מדוע מחברי משלים משתמשים בבעלי-חיים?

ד״ר שולה אברמסקי, מכללת גבעת ושינגטון

מוסד ביאליק

שולה אברמסקי, המשל, מוסד ביאליק, ירושלים 2023, 534 עמודים

נשאלת השאלה: מהו הרווח שהממַשל זוכה לו בהשתמשו בחיות? גם בסיפורי בעלי חיים יש האנשה. אלא שבסיפורי בעלי חיים מנסה התפיסה האנתרופומורפית, האנימיסטית, להבין את עולם בעלי החיים במושגים אנושיים. לעומת זאת, המשל דורש מן הממַשל ומן הנמען יכולות של הפשטה ושל עריכת אנלוגיות. המשל עלה אפוא על בימת התרבות רק לאחר דעיכת האמונה הפרימיטיבית באנושיותם של בעלי החיים. אז הפכו הממַשלים את סיפורי בעלי החיים לסיפורי חוכמה על ידי הוספת נמשל ולקח.[1] כתוצאה מכך סיפור המשל איננו קומפוזיציה עממית אלא תוצר של תרבות מתוחכמת, אף על פי שהממַשל יכול ליצוק את יסודות הסיפור שלו מחומר עממי.[2]

על ידי הענקת כושרי הדיבור, החשיבה והרגש למשוללי הכוחות האלה במציאות נעשה ברור כי במשל הכוונה היא לבני אדם. אם כן, מדוע לא להשתמש ישירות בבני אדם? לשאלה זו יש כמה תשובות. תשובה אחת מדברת על כך שהשימוש בבני אדם יהרוס את סוגת המשל. לוּ היה הממַשל מחליט להשתמש במדינות ובמלכים במקום בחיות, הרי אין מי שבקי בהיסטוריה עד כדי לזכור מי היו כל הדמויות ההיסטוריות ובאילו יחסים היו: מי היו הנלחמים זה בזה, מי ניצח ומי הפסיד. אבל לגבי החיות, כגון תרנגול–נמייה–שועל–זאב, הכול יודעים את המִדרג: הנמייה אוכלת את התרנגול, השועל – את הנמייה, והזאב – את השועל. גם אם אין זה כך בטבע, הרי שאם הממַשל קובע כי כך הוא, אזי זוהי המסגרת שלו למשל; לכן אם במקום זאב וכבשה יהיו גיבורי המשל נירון ובריטניקוס, יְאַבד המשל באחת את כל אשר עשהו למשל.[3] הווי אומר, בלי חיות לא יהיה משל.

תשובה אחרת היא לגבי זמנים שבהם מסוכן להביע דעה המתנגדת לדעת השלטון ושהצנזורה פועלת בהם בעוצמה נגד כל דעה כזאת. בזמנים כאלה, אם המסר חתרני, מְשלים שהדמויות בהם הן בני אדם עלולים לא להתקבל בברכה ולהידחות. לעומת זאת, משלי בעלי החיים יכולים להעביר מסר שעשוי לחמוק "מתחת לרדאר" של הצנזורה ולהתפענח במלואו בידי הקוראים הפעילים.[4]

תשובה שלישית מתייחסת לרווח שנוסף למשל המשתמש בחיות לעומת משל המשתמש בבני אדם. רווח זה ניתן לתאר באמצעות תאוריית האינטראקציה. על פי תאוריה זו, מילה יכולה לשמש מטפורה כשהיא עוטה על עצמה מובן חדש, רק משום שהיא מאפשרת לנו לתפוס אותה כדבר מה אחר בלי לחדול על ידי כך לציין את משמעותה המקורית.[5] המטפורות אין בכוחן להפוך את האובייקט שעליו מדברים לאובייקט שממנו שואלים את התכונות בכוח שאילת התכונות ממנו. כך גם ההאנשה אין בכוחה להפוך את החיות, את הצמחים וכדומה לבני אדם. אף כי מואצלות להם התכונות האנושיות המבדילות את האדם מהם, עדיין מה שרואה נמענו של המשל הוא חיות או אלים, שכן נשארות להם אותן תכונות המבדילות אותם מן האדם, למשל: האלים – כול יכולים, והחתול צד עכברים. מיטיב לתאר זאת איזופוס במשל על החתולה שהפכה לנערה:

חֲתוּלָה אַחַת הִתְאַהֲבָה בְּעֶלֶם יְפֵה־תֹאַר וְהִתְפּלְּלָה לְאַפְרוֹדִיטֵי, שֶׁתְּגַּלְגֵּל אוֹתָהּ בְּבַת־אָדָם. נָטְתָה הָאֵלָה חֶסֶד לַמְּאֹהֶבֶת וְהָפְכָה אוֹתָהּ לְנַעֲרָה יְפֵהפִיָּה, וְהָעֶלֶם אַךְ רָאָה אוֹתָהּ, הִתְאַהֵב בָּהּ וְהוֹלִיכָהּ אֶל בֵּיתוֹ. כַּאֲשֶׁר נָחוּ בַּחֲדַר־הַכְּלוּלוֹת, חָפְצָה אַפְרוֹדִיטֵי לָדַעַת, אִם שִׁנְּתָה הַחֲתוּלָה גַּם אֶת טִבְעָהּ עִם הַשִּׁנּוּי שֶׁחָל בְּגּוּפָהּ. מֶה עָשְׂתָה? שָׁלְחָה עַכְבָּר לְאֶמְצַע הָחֶדֶר. מִיָּד שָׁכְחָה הַחֲתוּלָה אֶת הַמַּעֲמָד שֶׁבּוֹ נִמְצְאָה, קָפְצָה מִמִּשְׁכָּבָהּ וְהֵחֵלָּה רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי הָעַכְבָּר כְּדֵי לְטָרְפוֹ. כָּעֲסָה עָלֶיהָ הָאֵלָה וְהֶחֱזִירָה אוֹתָהּ לִדְמוּתָהּ הַקּוֹדֶמֶת.[6]

אם כן, על ידי ההאנשה החיות אינן חדלות להיות חיות. יתר על כן, גם היחסים ביניהן אינם משתנים. הזאב ממשיך להיות טורף, והשה – נטרף. הזאב המדבר אינו חדל להיות זאב על ידי כך שהואצלה לו יכולת הדיבור, והשה המדבר גם הוא אינו חדל להיות שה בזכות כוח הדיבור שהוענק לו.

מטפורה כמו "אדם הוא זאב" מציגה את האדם באור מיוחד, אך הזאב נעשה על ידי כך אנושי יותר משהיה בתחילה.[7] ההפך מזה קורה במשל, שבו מוענקות תכונות אדם לחיות. הענקת תכונות האדם לחיות מעמידה את החיות באור מיוחד, אך בד בבד עם כך נעשים בני האדם חייתיים יותר משנראו תחילה. על ידי העלאת החיה לדרגת אדם מוּרד האדם לדרגת חיה.[8] במילים אחרות, זה ששאל תכונות (בעל החיים) כמעט ואינו משתנה, אבל דווקא זה ששאלוּ ממנו תכונות (האדם) מידַּמה לאובייקט שלו הושאלו תכונותיו. לשון אחר, במשל יותר משהחיה הופכת לאדם האדם הופך לחיה, וזאת בכוח הפיכת שמה של החיה לתכונה; כך יותר משהשועל, השפן והחמור הופכים לבני אדם, האדם הופך לשועל, לשפן ולחמור.[9]

כאשר באמצעות ההאנשה משתנֶה גם שואל התכונות, זוהי אנטי־האנשה או האנשה רדיקלית – על משקל אנטי־מטפורה או מטפורה רדיקלית. אנטי־מטפורה נקראת גם מטפורה אבסולוטית או מטפורה פָּרָלוגית. זוהי מטפורה שאין בה נקודות דמיון ניכרות לעין בין המושווים. אולי לסוג זה של מטפורה התכוון אריסטו כשדיבר על השוואה בין דברים מרוחקים.[10] כותבים רבים משתמשים באנטי־מטפורה כדי ליצור אפקט דרמטי או הומוריסטי וכדי לבלבל את הקוראים. כך גם האנטי־האנשה. דוגמה לאנטי־האנשה היא הצירוף "זאב ירא שמיים" שב"בלדת הזאב" של טשרניחובסקי, שבה הזאב גואל בדרכו הזאבית את האדם מייסורים שהביאו עליו בני אדם אחרים, שנטשוהו לגסוס גסיסה מלאת ייסורים[.[11] על כך מברכו ר' יוזפא, הגוסס כבר יום תמים, שכל עוד יהיה צורך יעמדו ממנו דורות של זאבים על פני האדמה, וצורך יהיה בו "עַד שֶׁהָפַךְ פְּרִיץ־טֶרֶף וּזְאֵב כָּל הָאָדָם". והינה, קם דור אשר בו "הָאִישׁ הָפַךְ פְּרִיץ־טֶרֶף וּזְאֵב כָּל הָאָדָם". ולפי שהאדם מחליף את בעל החיים זאב בהצלחה גמורה ולטבע אין צורך בכפילויות, אין עוד זאבים על פני האדמה: "וּזְרַע הַזְּאֵב אֵינֶנּוּ, כִּי תָם, כִּי תָם, כִּי תָם...".[12]

השקפה על אופיו החייתי של האדם מציג איזופוס בַּמשל המספר כי בני האדם נוצרו מן החיות, ולמעשה רק דבר אחד השתנה בהם – צורתם:

עַל פִּי פְקֻדָּתוֹ שֶׁל זֶוְסְ יָצַר פְּרוֹמֵתֶוְסְ בְּנֵי־אָדָם וְחַיּוֹת. כְּשֶׁרָאָה זֶוְסְ, שֶׁבַּעֲלֵי־הַחַיִּים מְרֻבִּים מִדַּי, צִוָּה עָלָיו, שֶׁיְּכַלֶּה כַּמָּה מִן הַחַיּוֹת וְיַהֲפֹך אוֹתָן לִבְנֵי־אָדָם. יָצָא אֵפוֹא, כִּי אֵלֶּה שֶׁלֹּא נוֹצְרוּ בְּנֵי־אָדָם מִלְּכַתְחִלָּה, אָמְנָם מַרְאֶה שֶׁל בְּנֵי־אָדָם לָהֶם, אַךְ נַפְשָׁם הִיא נֶפֶשׁ הַחַיָּה.[13]

בדבריו אלה איזופוס עדיין מציג גישה מתנשאת על בעלי החיים. אופיו של האדם אינו טוב, שכן מקורו בבעלי החיים, ועם זאת האדם נעלה על בעלי החיים שכן יש בקרבו כאלה שלא נוצרו מבעלי החיים. לעומתו, לה פונטן מציג השקפה כי אופיים של בעלי החיים טוב מזה של בני האדם. גישה זו הוא מציג במשלו על אודיסאוס ובני חבורתו שהגיעו אל האי של קִירְקֵה, אֵלה שכּוֹחה היה ברקיחת סמים ובלחשים.[14] בני החבורה היו כה צמאים עד כי כולם, למעט אודיסאוס, לגמו לאלתר את אחד משיקוייה, שהציעה להם במסווה של הכנסת אורחים. השיקוי הזה הפכם לבעלי חיים שונים. קירקה התאהבה באודיסאוס, שניצֵל זאת כדי לדרוש ממנה להשיב את בני חבורתו לצורתם המקורית. קירקה נעתרה לו, אבל הביעה ספק באשר לנכונותם שלהם לכך. ואכן, נכזבה תקוותו של אודיסאוס. לא האריה, לא הדוב ולא שאר בעלי החיים חפצו לחזור להיות בני אדם, בטענה כי טובים חייהם עתה מאשר בהיותם בני אדם.[15]

עד לכאן ברצף עמ' 100–102

[...]

אולם החיות מייצגות לא רק תכונות של בני אדם אינדיווידואליים אלא גם את החברה.[16] גם ביחסים שבין אדם לחברו לא ניכר האדם שבאדם, שכן לא שורר בהם צדק. השימוש בחיות, בעיקר במשלים הפוליטיים, בא לומר כי בני האדם עדיין חיים במצב הטבעי, במצב של טרום חברה, מדינה וחוק. באופן זה שוב אובד לאדם ייחודו, שהרי תכונה מגדירה שלו היא היותו חי מדיני, ומי שאינו כזה הוא או בהמה או אל, כדברי אריסטו.[17] החוק היחיד הקיים הוא כי לחזק מותר הכול, וחוק זה נקבע על ידי החזק משום שלו מותר לקבוע הכול.[18] מטעם זה, כל התנגדות לחוק זה הינה מרד. בהתאם לכך מותר לארי הכול אך ורק משום שהוא ארי, כמו שראינו במשל המדבר על חלק הארי, [19]לנץ מותר להתעלל בזמיר, לזאב מותר לטרוף את השה, ולשועל – את התרנגול. זהו הסדר השליט בְּעולם בני האדם.

הפסקה הזאת לקוחה מעמ' 105

[...]

דומה כי דעת רוב הממַשלים כדעת קהלת: "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע [...] אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם" (קה' ג, טז–יח).

גם הפסקה הזאת לקוחה מעמ' 105

[...]

ההאנשה היא אפוא האמצעי המשכנע ביותר ללמדנו כי סיפור המשל כוונתו לעולם בני האדם, כי מה שמצוי בו מייצג את הקורה בעולם בני האדם, וכי אינו אלא דוגמה פרטית שיש להכלילה.

משפט הסיום לקוח מעמ' 107

==========================

הערות

==========================

[1] קראפה, מדע הפולקלור, עמ' 60–65; חזן־רוקם, המשל, עמ' 667; נוי, פולקלור, עמ' 97; יסיף, סיפור העם, עמ' 31–32, 213; גוטנברג, משלי בעלי חיים, עמ' 4; נרקיס, שימושים במשל, עמ' III–V.

[2] ליץ, מילון, חלק א, עמ' 361.

[3] לסינג, על המשל, עמ' 11, 35.

[4] ברוקס, ציפור האש והשועל, עמ' 230.

[5] בלק, מטפורה, עמ' 225; אדי, דיבור ומשמעות, עמ' 187.

[6]. איזופוס, "החתולה ואפרודיטי", משל צה, עמ' 50–51; בבריוס (פרי), "הסמוראית ככלה", חלק ראשון, משל 32, עמ' 45–47. אצל לה פונטן האיש הוא שהתאהב בחתולתו וביקש שתהפוך לאישה (לה פונטן [רטוש], "החתולה שהפכה אשה", ספר שני, משל 18, עמ' 112–113).

[7] בלק, מטפורה, עמ' 227.

[8] בשונה מן הפרבולה המקראית בעלת הלקח האלוהי, שהשימוש בה באדם מעיד על תפיסת המקרא את רום מעלת האדם ואין בו משום הורדת ערך האלוהות (קריב, עמודי התנ"ך, עמ' 147).

[9] אומנם לא כל הממַשלים דומים בעניין זה. בזאת נבדלים המשלים ההודיים מן המשלים המערביים. במשלים ההודיים נקרא שם חיות על הדמויות, אבל אין כל שוני בינן ובין אדם.

[10] אריסטו רטוריקה ג, יא 1412a10 (עמ' 170).

[11] טשרניחובסקי, בלדת הזאב, עמ' 747. העוקץ של סטירה של בעלי חיים נעוץ בגילוי תכונות אנושיות בתכונות שאינן של אדם (ליברן, אלגוריה סטירית, עמ' 60).

[12] שם, עמ' 749.

[13] איזופוס, "פרומתאוס ובני־האדם", משל שלא, עמ' 157; בבריוס (דיוויס), "פרומתאוס ובני־האדם", חלק שני, משל 64, עמ' 186.

[14] לה פונטן (וימר), "חבריו של אודיסאוס למסע", ספר שנים עשר, משל 1, עמ' 582–585. במקור משתמש לה פונטן בגרסה הרומית של שם גיבור המשל – "אוליסס" (לה פונטן [טרבר], "חבריו של אוליסס למסע", ספר 12, משל 1, עמ' 249–252).

[15] בסיפור המקורי של הומרוס השקתה קירקה את כל בני החבורה יין בלול בשיקוי שרקחה החבורה, זולת אחד חשדן (אֶבְרִילוֹכֹוס) שלא נתפתה לשתותו. באמצעות השיקוי הפכה קירקה את כל השותים לחזירים בצורתם, אך את נפשם השאירה נפש אדם, ועל כן בכו למשבתם. מששב אֶבְרִילוֹכֹוס אל אודיסאוס וסיפר לו את כל המוצאות אותם הלך אודיסאוס אל ביתה של קירקה כדי להציל את בני חבורתו. בדרך נקרה לפניו הרמס בדמות גבר צעיר, נתן לו ירק פלאים שיגן עליו מפני כשפיה של קירקה והדריכו כיצד לנהוג עימה. אודיסאוס עשה כדבריו, וכשפיה לא יכלו לו. קירקה נשבתה באהבתו ומילאה את בקשתו להשיב את עמיתיו לצורתם הקודמת, ואף שיוותה להם דמות אדם משובחת משהייתה להם קודם לכישוף שהטילה עליהם. מששבו להיות בני אדם הכירו את אודיסאוס ולחצו את ידו (הומרוס, אודיסיה, שיר עשירי, שורות 210–399, עמ' 185–‎‎192‎). קורות אודיסאוס וקירקה אינן מסתיימות כאן, אך זהו החלק הרלוונטי למשלו זה של לה פונטן.

[16] ליברן, אלגוריה סטירית, עמ' 66.

[17] אריסטו, פוליטיקה א, ב 1253a9–10 (עמ' 15).

[18] לא בכדי קובע לסינג כי בלִקחו של המשל יש לא רק כלל, שכן כלל יש לכל המדעים, והרי המשל יש לו עסק עם המוסר ואיננו רק החלטות ישירות של מעשים והימנעויות. חלק גדול מן הלקח הוא משפטים של ידע המבוסס על ניסיון, והללו יותר משהם מלמדים אותנו מה צריך לקרות הם מלמדים אותנו מה באמת מתרחש (לסינג, על המשל, עמ' 15–16).

[19] לעיל עמ' 31.

* הפירסום באישור ׳מוסד ביאליק׳.