סודה של יעל: מקאמה

שמחה סיאני, סופרת ומספרת עממית

אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, שְׁמֵךְ הוּא "יָעֵל",
גּוּפֵךְ כֹּה צַר וְאָרֹךְ כְּמַקֵּל,
אִישֵׁךְ אֶת הָאֹהֶל זֶה זְמַן לֹא פּוֹקֵד
וְהִנֵּה, נִקְלָע בְּדַרְכֵּךְ מְפַקֵּד!
עָיֵף וְרָצוּץ בָּרַח מִן הַקְּרָב
וְלָאֹהֶל שֶׁלָּךְ בָּרֶגֶל קָרַב,
אֶת כְּנַף אָהֳלֵךְ רָאָה הוּא פָּתוּחַ
לָבֶטַח יִמְצָא שָׁם מִסְתּוֹר בָּטוּחַ,
וּמַה בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ, הַמִּסְכֵּןְ, רַק מַיִם
לֹא קַוְיָאר, יַקִּירָה, גַּם לֹא כּוֹס שֶׁל יַיִן
וְאַתְּ, נָתַתְּ לוֹ חָלָב, רֵעָה
בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרַבְתְּ לוֹ חֶמְאָה,
וּבְעוֹדוֹ מְלַקֵּק מֵהַצָּהֹב צָהֹב הַזֶּה
הִפְשַׁלְתְּ שִׂמְלָתֵךְ וְנִגְלָה גּוּף רָזֶה...
חָשַׂפְתְּ מַעֲרֻמָּיו מֵאָלֶף וְעַד תָּו
הַשִּׁרְיוֹן הֵסַרְתְּ וְגַם אֶת מִכְנָסָיו
רָאִית אֶת שְׂפָתָיו הַמְתוּקוֹת מֵחָלָב
הֵרַחְתְּ הֶבֶל פִּיו הֶחָמוּץ מִן הַקְּרָב
לִטַּפְתְּ אֶת שְׁרִירָיו וְאֶת הַ"קֻּבִּיּוֹת",
נִצְמַדְתְּ לַגּוּף הַבָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת...
וְנִזְכַּרְתְּ בְּגוּפוֹ הָרוֹפֵס שֶׁל הַבַּעַל
וְאֶת מִנְהָגָיו עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל...
בְּעוֹד גּוּפֵךְ עוֹלֶה כְּפוֹרֵחַ
זְקָנוֹ כְּבָר הִלְבִּין, עַל חָזֵהוּ צוֹנֵחַ,
וְהִנֵּה גֶּבֶר גֶּבֶר בָּא לְאָהֳלֵךְ
לֹא שֶׁחָלִילָה אַתְּ סוֹטָה מִבַּעְלֵךְ...
כִּי כָּאן, יָעֵל, טוֹבִים הֵם הַשְּׁנַיִם
אַהֲבָה נְדִירָה – וְנִצָּחוֹן מִשָּׁמַיִם!
הֵאַרְתְּ לוֹ פָּנִים וְהִגַּשְׁתְּ לוֹ חֶמְאָה
פָּתַחְתְּ אֶת גַּנֵּךְ בַּחֲשָׁשׁ, בְּשִׂמְחָה
וְהוּא, כְּשׁוֹר זוֹעֵם אֶל הַגַּן פָּרַץ
וְיָרָה אֶת חִצָּיו בְּשֶׁצֶף נִמְרָץ,
וְהִשְׁאִיר לָךְ מַזְכֶּרֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
כִּי זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל גְּבָרִים לוֹחֲמִים...

וּמַה תַּגִּידִי, תַּסְבִּירִי, יָעֵל?
וְאֵיךְ תְּתָרְצִי אֶת מַה שֶׁעוֹלֵל?
הַסְתִּירִי, יָעֵל, אֶת זֶה הַמַּעֲשֶׂה
כִּי אִישֵׁךְ הַזָּקֵן, בָּךְ הָעָם יְשַׁסֶּה,
חַיֶּבֶת אַתְּ לִטֹּל אֶת נִשְׁמַת הָאוֹיֵב
שֶׁמָּא יִתְגָּאֶה, יְדַבֵּר, יִתְרַבְרֵב...
אַל נָא תִּבְכִּי וְתִהְיִי רַק יוֹשֶׁבֶת
הִנֵּה רְאִי אֶת זוֹ הַמַּקֶּבֶת,
שִׁכְבִי בִּזְרוֹעוֹתָיו עַד יָנוּם בְּשַׁלְוָה
וְאָז תָּקוּמִי כְּנוּעָה וּשְׁלֵוָה,
טְלִי בַּלָּאט הַיָּתֵד וְהַמַּקֶּבֶת
(וּקְחִי עִמָּךְ גַּם אֶת הַמַּגֶּבֶת...)
וְתִקְעִי אוֹתוֹ בְּזוֹ הָרַקָּה
בְּעֹצֶם יָדֵךְ, בְּעֹצֶם מַכָּה,
הִרְגִי אֶת הָאִישׁ לְבַל יְסַפֵּר
חֶרְפָּתֵךְ הַמְתוּקָה הוּא לֹא יְכַפֵּר
וְאִם יִשְׁאֲלוּ: "אֵיךְ עֵרוֹם הוּא אִישָׁהּ?"
קוֹנְנִי שֶׁחִלֵּל אֶת כְּבוֹדֵךְ בְּלִי בּוּשָׁה
הִגַּשְׁתְּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח כָּל הַיָּד
כָּךְ זֶה אוֹיֵב, הוּא לֹא מְכֻבָּד,
גִּבּוֹרָה תִּהְיִי וְלֹא אִשָּׁה מֻפְקֶרֶת
גִּבּוֹרָה, שֶׁהָרְגָה בְּעֹצֶם מַקֶּבֶת
אֶת שַׂר צְבָא יָבִין, מֶלֶךְ חָצוֹר,
הֲלֹא הוּא סִיסְרָא, הַנּוֹעָז, הַגִּבּוֹר.

אַל תְּגַלִּי אֶת סוֹדֵךְ זֶה, יָעֵל,
הַרְאִי לַכֹּל אֶת לִבֵּךְ "הַסּוֹבֵל"
אַל נָא תּוֹדִי שֶׁנָּקַמְתְּ בְּבַעְלֵךְ
שֶׁהִשְׁאִיר אוֹתָךְ כָּךְ בָּאֹהֶל לְבַדֵּךְ.
אַל תְּסַפְּרִי שֶׁנִּמְלֵאת תַּאֲוָה
וְשָׁתִית בְּיוֹדְעִין יֵין אַהֲבָה...

בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם רָאָה, זוֹ אֱמֶת,
אֵיךְ כָּרַע הַצַּר בֵּין רַגְלַיִךְ וָמֵת,
עַל רֹאשֵׁךְ יַנִּיחַ זֵר שֶׁל דַּפְנָה
וְיֹאמַר: "יָעֵל, אֵין כָּמוֹךְ אֵיתָנָה!"
כָּל הָעָם יַבִּיט בָּךְ בְּרֹב הַעֲרָצָה
וְאַתְּ, בְּלִבֵּךְ, תִּהְיִי מְרֻצָּה...
כִּי עַתָּה שׁוֹב יָשׁוּב אֵלַיִךְ אִישֵׁךְ
וְלֹא תִּוָּתְרִי עוֹד, יָעֵל, לְבַדֵּךְ!