, א, ירושלים תשנ"ח, עמ' 211): 

    ...יצחק, כמסופר, לא הועלה קרבן.

    הוא חי ימים רבים,

    ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

    אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.

    הם נולדים

    ומאכלת בלבם.

ראשית כל עולה מן השיר הזה השוני הגדול שבין היצירה העברית החדשה לבין כל מה שקדם לה – סיפור העקידה כולו (כמו סמלים דתיים רבים אחרים) עבר תהליך של חילון, ושוב אין הוא מהווה אות של אמונה הנובעת מציווי אלוהי, אלא זהו מעשה אנושי, הנובע מציווי לאומי המוכתב על ידי ההיסטוריה. העקידה מתוארת כמצב קיומי מתמשך, כמרוץ שליחים של מאכלות בלב, כשרשרת אין-סופית של עקידות, המתחילה ביצחק (שבאופן פרדוכסלי לא מת כתוצאה מן העקידה) ועוברת לצאצאיו. זוהי ירושה, שבה היהודי איננו פועל אלא נפעל, והברירה אינה בידו. יש בשיר זה תחושה של קבלת הדין, השלמה עם גזירת הגורל היהודי. נקודת המוצא של השיר היא קולקטיבית, והוא עוסק בשותפות הגורל של העם היהודי ובחוסר יכולתו להתנער ממנה.

עם הזמן, לאור שינויים שחלו בחברה הישראלית, החלו להישמע קולות אחרים, קולות של אי-השלמה עם הגורל "העקידתי" וראייתו כדבר שאינו מחויב המציאות ושאינו גזירת הגורל, אלא בעצם אבסורד, דבר מגוחך, חסר משמעות ומיותר. כך עולה, למשל, משירו של יהודה עמיחי ז"ל, "הגיבור האמיתי של העקידה" (בספרו: שעת החסד, ירושלים תשנ"ג עמ' 21):

    הגיבור האמיתי של העקידה הוא האיל

    שלא ידע על הקנוניה בין האחרים,

    הוא כמו התנדב למות במקום יצחק...

    המלאך הלך הביתה,

    יצחק הלך הביתה,

    ואברהם ואלוהים הלכו מזמן.

    אבל הגיבור האמיתי של העקידה

    הוא האיל.

שיר זה מנפץ באחת את המסר המסורתי של סיפור העקידה. הגיבורים שוב אינם אברהם או יצחק אלה הדמות השולית של האייל, שבתורה ישנה התייחסות מועטת אליו. השיר טוען כי סיפור העקידה הוא אחיזת עיניים שכן הקרבן היחיד והמתוכנן מראש היה האייל. הסיפור כולו נתפס כקנוניה, כאשר כולם ידעו עליה, להוציא הקרבן. עמיחי עושה את סיפור העקידה בסיס לשיר מחאה וניתן לקרוא אותו כמשל: האייל הוא הקורבן האלמוני, האילם, שלא הוא האשם במצב (כגון המלחמה שאליה הובא בעל כורחו) ולא הוא גרם לה, אולם הוא הסובל העיקרי ממנה, בעוד שמי שיזם אותה "הלך הביתה" בשלום ושלווה. זהו שיר הבא לתאר את האבסורד שבמלחמה, את "מלחמות הגנרלים" על חשבון החייל הפשוט, כאשר סיפור העקידה מונח בתשתית השיר, אולם בעצם כל חלקי הסיפור מפורקים ומסודרים מחדש תוך שהם מאבדים את משמעותם המקורים ומשרתים את מגמתו של המשורר.

שתי דוגמאות אלה הן מעט מזעיר , ובוודאי שאין הן יכולות לייצג את כלל ההתייחסויות של השירה העברית אל הסיפור המקראי הנדון כאן. אף על פי כן ניתן לראות גם דרכן את חשיבותו של הסיפור הזה בדורות האחרונים, כאשר הוא מהווה את תשתיתן של יצירות רבות, בין שהן מקבלות אותו כפי שהוא ובין שהן עומדות בניגוד לו ומנגחות אותו. עולה מכאן ההשפעה האדירה של המקרא בכלל, ושל סיפור העקידה בפרט, על החברה הישראלית בת ימינו, בדומה ובהמשך למה שהיווה סיפור זה במשך הדורות כולם. וכדברי הסופר משה שמיר: "סיפור עקידת יצחק הוא הסיפור הגדול ונורא-ההוד ועמוק-המשמעות מכל הסיפורים שבעולם. הוא סיפור דורנו" (בקולמוס מהיר, מרחביה 1960, עמ' 332)

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, וירא (תשס"א 2000)

תמונה: פסל של מנשה קדישמן בחזית מוזיאון תל אביב