בצלאל פורטן, ׳ממגדל סונה׳: תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מוסד ביאליק

בצלאל פורטן, ׳ממגדל סונה׳: תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס, ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים תש״ף, 178 עמודים

הספר החשוב המונח עתה לפנינו הוא גירסה מקוצרת של ספרם המונומנטלי של בצלאל פורטן ועדה ירדני, על אוסף התעודות הארמיות ממצרים העתיקה שראה אור בתקופה שנמתחה על פני י״ג שנים: משנת 1986 עד 1999:

בצלאל פורטן ועדה ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה כרך א' - אגרות. עריכה, ציור ותרגום מחדש לעברית ולאנגלית, ירושלים 1986

בצלאל פורטן ועדה ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה כרך ב' - שטרות. עריכה, ציור ותרגום מחדש לעברית ולאנגלית, ירושלים 1989

עדה ירדני ובצלאל פורטן, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה כרך ג' - סיפורת, חשבונות ורשימות.

עריכה, ציור ותרגום מחדש לעברית ולאנגלית, ירושלים 1993

בצלאל פורטן ועדה ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה כרך ד' - חרסים ושונות. עריכה, ציור ותרגום מחדש לעברית ולאנגלית, ירושלים 1999

הספר הנוכחי ראה אור אחרי מותה של עדה ירדני (2018) ובעמוד השער שלו כתוב ׳מאת בצלאל פורטן. תרגום התעודות מארמית ואיורן עדה ירדני׳. 

ארבעת הכרכים הגדולים של התעודות כוונו לציבור החוקרים, והגירסה הנוכחית מיועדת לקהל המשכיל ולתלמידי המוסדות האקדמאים. היא מכילה כמעט את כל התעודות הנוגעות ליהודי יֵב עם פענוחם ותרגומם לעברית. לתעודות הוקדם מאמר מאיר עיניים של שמואל אחיטוב: ׳קווים לראשית הגולה היהודית במצרים׳ (עמ׳ יג-כו).

שם הספר שאוב מספר יחזקאל. הנביא מתאר את החורבן של מצרים שיקיף את כולה, מצפון ועד דרום: ׳לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל־יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד־גְּבוּל כּוּשׁ (כט, י). ׳מִמִּגְדֹּל׳ שבצפון מצרים ועד ׳סְוֵנֵה׳ שבדרומה. ׳סְוֵנֵה׳ היא יֵב. 

הספר מכיל רשימה ביבליוגרפית קצרה, שמונה איורים של תעודות ולוח כרונולוגי. אין לספר מפתחות. ואם חשקה נפשך לדעת היכן בדיוק נמצאים יֵב, ארץ פתרוס, מיגדול, תחפנחס, נוף, און, סון ועוד ועוד התכבד וגש למהדורה המקורית של הספר הכוללת מפות. כאן אין מפות.  

הספר זורה אור על חיי קהילה יהודית נידחת בדרום מצרים. ביֵב. יהודי יֵב הותירו אחריהם שני ארכיונים משפחתיים וארכיון קהילתי אחד, כולם כתובים על פפירוסים. הפפירוסים משקפים קהילה יהודית המעורה לגמרי בסביבתה. ליהודים היו אפילו עבדים מצריים. ומה ידוע לנו על תולדותיהם? 

בתקופת שיבת ציון (הצהרת כורש היתה בשנת 538 לפנה״ס) הוקמו במצרים שתי מושבות צבאיות: האחת של ארמים שהוקמה בסְוֵן (אסואן) שבדרום מצרים על גבולה של כוש והשנייה של יהודים שהתיישבו באי יֵב (אלפנטינה) שממול. מועד ייסוד הקהילה היהודית ב יֵב לוט בערפל. מהממצאים מתברר שהאופק ההיסטורי של הקהילה קודם לכיבוש מצרים על ידי כנבוזי מלך פרס בשנת 525 לפנה״ס, ומגיע עד 393-399 לפנה״ס. קהילת יֵב היתה מרוכזת סביב ׳אגורא זי יהו אלהא׳ דהיינו, סביב המקדש של האל יהו (כך הם כינו את אלוהיהם). דבקותם בו משתקפת באוצר השמות הפרטיים שלהם, בנוסחאות השבועה והברכה שבפיהם ובחשיבות שהם העניקו לשמירת השבת והפסח.

בין כתבי יֵב לא נמצאו טקסטים מקראיים, אבל שמואל אחיטוב סוקר את המידע המקראי על זיקתם של יחידים וקבוצות מישראל למצרים. 

עמק הנילוס הפורה משך אליו את תושבי כנען השחונה למחצה מקדמת דנא, ולמן התקופות ההיסטוריות הקדומות שומעים על ירידת אסיאתים למצרים. המקרא מספר על ירידת האבות למצרים. אבל העדות הברורה על ירידה למצרים והאחזות בה היא בסיפור על ירידת יוחנן בן קרח ושרי החיילים למצרים אחרי רצח גדליהו בן אחיקם. הנבואות שניבא ירמיהו במצרים משקפות מציאות של קהילה יהודית שחיה שם (יר׳ מב-מד). יר׳ מד, א מפרט שדבר ה׳ היה ׳אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל־הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס׳. פתרוס מייצגת כאן את יֵב. גם הכתוב ביש׳ יא, יא-טז הוא עדות לגלות יהודה אשר במצרים. ביש׳ יט, יח נאמר: ׳בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת׳. עיר ההרס = עיר החרס. עיר שהיתה מרכז לפולחן השמש והיא און/הליופוליס. הפסוק הבא מזכיר מקדש לה׳ במקום: ׳בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל־גְּבוּלָהּ לַיהוָה׳ וזה הולם את הידוע מתעודות יֵב על מקדש ה׳ ב יֵב, שחרב בשנת 410 לפנה״ס. מידע על תפוצה במצרים עולה גם מיש׳ כז, יב-יג ומזכריה י, י. ביש׳ מט, ח-יג ישנה נבואת נחמה על שיבת ה׳אסורים׳ לארץ: ׳הִנֵּה־אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה־אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים׳ (פס׳ יב) ואין ׳סִינִים׳ אלא סוֵנים, אנשי סוֵן, ואין סוֵן אלא מקום שממול לאי יֵב. ׳האם נותר שריד לפעילות ספרותית של גולת יהודה אשר במצרים במקרא?׳, שואל אחיטוב, ומשיב: ׳נראה לי שהצבע המצרי של סיפורי ישראל במצרים בספרי בראשית ושמות רומז על היכרות יפה של מצרים במאות ז׳-ו׳ לפנה״ס׳ (עמ׳ כה). ודי לחכימא ברמיזא. 

חשיבות יתירה נודעת למציאת שרידי סְפָרֶיה של קהילת יֵב, שבה מסמכים משפטיים, רשימות של שמות ומכתבים. 

שלושת הפרקים הראשונים של הספר שלפנינו עוסקים בטקסטים על פי הארכיונים שבהם נמצאו: ארכיון ידיניה, ארכיון מבטחיה וארכיון ענניה. 

ארכיון ידינה כולל את איגרת הפסח, המספרת על דרישות לקיים מצוות הקשורות לפסח; דיווח על עימות ובקשת סיוע; המלצה לסייע לשני גומלי חסד; איגרת אודות מאסר מנהיגי היהודים; איגרת מקוטעת אודות מעצר של מצרים; עניינים שונים שנוגעים לשיקום המקדש ושתי טיוטות לבקשת מכתב המלצה. 

ארכיון מבטחיה מכיל מסמכים העוסקים בעניינים משפטיים מגוונים:  זכויות על נדל״ן ונכסים שונים. 

וארכיון ענניה עוסק בעניינים כספיים.

העקרון המארגן של הפרקים הרביעי עד השביעי שבספר הוא תכני: שטרות שונים (פרק רביעי); רשימות של שמות (פרק חמישי); איגרות אחוטב וקויליה, הוראות לעזור לרועה בקשה למשלוח מלח, מתי לעשות את הפסח והוראות לגוז את הכבשה (פרק שישי), ועניינים שונים עם זיקה לדת: הסירה והשבת, כתונת והמקדש, סינקריטיזם: ברכות ליהה ולחנום, כסף למרזח, ברכות, טומאה וטהרה, הוראות על שֵׁכָר לנסך וקעקוע של שפחה, דיווח על מטעני עצים, חלום מטריד ודאגה לילדים (פרק שביעי). 

אחרי הפפירוסים באים שלושה פרקים שהם בעצם שלושה נספחים: 

פרק שמיני: ׳דברי אחיקר׳. סיפור על בגידת אדם בדודו המאמץ אחיקר, שבסופו של דבר, למרות הבגידה, הגיע לשלטון. אחרי הסיפור באים משלי חכמה שנכתבו על ידי אחיקר ׳הסופר החכם׳. 

פרק תשיעי: איגרות מכבנת שעוסקות בבגדים, שמן, צמר, עורות, כלים, נסיעה, ילדים. זה אוסף מכתבים שנשלחו אל קרובי משפחה, אך לא הגיעו ליעדם. נוגע ללב במיוחד הוא המכתב הזה שאדם שלח לאחיותיו. הוא מתלונן בו במר ליבו: ׳ומהי דה זה ספר לה הושרתן לי ואנה נכתני חויה והות מית ולה שלחתן הן חי אנה והן מת אנה׳, דהיינו, ומה זאת אשר מכתב לא שלחתן לי? ואני נשכני נחש והייתי מת ולא שלחתן (לדעת) אם חי אני אם מת אני׳ (עמ׳ 173). 

הפרק העשירי והאחרון בספר הוא מסמך מקוטע המכונה ׳איגרת אדון׳. האיגרת נשלחה מהמלך אדון לפרעה בשנת 604 או 603 לפנה״ס.