מבראשית לדברי הימים: פרקים בהיסטוריה הלשונית של העברית המקראית מאת אבי הורביץ

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מוסד ביאליק

אבי הורביץ, מבראשית לדברי הימים: פרקים בהיסטוריה הלשונית של העברית המקראית - אסופת מחקרים בלשון המקרא, מוסד ביאליק, אסופות טו, ירושלים תשע״ח 2017, 250 עמודים

בימים אלה ראתה אור אסופת מאמריו של אבי הורביץ הכוללת מבחר ממאמריו הרבים בעברית שפורסמו בין השנים תשכ״ד-תשס״ח (2008-1964). הורביץ הוא חוקר מובהק של הלשון העברית המקראית, הארמית (ארמית מקראית, ארמית התרגומים, תדמורית, שומרונית וסורית), והשפות השמיות (כנענית, אוגריתית, אכדית). הוא פרופ׳ אמריטוס למקרא וללשון עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה ללשון העברית.

מאמריו שכונסו באסופה המונחת עתה לפנינו מקיפים ארבעה הבטים של לשון המקרא: לקסיקון, פרזיולוגיה, מורפולוגיה ותחביר. 

במקרא מצויים כידוע חיבורים שהתחברו על ידי סופרים והוגים שונים במשך מאות בשנים ואך טבעי הוא שתהיה בו הטרוגניות לשונית. אבי הורביץ מבחין בין העברית המקראית הקלסית של ימי הבית הראשון לבין העברית המקראית המאוחרת של תקופת שיבת ציון ובית שני. 

היתרון הגדול של קיבוץ המאמרים תחת קורת גג אחת הוא היכולת לרוץ בהם ברצף ולרדת לשורשי השיטה המחקרית המדריכה אותם: לכללים ולפרטים כאחד. במאמרים ישנם דיונים מתודולוגיים על אמות המידה להבחנה בין מוקדם ומאוחר בלשון המקרא, ויישומם הלכה למעשה בבחינת מונחים וצירופי לשון ספציפיים: עֵדָה, שְׁאֵר (=בשר), שֵׁכָר (=יין), מִפֹּה וּמִפּוֹ, לִשְׁכוֹת שָׁרִים, אֲשֶׁר עַל  הַבַּיִת, פָּקִיד, מְמֻנֶה, בֵּית (הָ)אוֹצָר, ׳ספר משה׳, שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל, שָׁלַף … נַעַל ועוד. מהדיונים המעמיקים בכל אלה מפיק הורביץ מסקנות לגבי זמנו של המקור הכהני בכללו (P) ולגבי תולדות הטרמינולוגיה הפולחנית של המקדש.

ניתוחיו מקעקעים את התפיסה בדבר איחורו של המקור הכהני. לדעתו של הורביץ המקור הכהני הוא קדום. מימי בית ראשון. 

המאמרים באסופה אינם מסודרים על פי סדר הופעתם אלא על פי נושאים, כשהם מחולקים לשמונה פרקים, שכל אחד מהם מכיל בין שניים לארבעה מאמרים (לרוב שניים).

הפרק הראשון עוסק במתודולוגיה של הגישה הדיאכרונית במחקר העברית והארמית המקראית ובתרומתו של יחזקאל קוטשר לכך בספרו על לשונה של מגילת ישעיהו השלמה מקומראן. 

המאמר שנבחר לעמוד בראש הספר הוא על הלשון העברית בתקופה הפרסית: הרקע ההיסטורי והמסגרת הכרונולוגית של העברית המקראית המאוחרת. כאן מובאים המקורות הטקסטואליים והעקרונות המתודולוגיים שעל פיהם מבחין המחבר בין מוקדם ומאוחר בלשון המקרא. סוגיה עקרונית נוספת הנדונה בפרק הראשון של האסופה היא סוגיית הארמיזמים בלשון המקרא, דהיינו, שימושי הלשון המאוחרים שחדרו לעברית בהשפעת הארמית. המאמר מציע קריטריונים לזיהוי ארמיזמים מאוחרים המשקפים את המציאות הלשונית של התקופה הבתר-גלותית. 

הפרק השני באסופה עוסק בשאלת תיארוכה של הטרמינולוגיה הכהנית בתורה. הדיונים בלשונו של המקור הכהני בתורה  נסמכים כאן על דיון בשלושה מונחים טכניים: עֵדָה, שְׁאֵר ושֵׁכָר. הורביץ מראה שהם רווחו בעברית המקראית הקלסית ונעלמו בהדרגה מהעברית המקראית המאוחרת ומכאן המסקנה שזמנו של המקור הכהני הוא ימי הבית הראשון. 

הורביץ יוצא נגד התפיסה שהמונח עֵדָה לציון קהל עם ישראל או חלק ממנו שייך לתקופת הגלות או הבית השני. הוא טוען שתפיסה זו נשענת על שיקולים תיאולוגיים. עיון בחומר הלשוני מראה שהמונח עֵדָה נשר בהדרגה מהעברית המקראית הקלאסית עד שנעלם מספרות מספרות חז״ל ומהכתובות האפיגרפיות מבתי הכנסת. תפוצתו של המונח במקור הכהני מצביעה על קדמותו הלשונית של המקור הכהני. 

הפרק השלישי באסופה עוסק בחידושי לשון בספר יחזקאל. ספר יחזקאל שייך לתקופת חורבן ירושלים והיציאה לגלות בבל, וככזה לשונו עומדת על קו התפר שבין העברית המקראית הקלסית למאוחרת. הורביץ מראה שהצירוף ׳מִפֹּה וּמִפּוֹ׳ שמצוי ביחזקאל ממלא את תפקיד הצירוף הקדום יותר - מִזֶּה וּמִזֶּה (מל״א י, כ, למשל). מִפֹּה וּמִפּוֹ שביחזקאל הוא מעין בבואה של הצירוף החז״לי מכאן ומכאן (=מכא ומכא הארמי). 

בספר יחזקאל מופיע גם הצירוף היחידאי לִשְׁכוֹת שָׁרִים (יחז׳ מ, מד), שהרבו לדוש בו במחקר. הורביץ טוען שלִשְׁכוֹת שָׁרִים הוא מונח טכני שצמח בעידן בו היתה עליה בחשיבות המוסיקה והשירה בפולחן מה שהוליד מינוח מוזיקלי שלא היה קיים בתקופה הקדומה. בלִשְׁכוֹת שָׁרִים הכוונה ללשכה מיוחדת לשרים=הזמרים. יחזקאל עדיין משתמש במונח הקדום שָׁרִים ולא בחלופתו המאוחרת מְשֹׁרְרִים. משמע, לִשְׁכוֹת שָׁרִים מתעד שלב מעבר בין העברית הקדומה למאוחרת. 

הפרק הרביעי בספר עוסק במונחי שלטון ומנהל: אֲשֶׁר עַל  הַבַּיִת, פָּקִיד, מְמֻנֶה (לפי מְמֻנִּים, דה״א ט, כט).

הצירוף אֲשֶׁר עַל  הַבַּיִת ידוע מהמנהל המלכותי של ימי הבית הראשון ונעלם אחרי החורבן. היקרויותיו של השם פָּקִיד גוברות בספרים העוסקים בשלהי ימי הבית הראשון ובתקופת בית שני, ומְמֻנֶה הוא מונח יחידאי המופיע בדברי-הימים ומשקף את הסביבה הלשונית של התקופה הבתר גלותית. בהמשך ישנו דיון בצירוף בֵּית (הָ)אוֹצָר המתועד רק במלאכי נחמיה ודניאל. בשאר ספרות המקרא מצוי שם העצם אוֹצָר ללא הנסמך בֵּית-. הצירוף בֵּית (הָ)אוֹצָר והדגם התחבירי בית X- נפוצים במקורות חוץ-מקראיים מימי הבית השני ואילך. בֵּית (הָ)אוֹצָר משקף את פרי השפעתה של הארמית הממלכתית.

הפרק החמישי עוסק בספרות החכמה. הפרק מתחיל בדיון בסיפור המסגרת של ספר איוב (א-ב; מב, ז-יז). אמנם לשונו של סיפור המסגרת של ספר איוב קרובה לעיתים לפרוזה של סיפורי האבות אבל יש בו גם סטיות מהעברית המקראית הקלסית: למשל, מילת ׳שטן׳ המופיעה בו מציינת דמות מהפמליה של מעלה, וזאת בניגוד להוראת השם ׳שטן׳ במקורות הקדומים יותר שהיא ׳מכשול׳. המעתק הסמנטי הזה התרחש בשלהי תקופת המקרא. צביונו הפטריארכלי של סיפור המסגרת של ספר איוב אינו מייצג לשון ארכאית אוטנטית אלא סגנון ארכאיסטי. 

המאמר השני בפרק החמישי עוסק במזמורי החכמה בספר תהלים. דהיינו במזמורים בעלי סממנים לשוניים האופייניים לספרות החכמה המקראית. אחד מהסממנים הללו הוא מילת צַדִּיק בהוראת חכם.  בתה׳ לז, ל נאמר פִּי־צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. צדיק כאן הוא מי שפיו הוגה חכמה ולא  אדם  שתכונותיו הפוכות לאלו של הרשע, כמו בפסוק הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע (בר׳ יח, כג). רק בספרות החכמה צַדִּיק מופיע בהוראת אדם חכם, היפוכו של הכסיל (משלי ט, ט; כג, כד; קהלת ז, טז; ט, א). מכאן שהופעת צַדִּיק בהוראת ׳חכם׳ בתהלים לז היא סימן להשפעה מהפרזיולוגיה של ספרות החכמה המקראית.  

הפרק השישי באסופה עוסק  בביטויים ומטבעות לשון. המאמר הראשון בו עוסק בתופעת הכיאזמוס הדיאכרוני. הכיאזמוס היה ידוע כאמצעי ספרותי שנועד לגוון או להדגשה דבר בכתובים אבל לא כתופעה לשונית. הורביץ מציין שהכיאזמוס במקרים מסויימים הוא תופעה לשונית השייכת לעברית המקראית המאוחרת. יש צמדי מילים במקרא שמופיעים בסדר אידיומטי: כסף וזהב, קטן וגדול, ודן ובאר שבע. סדר המילים מתהפך בעברית המקראית המאוחרת.

המאמר השני בפרק השישי עוסק בצירוף ׳ספר משה׳. ׳ספר משה׳ מצוי במקרא רק בספרי נחמיה ודברי-הימים. בעברית המקראית הקלסית מצויים ביטויים אחרים: תורת ה׳, ספר התורה, ספר תורת משה או התורה. ׳ספר משה׳ ידוע גם מהארמית המקראית, ממגילות קומראן, מהספרים החיצוניים ומהברית החדשה. מכאן שזה צירוף שהוא חידוש מאוחר בתולדות המינוח המקראי המציין את ספר התורה. 

המאמר השני בפרק השישי עוסק במטבע הלשון שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל. הצירוף מצוי בסיומם של שני מזמורי תהלים (קכה, ה; קכח, ו), וקרוב אליהם וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל־יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו בדה״א כב, ט. בעברית המקראית הקלסית לעולם לא תופיע מילת שָׁלוֹם עם מילת היחס עַל. התובנה ששָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל הוא חידוש של העברית המקראית המאוחרת נתמכת על ידי מקורות בתר-מקראיים בעברית ובארמית. 

המאמר האחרון בפרק זה עוסק בצירוף שָׁלַף … נַעַל המצוי במקרא רק במגילת רות. פעמיים (ד, ז-ח). בעברית המקראית הסטנדרטית באים הצירופים חלץ/נשל… נעל אך לא שָׁלַף … נַעַל. שָׁלַף … נַעַל מופיע במגילת רות בהערה ששולבה בטקסט שאיננה חלק מסיפור המעשה. זה צירוף האופייני לתרגומים הארמיים, והופעתו במגילת רות היא ארמיזם מאוחר בהיסטוריה הלשונית של המקרא. 

החלק השביעי באסופה עוסק במגילות מדבר יהודה: במזמור קנ״א ובמגילת מלחמת בני אור בבני חושך. 

מה זמנו של מזמור קנא מקומראן? האם הוא יצירה עתיקה שלא התקבלה לקאנון או מזמור בתר מקראי? ניתוח לשוני של המזמור מלמד שיש בו הצטברות של יסודות לשוניים המתאימים לעברית הבתר-קלסית. כך הצירוף ׳אדון הכל׳ ככינוי לאלוהים ו׳בני ברית׳ ככינוי לעם ישראל. לפיכך יש לתארך את המזמור לימי בית שני או אפילו לתקופה מאוחרת יותר. 

במגילת מלחמת בני אור בבני חושך מופיע תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ובניו. בעל המגילה נסמך בבירור על לשון תיאור הבגדים בתורה אבל בלשונו ישנם רישומים לשוניים בתר קלסיים. למשל, בתיאור האבנט נאמר שהוא עשוי מ׳שש משוזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וצורת רוקמה׳ (מלחמת בני אור בבני חושך ז, ט-י) לעומת הכתוב בספר שמות 

תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם (שמ׳ כו, לט). [בעמוד 19 באסופה כתוב בטעות שמות לט 29].

מילות ׳צורה׳ ו׳משוזר׳ מעידות שלשון תקופתו של בעל מלחמת בני אור בבני חושך התרחקה מהעיברית הקלסית של התורה.  

השער השמיני והאחרון של הספר עוסק בסוגיות בדקדוק היסטורי: בדרך ההגיה של השם הגאוגרפי עֶקְרוֹן, ביחס שבין ספר כהנים לספר יחזקאל. ועל כמה מונחים מתחום הקדושה והטהרה המשמשים בספר יחזקאל במשקל מְקֻטל. 

בסוף האסופה יש מפתח מילים וביטויים בעברית, ארמית ושפות נוספות (אכדית, אוגריתית, ערבית, מצרית, פיניקית ופונית, יוונית, לטינית); מפתח המקורות: מקרא, תרגומי המקרא, מקורות חיצוניים, אפיגרפיה, ספרות חז״ל; ומפתח נושאים.

על תרומתו של אבי הורביץ לחקר ספר תהלים ראו מאמרי כאן.
על לקסיקון העברית המקראית המאוחרת של אבי הורביץ ראו מאמרו של פרופ׳ נועם מזרחי כאן.
ראיון עם אבי הורביץ שערכה אוסי דרורי ראו כאן.