ריחוף על פני המים והבדלות בין מים למים: מחשבות על המים והבריאה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

תוכן העניינים:

א. כל העולם כולו יבשה מוקפת מים

ב. מסתורין המים ואפוס הים המורד

ג. שתי פנים למים: מי תוהו ומי פריון

ד. חזון נחל הפלאים של יחזקאל - שינוי סדרי בראשית 

המים הם רכיב מרכזי בבריאה. איזה תפקיד הם ממלאים בה? כיצד הוא מוערך? מה מיקומם בבריאה? כיצד הוא נוצר ומה מעמדם מול האלהים? סוגיות אלה הן סוגיות יסוד במחשבת המקרא וכמו בהרבה סוגיות יסוד גם ביחס אליהן נשמעים במקרא קולות שונים. 

א. כל העולם כולו יבשה מוקפת מים

על פי התפיסה הקוסמולוגית המשתקפת במקרא המים הם עיקרו ורובו של היקום. מקום חיותו של האדם הוא יבשה המוקפת מים מכל עבריה: מסביבה, מעליה ומתחתיה.

מבט אופקי

היבשה משתרעת עד קו האופק. במקום שבו שמים וארץ נושקים זה לזה מצוי 'חוג הארץ', הוא העיגול המסמן את קצות הארץ (ישעיה מ 22; איוב כו 01). מעבר לו מצויים המים המכונים ים או נהר. המשוררים כינו את קצות הארץ 'קַצוֵי ארץ וים רחֹקים' (תהלים סה 6) או 'אחרית ים' (קלט 9), ואת היבשה כמרחב המשתרע 'מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ'.

על פי סיפור גן העדן יש ארבעה נהרות גדולים הסובבים את העולם: 'ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים: שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה … ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש, ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההלך קדמת אשור, והנהר הרביעי הוא פרת' (בראשית ב 01-41). הפעלים 'יצא', 'הלך' ו'סבב' הם פעלים שכיחים בתאורי גבול במקרא: 'יצא' נוהג לציין את תחילת הקו, ו'הלך' ו'סבב' את המשכו. כאן הם משמשים לתיאור מסלול הנהרות התוחמים את ארצות העולם.

מבט אנכי

היקום מושתת על שני מרחבים ראשיים: שמים מעל וארץ מתחת. השמים הם מקום מגוריו של האל והארץ היא סביבת המחיה של האדם כנאמר: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' (תהלים קטו 61). לכל אחד משני המרחבים יש מרחב מלווה הסמוי מן העין. מעל השמים מצויים שמי השמים,  ומתחת לארץ רובצת תהום רבה המוליכה אל ארץ תחתיות. 

המים שמעל הארץ הם אזור האור. מעל הרקיע שוכן האל העוטה אור כשלמה (תהלים קד 2) וברקיע השמים קבועים המאורות המאירים על הארץ ביום ובלילה (בראשית א 41-81; ירמיה לא [43] 53). למדור שמתחת לארץ אין האור מגיע. שם נמצאים המים התת-קרקעיים המכונים תהום, נבכי ים, מעינות נכבדי מים, נהרות, ימים או פשוט ׳מים׳. מתחת למים נמצאת ארץ תחתיות המכונה גם בור או בור תחתיות, שאול, ארץ נשיה, קבר, שחת, מות, אבדון וצלמות. ארץ תחתיות היא 'ארץ חשך וצלמות, ארץ עיפתה כמו אֹפל, צלמות ולא סדרים, ותפע כמו אֹפל' (איוב י 12-22 וראו גם תהלים פח).

למבנה הפיסי של היקום יש משמעות אמונית וערכית. המקום הגבוה מכל גבוה מזוהה עם האור ועם הטוב, והמקום הנמוך מכל נמוך מזוהה עם החושך ועם הרע. למעלה שוכן האל, בורא החיים ומקיימם עלי אדמות, ולמטה נמצאת ממלכת המות. 

המים התת-קרקעיים מפרידים בין החיים לבין המות. בספרות המזמורית ישנם 'שירי טובעים' שבהם המתפלל מתאר את המות המתקרב כטביעה במים. הוא זועק אל ה' ואומר לו שהמים שכבר הגיעו לו 'עד נפש', כלומר, עד איבר הנשימה: 'ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסֹבבני. כל משבריך וגליך עלי עברו… אפפוני מים עד נפש, תהום יסֹבבני. סוּף חבוש לראשי. לקצבי הרים ירדתי, הארץ בריחיה בעדי לעולם' (יונה ב 4-7). המתפלל מפציר בה' למהר להושיעו: 'הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה - ואין מעמד. באתי במעמקי מים - ושבלת שטפתני … הצילני מטיט ואל אטבעה, אנצלה משנאי וממעמקי מים. אל תשטפני שבלת מים, ואל תבלעני מצולה, ואל תאטר עלי באר פיה' (תהלים סט 2-3, 51-61). 'אפפוני חבלי מות ונחלי בליעל יבעתוני. חבלי שאול סבבוני, קדמוני מוקשי מות. בצר לי אקרא ה', ואל אלהי אשוע. ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבוא באזניו… ישלח ממרום יקחני, ימשני ממים רבים' (תהלים יח 5-7, 71 = שמואל ב כב 5-7, 71). הבטחון של הטובע במעמקי מים בעזרתו של האל המקרה במים עליותיו (תהלים קד 3; עמוס ט 6) הוא ביטוי עילאי לאמונה בכוחו של האל, בחסדו ובהשגחתו על ברואיו.

שמירת גבולות ומעבר בין מתחמים

קיום היקום מותנה בשמירת מבנהו וסדריו. אסור שגופי המים הגדולים יחרגו מהתחומים שנקבעו להם בעת הבריאה ויטביעו את היבשה. ה' חיזק את השמים לבל יגירו מימיהם ארצה, סכר את המים התת-קרקעיים ושׂם גבול לים. יחד עם זאת הוא לא כלא את המים באופן הרמטי. יש בעולם תנועה של מים. יש מים היורדים על הארץ מלמעלה (גשם, ברד, שלג), יש מים המטפסים אליה מלמטה (מעינות, מי באר) ויש מים הזורמים על פניה (נחלים, נהרות). המים עושים את דרכם ממתחם למתחם דרך פתחים מיוחדים שנקבעו לכך מלכתחילה, וה' הוא שומר הפתחים. ברצותו יפתח אותם וברצותו ינעל אותם (למשל, דברים כח 21, 32). כשאליפז רוצה להלל את כוחו המיטיב של האל הוא אומר שהוא 'הנֹתן מטר על פני ארץ, ושלח מים על פני חוצות' (איוב ה 01), וכשאיוב רוצה להציג את הפן ההופכי הוא אומר: 'הן יעצר במים ויבשו, וישלחם ויהפכו ארץ' (יב 51). 

המבול וההבטחה שעוצבה בקשת בענן

התפיסה שמקום חיותו של האדם מוקף מים מכל עבריו, הולידה את סיוט המבול. המבול הוא התגלמות הפחדים שאוקינוס המים שמעל הראש ואוקינוס המים שמתחת הרגלים יתפרצו אל היבשה ויטביעו את יושביה. וזה מה שאכן קרה לפי סיפור נוח. 'בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחֹדש השני בשבעה עשר יום לחֹדש, ביום הזה, נבקעו כל מעינת תהום רבה, וארבת השמים נפתחו…והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים… וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים… וישאר אך נח ואשר אתו בתבה' (בראשית ז 11, 91, 32).

עולם שוקק חיים הפך ליקום מים ממית. התחום היבש שקודם למבול התפרס מאופק עד אופק התכווץ לממדים של תיבה קטנה אחת שצפה על פני המים הגואים. אילו היה צופה אנושי מחוץ לתיבה הוא היה רואה מים מסביבה, מים מתחתיה ומים מעליה. לא היו עצמים להתמצאות, לא היה יעד לשוט אליו. קופסית החיים נעה על פני המים בלי רב חובל ובלי מלחים, בלי מפרש ובלי משוט נתונה כולה לחסדי האל.

ואלהים לא הכחיד את החיים. 'באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחֹדש, חרבו המים מעל הארץ' (ח 31) ונוח וכל אשר איתו בתיבה יצאו אל העולם החרב להתחיל את יישובו מחדש. אז הפציעה הקשת בענן והיתה להבטחה שלא 'יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר... לזכֹּר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה' (ט 51-61).

ב. מסתורין המים ואפוס הים המורד

המים הם מיסודות העולם אך מקורם ודרכיהם נשגבים מבינת אנוש. במענה האלהים לאיוב מן הסערה ישנה סדרה ארוכה של שאלות רטוריות שאלהים מטיח בלגלוג באיוב כדי להוכיח לו שהוא איננו יכול להבין את סדרי העולם ופלאיו ובוודאי ובוודאי שאינו יכול לשלוט בהם. המים, על הופעותיהם השונות (ים, ענן, תהום, שלג, ברד, שטף, מטר, טל, קרח, כפור, עבים) זוכים למקום נכבד בנאום. אלהים שואל את איוב על מקורם של המים, על מיקומם בבריאה, על מצבי הצבירה שלהם, על דרכי זרימתם ועל השליטה בהם: 'הֲבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת?… הֲבאת אל אֹצרות שלג ואֹצרות ברד תראה?… מי פלג לשטף תעלה?… הֲיש למטר אב או מי הוליד אגלי טל? מבטן מי יצא הקרח וכפֹר שמים מי יְלָדו?… הֲתרים לעב קולך ושפעת מים תכסך?… מי יְספֵּר שחקים בחכמה ונִבלי שמים מי ישכיב?' (איוב לח 61, 22, 52, 82-92, 43, 73). זרם השאלות נועד להוכיח לאיוב שמהות המים והשליטה בהם הן בתחומו המובהק של אלהים, ושלו בלבד.

בסדרת השאלות על המים מופיעים מושגים מתחום הלידה: 'מי הוליד?… מבטן מי יצא?… מי ילדו?' (82-92) שמאותתים על כך שהיחס אל המים הוא כאל אורגניזם חי. התפיסה הביולוגית של המים במענה האלהים לאיוב מתבטאת באופן המובהק ביותר בחלק המתייחס לים. אלהים שואל את איוב בסרקזם איפה הוא היה כשנברא הים: 'איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה... ויסֶך בדלתַים ים בְּגיחו מֵרֶחם יֵצֵא. בְּשוּמי ענן לבֻשוֹ וערפל חתֻלתו. ואשבֹּר עליו חֻקי ואשים בריח ודלתים, ואֹמַר עד פה תבוא ולא תֹסיף ופֹא ישית בגאוֹן גליך' (4, 8-11). 

הכתוב לא רק מתייחס אל 'ים' כאל ישות חיה ואל בריאתה כאל לידה אלא אפילו מביא את קיצור תולדות חייה. הענק נולד כשאלהים יסד את הארץ. כש'ים' הגיח מהרחם אלהים טיפל בו במסירות והלביש אותו בחיתולי ענן וערפל, אך עד מהרה התברר שהרך הנולד הוא מרדן ותוקפן. כדי למנוע את הסכנה הצפויה ממנו אלהים החליט להגביל את חופש תנועתו. הוא הציב לו גבולות, גער בו והפך אותו לאסיר עולם הכלוא מאחורי דלתות נעולות בבריח (8-11 וראו גם משלי ח 92; איוב ז 21). 

תפיסת הים כישות חיה עולה בקנה אחד עם התבטאויות שונות במקרא המתארות את המים כבעלי דחפים, רצונות, רגשות ויכולת פעולה עצמאית. המים מתוארים כבעלי דחף לבלוע חיים, רצון לכסות את הארץ, ורגשות גאוה, מרדנות ופחד. יש להם כוח. הם הומים ונוהמים ככפירים, הם נעים ממקום למקום: נסים, נחפזים, עולים, יורדים, עוברים ושבים.

לאמונות הללו יש קונטציות מיתיות מובהקות, והן התפתחו מהתבוננות בטבע. היושבים לחוף הים היו רגילים לראות את העליות והירידות הרצופות של פני המים שנוצרות בהשפעת הרוח. הם בוודאי שמו לב לכך שכאשר הגלים מתקרבים למים הרדודים של החוף הם מתחילים להתרומם לגובה רב ואז הם נשברים בקול שאון, מפזרים קצף לבן, נחלשים ונעלמים. לצופים בהתרחשות נדמה שגלי הים מסתערים בעוצמה על היבשה כדי להציפה ואז הם נדחפים לאחור על ידי כוח נעלם שמחליש אותם ומונע מהם להתקדם מעבר לקו מסוים. 

כדי להסביר את התנהגות הים ולהרגיע את הפחדים שהיא מעוררת רקמו עליה אגדות. משה דוד קאסוטו שיער שבישראל היה ידוע אפוס על מאבק האל הבורא בים המורד, והוא ניסה לשחזר אותו מכמה מקורות: מרסיסים שנשתמרו במקרא, ממסורות של עמים אחרים מהמזרח הקדום וממסורות בתר-מקראיות. לפי האפוס המשוחזר בתחילת ימי העולם מי הים והנהרות לא הסתפקו בחלק שקבע להם אדון העולם והתנשאו כדי לכבוש את העולם כולו. הם יצאו למרד מלווים בעוזריהם: לויתן נחש בריח, לויתן נחש עקלתון, תנין או תנינים. ה' זעם עליהם ויצא להלחם בהם. הוא הכה את הגלים בזרוע עוזו, הרעים עליהם בקולו, בקע אותם ושם גבול לים. אחרי שהים נכנע, ה' דרך עליו ורמס אותו, ואז מלך.  

במרכז האפוס הזה עומד מאבק אלים בין אלהים לבין הים שמוצג כאויב זר, מר ואכזר. למיתוס על הולדת 'ים' שבספר איוב יש גישה יותר רכה. 'ים' איננו זר. בינו לבין אלהים המטפל בו מרגע הולדתו (כמו מילדת? אם? אב?) יש קשר דמוי קשר משפחתי. לאלהים יש יתרון מובנה על ים, ודי היה לו ב'אמירה' כדי לרסן את מרדנותו.

המיתוסים על אלהים והים מבטאים את החרדה הקיומית של האדם מפני כוחות ההרס הטמונים בהוויה. מאבקו של האל בים ובעוזריו המפלצתיים הוא ביטוי מיתי, ציורי ודרמטי למאבק הנצחי בין הסדר לבין הכאוס. נצחונו של האל על הים מציל את הבריאה מפני הכוחות הקמים עליה לכלותה ומבטיח את המשך קיומה.

ג. שתי פנים למים: מי תוהו ומי פריון

התבוננות בטבע מראה שיש והארץ זוכה לברכת טל ומטר ויש שהיא מותקפת על ידי גשמי זעף המאיימים עליה להאבידה. יש ונחלים הולכים בבקעה ובהר ויש שהים מסתער על היבשה ושוטף את כל הנקרה בדרכו. מים יכולים להיות 'מים חיים' ו'מים נאמנים' (ישעיה לג 61) אבל גם 'מים רעים' (מלכים ב ב 91-22) ו'מים זידונים' (תהלים קכד 5). הכל תלוי באיכותם, בכמותם, במיקומם ובעיתוי הופעתם. 

במחשבת המקרא התפתח יחס דו-ערכי למים - החשבה יתירה מזה וחשש קיומי מזה. שתי הגישות ההופכיות משתקפות במסורות הבריאה במקרא. בראשית א רואה במים גורם כאוטי שמביא הרס ושממה, וסיפור גן העדן רואה בהם תנאי הכרחי לחיים ולפריון. 

המים על פי בראשית א - כאוס כלוא בתוך קוסמוס

בראשית היו המים, החושך ורוח אלהים המרחפת על פניהם. אוקיאנוס מים אינסופי השתרע באפלה עד שבא אלהים ופיצל אותו. תחילה ברא אלהים את האור ואחר כך הפריד בין מים עליונים למים תחתונים. אחר כך הוא פקד על המים התחתונים להיקוות אל מקום אחד כדי שתראה היבשה (בראשית א 6-01). כך עוצב המרחב שיאכלס מאוחר יותר את הצמחים, המאורות, בעלי החיים והאדם.

גירסה יותר אלימה ודרמטית של פיצול המים יש בסיפור הבריאה הבבלי, אנומה אליש. בראשית הימים מילאה את העולם יישות מימית אדירת ממדים שהיה בה יסוד זכרי, הוא 'אפסו' המים המתוקים, ויסוד נקבי, הוא 'תיאמת' המים המלוחים. מימיהם של אפסו ותיאמת התערבבו אלו באלו ומהזיווג ביניהם נולדו ארבעה דורות של אלים. לאלים הצעירים היה אופי סוער ומהפכני שעמד בניגוד לאהבת המנוחה של מולידיהם. אחד מהאלים הצעירים, אֶאַה שמו, הרג את אפסו, ובנו, מרדוך, נלחם בתיאמת. תיאמת באה לקרב מלווה במפלצותיה ואחרי מאבק קשה הצליח מרדוך ללכוד אותה. משעשה כן, הוא דרך עליה, רוצץ את מוחה, ביתר את ורידי דמה ופיצל את גוויתה לשניים. מפלג גופה העליון ברא את השמים ומפלג גופה התחתון ומהפרשותיה ברא את הארץ. 

העולם הישן של אפסו ותיאמת חרב. בשפתו הסמלית של המיתוס: מימיהם של אפסו ותיאמת פוצלו. החלק הזכרי נעשה למאגר מי התהום, שאאה כינה אותו בשם 'אפסו', והחלק הנקבי פוצל לשמים וארץ. על חורבות העולם הישן כונן מרדוך סדר עולם חדש וברא את האדם.

בבראשית א נשמעים הדים מדרמה דומה לזאת: המים הטרום-בריאתיים מכונים 'תהום', המים פוצלו לשני חלקים והחלק העליון נעשה לשמים, ונזכרים גם התנינים הגדולים (12). אבל כראוי ליצירה מונותאיסטית טושטשו בו היסודות האליליים. אין בפרק אמונה בריבוי אלים (פוליתאיזם) וממילא אין בו תולדות אלים (תאוגוניה), אין מלחמות בין אלים (תאומכיה), המים אינם ישות עצמאית ומרדנית, 'תהום' איננה אלת הים הקדמון והתנינים הגדולים אינם מפלצות מיתולוגיות. המים הם ישות אנמית. חלק טכני של המרחב ותו לא. המסר המונותאיסטי של הפרק הוא שאלהים ברא את העולם לבדו, על פי רצונו החופשי וללא שום הפרעה.

בזמן הראשית הארץ היתה תוהו ובוהו דהיינו, שוממה וריקה כפי שבאר ר' יוסף בכור שור: 'היתה שממה וריקנית, שלא היה בה לא אילן ולא עשב ולא אדם ולא בהמה ולא חיה ולא עוף ולא דגים ורמש... כמו שתירגם אונקלוס: "צדיא וריקניא"'. עולם התוהו הבראשיתי היה הומוגני ואמורפי והבריאה הכניסה בו הבחנות וגבולות (השורש 'בדל' מופיע חמש פעמים בפרק: 4, 6, 7, 41, 81). ראשית לכל נקבעו שני הממדים היסודיים של ההוויה - הזמן והמרחב. ביום הראשון נברא האור ויצר את ההבחנה בין יום לבין לילה (5) וביום השני נברא הרקיע ויצר את ההבחנה בין 'אשר מתחת' ל'אשר מעל' (7). הבריאה לא ביטלה את המים ואת החושך של העולם הטרום-בריאתי אלא רק הגבילה אותם. החושך 'פוצל' בתוך הזמן (במקום חושך רצוף נוצרו חילופי אור וחושך) והמים פוצלו בתוך המרחב (פיצול אנכי ופיצול אופקי). פיצול המים והחושך 'כלא' את רכיבי התוהו בתוך הבריאה והם הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. 

המים פוצלו אך לא הובסו באופן מוחלט. בפצלים 'פיעם רצון' להתאחד ולחזור למצבם הראשוני. לפי אנומה אליש, מרדוך הציב שומרים על השמים שישמרו שתיאמת לא תגיר את מימיה דבר שעלול היה לגרום לכך שגופתה המבותרת תשוב להיות גוף שלם. לפי סיפורי הבריאה והמבול, מה שמונע מהמים לממש את רצונם להתאחד מחדש הוא המשטח המרוקע המפריד בין מים למים (בראשית א 6-7) והסכרים על פני המים התת-קרקעיים (ז 11; ח 2). אלמלא אמצעי ההפרדה הללו המים העליונים היו יורדים לכיוון המים התחתונים והמים התחתונים היו מטפסים לכיוון המים העליונים ונעשים שוב 'גוף אחד'. 

תהליך קטסטרופלי כזה התחיל להתרחש במבול. אלהים רצה למחות את היקום אשר עשה (ז 4) והסיר את המחסומים ששומרים על פיצול המים. הוא פתח את ארובות השמים ממעל, הסיר את הסכרים ממעינות תהום רבה מתחת, והמים התחילו לזרום אלו אל אלו (11). אם הוא לא היה מפסיק את התהליך הזה (ח 2) הבריאה היתה מתבטלת ואוקינוס המים הקדמון היה שב וממלא את היקום. 

העולם לפי בראשית א וְ-ז עומד בסימן המתח שבין שני כוחות מנוגדים: כוח המים השואפים להתאחד מזה וכוח האלהים השואף לפצלם מזה. מימוש כוח המים פירושו החזרת העולם אל התוהו ומימוש הכוח האלהי פירושו קיום הבריאה וסדריה. לקיום הבריאה וסדריה יש ממד ערכי. הוא 'טוב'. שש פעמים נאמר בבראשית א 'וירא אלהים... כי טוב' (4, 01, 21, 81, 12, 52) ובפעם השביעית - 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' (13).

אלהים גבר על המים ופיצל אותם אך המשך קיום העולם איננו מובן מאליו. כוחות הכאוס המובנים בו מאיימים על קיומו. מה שמגן על העולם מפניהם הוא רצון האלהים בקיום העולם וסדריו. 

המים על פי סיפור גן העדן - חיים ופריון בגנו של האל

בבראשית א מסופר על בריאת האור, הרקיע, הצמחים, גרמי השמים, בעלי החיים והאדם אך בשום מקום לא סופר על בריאת המים. המים היו שם תמיד - יסוד ראשוני, קדמון ונצחי. גם בסיפור גן העדן לא סופר על בריאת המים.  נאמר שה' אלהים יצר את האדם (ב 7), נטע גן והצמיח בו עצים (8-9), יצר את בעלי החיים מן האדמה (91) ובנה מצלע האדם את האשה (22) אך לא נאמר דבר על יצירת המים. המים מוצגים בסיפור כיסוד שמופיע ומתנהג באופן עצמאי: האד 'עולה' מן הארץ ומשקה את האדמה (6) והנהר 'יוצא' מעדן להשקות את הגן ומשם הוא נפרד לארבעה ראשים (01-41). 

המשותף לסיפור הבריאה בשבעה ימים ולסיפור גן העדן הוא תפיסת המים כיסוד ראשוני לא-נברא, אבל מהות המים והערכת מקומם בבריאה שונה בהם מאד.

המים של בראשית א הם כוח הרסני. כשהם מילאו את העולם הארץ היתה שוממה וריקה. רק משהם פוצלו והוסר מעל האדמה גוף המים שרבץ עליה והחניק אותה אפשר היה לפקוד עליה להוציא מתוכה צמחים ובעלי חיים (11-21; 42). בשום מקום בפרק לא נאמר שהמים היו דרושים לקיום הצומח והחי אשר פני האדמה. החיים נועדו למלא את כל מרחבי היקום, ומרחבי המים בכלל זה, אך לא נאמר שהמים נועדו לקיים את החיים ולהשקות את הצמחים, בעלי הכנף, הבהמה, הרמש, חית הארץ או האדם. 

למים בסיפור גן העדן יש מעמד שונה לחלוטין. הם לא גורם מסוכן שיש להשתלט עליו אלא גורם חיוני ליצירת האדם ולקיומו. ההתמקדות באדם נובעת מאופי החיבור וממטרתו. סיפור גן העדן הוא סיפור על בריאת האדם (אנתרופוגוניה) בהבדל מבראשית א שהוא סיפור על בריאת העולם (קוסמוגוניה).

סיפור גן העדן מתאר שני שלבים בתולדות האדם: שלב יצירתו שקדם לנטיעת הגן, ושלב חייו בגן. כל אחד משני השלבים מאופיין על ידי מקור מים אחר: השלב הראשון - על ידי האֵד והשלב השני - על ידי הנהר. לאד ולנהר היתה אותה תכלית, 'להשקות', אבל האֵד השקה את האדמה והנהר - את הגן (באותו עידן טרם היתה השקיה עילית, ב 5). שני השלבים מוצגים באופן דומה מבחינה ספרותית: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה' (6) ו'ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן' (01).

האד נקשר במובהק ליצירת האדם. 'אד' היא מילה נדירה המצוייה עוד במקרא רק בכתוב הסתום באיוב לו 72. גיוסה לסיפור גן העדן נועד ליצור מצלול הקושר בין אד, אדם ואדמה: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה' (בראשית ב 6-7). המצלול מטעים מעבר למה שנאמר מפורשות בכתוב, שהגולם שה' יפח באפיו נשמת חיים, עוצב מאדמה שהושקתה על ידי אד. החומר שממנו נעשה האדם היה קיים בעולם רק בתנאים הייחודיים ששררו בעת הבריאה. האדמה היתה אז אדמה בתולה שטרם ידעה צומח או חי והאד נועד אך ורק להשקיתה. אחרי המסופר על יצירת האדם נעלם האד מן הסיפור ולא שומעים עליו יותר. לא בסיפור הזה ולא בסיפורים אחרים על תולדות האדם. אחרי יצירת האדם מתחילה השקיה אחרת. גן העדן יושקה על ידי הנהר היוצא מעדן, והעולם שמחוץ לגן יהנה מארבעת הנהרות שהתפצלו ממנו וממטר השמים (5, 01-41). 

ה' נטע גן והביא לשם את האדם 'לעבדה ולשמרה' (51). הגן היה גנו של ה' ושמו, 'גן עדן' (51; ג 32-42), מעיד על מהותו. משמעות השורש 'עדן' היא להיות פורה (בראשית יח 21) ו'גן עדן' במקרא הוא סמל למקום מושקה, פורה ושופע, ההפך המוחלט משממה (ישעיה נא 3; יחזקאל לו 53; יואל ב 3). הגן הושקה על ידי נהר שיצא מעדן (בראשית ב 01), דהיינו, ממקור הפוריות. כמות המים שהוא הזרים אל הגן היתה אדירה, כפי שניתן להסיק מהעובדה שמי הנהר שהשקה את הגן הזינו בהמשך את ארבעת נהרות העולם. שפעת המים אפשרה את שגשוגה של צמחיית הגן שהיתה מורכבת כולה מעצים מופלאים. כל עץ בגן היה נחמד למראה וטוב למאכל, והיו גם שני עצים מיוחדים: עץ הדעת ועץ החיים. 

גן העדן היה מקום של חיים. בו נוצרו חיים (בעלי החיים והאשה) ונשמרו חיים. גן העדן סיפק לאדם סביבה אידאלית לקיומו הפיסי ולשלמותו הרוחנית. הבחירה אם לאכול מפרי עץ הדעת אם לאו התבררה בדיעבד כבחירה בין שתי אפשרויות קיום: או מות והתרבות (עץ הדעת) או חיי נצח (עץ החיים); או משך קיום מוגבל לפרטים ונצחיות למין האנושי באמצעות הולדה או חיים בלתי מוגבלים לזוג האנשים הראשונים בלי אפשרות התרבות. הבחירה אם לציית לאל או להפר את מצוותו קבעה את אופן המשכיות הקיום אך לא את עצם ההמשכיות. זו היתה מובטחת מראש.

מי האד ומי הנהר שהשקו את הגן נקשרים ליצירת חיים ולפריון האדמה והאדם. הקשר בין מים ופריון איננו מיוחד לסיפור גן העדן. הוא קשר אוניברסלי ידוע שמשתקף גם בלשון. בשומרית, למשל, משמשת אותה מילה, a, ל'מים' ול'זרע'. בעברית מקראית יש לכך 'גרסה נקבית'. המילה 'מקור' מסמנת גם מוצא מים וגם רחם. בשיר השירים מדמה הדוד את הנערה העומדת בשיא פריחתה למעין, לבאר ולמים נוזלים, אבל משום שהיא בתולה מקור המים ׳נעול׳: 'גן נעול אחתי כלה, גל נעול מעין חתום... מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון' (ד 21, 51 וראו גם 61). החכם של ספר משלי מדריך את הצעיר לשמור אמונים לרעייתו ומציג את מעשה האהבה כשתית מים מבור ונוזלים מתוך באר: 'שתה מים מבורך, ונֹזלים מתוך בארך... יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוּרֶך' (ה 51, 81). 'מקור' כאן הוא דו-משמעי. מצד אחד הוא לשון קצר למקור מים (כמו למשל בירמיה ב 31) ומצד שני, לאבר בגוף האשה. מקורה של אשה הוא 'עֶרוָתה' ו'מקור דמיה' (ויקרא יב 7; כ 81).

טענו לעיל שסיפור גן העדן מתאר שני שלבים בבריאה שכל אחד מהם מאופיין על ידי סוג שונה של מים. בריאת האדם  - על ידי האד והחיים בגן - על ידי הנהר שיצא מעדן. סוג שלישי של מים מבטיח את קיום החיים מחוץ לגן. אחרי החטא ה' שילח את האדם מהגן לעבוד את האדמה שממנה לוקח (בראשית ג 32). כדי שהאדם יוכל להתקיים על האדמה שכבר לא הושקתה על ידי האד הוא זכר במים אחרים: מי מטר (ב 5) ומי נהרות (01-41). 

מי הנהר שהביאו לגן העדן את ברכת החיים והפריון המשיכו וזרמו מחוצה לו. המים הללו בהבדל ממי בראשית א הם מים חיוביים. הם לא איימו להציף את העולם ולא היה שום צורך להאבק בהם ולפצל אותם. אדרבה, הם התפצלו מאליהם לארבעה ראשים. בראשית א אינו מכיר מים המפוזרים על היבשה כדי לקיים בה את הצומח והחי. אין בו נהרות זורמים ואין בו גשם. רק מים שנקוו למקום אחד כדי שתראה היבשה. 

לסיכום, על פי מסורות הבריאה שנדונו לעיל יש בעולם שני טיפוסים בסיסיים של מים: מי תוהו ההורסים את העולם ומביאים עליו שממה ומי פריון המקיימים את העולם ומעניקים לו שגשוג ושפע.

ד. חזון נחל הפלאים של יחזקאל - שינוי סדרי בראשית

בספר יחזקאל ישנו חזון על שינוי סדרי בראשית. על פיו תהיה בריאה חדשה שבעקבותיה יהפכו מי התוהו למי פריון והמקום השומם ביותר בעולם יהפך למקום פורה ומלא חיים. 

בספר יחזקאל מסופר כי בעשרים וחמש שנה לגלות יהויכין היתה על יחזקאל יד ה'. הוא הובא במראות האלהים מבבל אל ארץ ישראל והונח על הר גבֹה מאד שעליו עתיד להבנות המקדש (מ 1-2). ה' הראה לו באמצעות 'איש' את המקדש וכליו, כאילו הכל כבר עומד על מכונו (מ-מח), עד שלפתע ראה הנביא מים שיוצאים מתחת מפתן הבית, הופכים לנחל, מגיעים לים המלח ומשנים את טבעו וסביבתו. ההתרחשות היתה נפלאה מאד. המים עברו דרך אזור צחיח אבל לא רק שהם לא הדלדלו אלא שהפכו עמוקים יותר ויותר ככל שהתקרבו אל מי ים המלח. בעקבות המים הופיעה צמחיה פלאית על שפת הנחל מזה ומזה וכולה עצי פרי רענני-עד. כשנשפכו מי הנחל אל מי הים הם ריפאו אותם והים התמלא דגה. דיגים מכל האזור באו אליו, שטחו את רשתות הדיג שלהם ודגו דגים בשפע (מז 1-21). 

יש קשר מהותי בין כניסת כבוד ה' למקדש לבין יציאת המים ממנו והוא מתבטא בעיצוב הספרותי. תיאור הכניסה הוא כזה: 'ויולכני אל השער, שער אשר פֹנה דרך הקדים. והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים' (יחזקאל מג 1-2 וראו גם פסוק 4), ותיאור היציאה הוא: 'וישבני אל פתח הבית והנה מים יֹצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים' (מז 1 וראו גם 2). מתוכן החזון ומדרך תאורו מתברר שלכניסת כבוד ה' למקדש יש השפעה מרחיקת לכת על העולם. היא גורמת ליציאת מים מיוחדים שמשנים את הטבע ומבטלים את ההפרדה בין שני סוגי המים הקיימת מאז בריאת העולם. 

ליבת החזון הוא זרימת הנחל אל הים, המפגש בין מימיו לבין מימיו המלוחים של הים,  והמטמורפוזה שהתרחשה בעולם כתוצאה מכך. בריאה כמפגש בין מים למים הוא יסוד מיתי. לפי אנומה אליש הבריאה התחילה בכך שמימיהם של אפסו, אלוהי המים המתוקים, ותיאמת, אלת המים המלוחים, נבללו יחדיו. מאחר שיחזקאל ניבא בבבל סביר להניח שהוא הכיר את סיפור הבריאה הבבלי הזה (או סיפור בריאה כזה) והשתמש בו כאן כדי לצייר תמונת בריאה שהיא למעשה 'בריאה שניה'.

תיאור הבריאה השניה שזור ביסודות רעיוניים ולשוניים המצויים בתיאורי הבריאה הראשונה (בראשית א וסיפור גן העדן). הופעת נחל הפלאים מתוארת במילים 'והנה מים יֹצאים מתחת מפתן הבית' (יחזקאל מז 1 וראו גם 8, 21) שחוזרות אל 'ונהר יֹצא מעדן (להשקות את הגן)' (בראשית ב 01). הנהר יוצא מ'עדן' שהוא מקור הפוריות והנחל יוצא ממקומו של האל, שהוא מקור החיים. כניסת כבוד ה' אל המקדש ויציאת המים ממנו הם ''מדרך הקדים (יחזקאל מג 1, 2; מז 1, 2, 3) ו'קדם' היה מקומו של הגן: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם' (בראשית ב 8). 

המקדש החזוני היה על 'הר גבֹה מאד' (יחזקאל מ 2) וגן העדן שכן על הר (יחזקאל כח 31-61). המים שיצאו מהמקדש ירדו (מז 1, 8) ממקום גבוה מאד למקום הנמוך ביותר בעולם (ים המלח). ים המלח הוא ים שאין חיים יכולים להתקיים בו וסביבתו שוממה. השממה מוסברת במקרא כעונש על חטאם של אנשי המקום שהיו 'רעים וחטאים לה' מאד' (בראשית יג 31). לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה היה האזור 'כגן ה'' (בראשית יג 01) ואחרי ההשחתה נהפך כליל אופי המקום. אלהים גזר שלא יצמח בו שום צמח (דברים כט 22) ושלא יגור בו אדם (ירמיה מט 81; נ 04). בחזון נחל הפלאים שב האזור להיות 'כגן ה''. על שפת נחל הפלאים צומחים לפתע צמחים השונים מאד מצמחי המדבר. הם רענני-עד, פוריים תמיד, פִּרים יפה למאכל ועליהם טובים לתרופה. בלשון 'ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל' (יחזקאל מז 21) מהדהדת לשון סיפור גן העדן 'ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל' (בראשית ב 9).

מי ים המלח נרפאים ומופיעים בהם חיים. 'כל נפש חיה אשר ישרֹץ... יחיה, והיה הדגה רבה מאד כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי' (יחזקאל מז 9). הנביא משתמש בפסוקים 9-01 באגרון של בראשית א 02-12: 'מים', ’נפש חיה‘, השורש ’שרץ‘, והסיווג ’למינים‘, כדי לבטא אנטי-תזה לתפיסה שהוא מייצג. המים אינם מרחב שהחיים ממלאים גם אותו אלא בית גידול שהוא מקור חיים ופריון. מי ים המלח שנרפאו אינם מאכלסים תנינים גדולים או מפלצות. רק דגה, וכמותה ככמות כדגת הים הגדול כולו. האזור הבלתי מיושב מתמלא אדם ונוסדים בו ישובי דיגים. בשמות 'עין גדי' ו'עין עגלים' הנסמך הוא רכיב גֶנֶרי, 'עין-' המלמד על מקום נביעת מים חיים. השפע מצוי עתה בצומח ובדגה. על שפת הנחל צמח 'עץ רב מאד' (7), הדגה היתה 'רבה מאד' (9) ושלל היה 'כדגת הים הגדול רבה מאד' (01). 

חזון הבריאה השניה עומד בסימן החיים. מי החיים היוצאים מן המקדש משנים את טיבעם של המים המלוחים ושל האדמה המדברית ועושים אותם למי חיים ולגן עדן. לא גן עדן מיתי אלא גן עדן ממשי בעולם שבו חיים בני האדם ואפילו בארץ ישראל. מיתוס הבריאה עבר תהליך של היסטוריזציה והוא מתברר ביתר שאת לאור נבואת הגאולה לבית ישראל בפרק לו. הנביא מדבר שם על קיבוץ גלויות, בניית הערים החרבות בארץ ושגשוג האדמה. הוא אומר שה' ירבה כל כך את 'את פרי העץ ותנובת השדה' (03) עד שהעוברים על פני הארץ יאמרו משתאים: 'הארץ הַלֵּזוּ הַנְּשמה היתה כגן עדן' (53). 

לקריאה נוספת

מ' אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה (תרגום י' ראובני), ירושלים תש"ס

מ"ה בן-שמאי, 'דמות העולם במקרא', אנציקלופדיה מקראית, ב, 856-176

י' ולהויזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (תרגום י' יברכיהו), תל אביב תרצ"ח, הדפסה שנייה ירושלים תשל"ח, 711-721

י' זקוביץ, '"קול ה'... על מים רבים" - האל המנהיג במים את עולמו ועמו', בתוך: "כאפיקים בנגב" - על המים במקרא ובספרות חז"ל. חוג בית הנשיא לתנ"ך ולמקורות ישראל, ירושלים תשנ"ח, 31-32

ח' פדיה, 'תמורות בקדש הקדשים: מן השוליים למרכז', מדעי היהדות 73 (תשנ"ז), 35-011

ר' פטאי, המים: מחקר לידיעת הארץ ולפולקלור ארצישראלי בתקופות המקרא והמשנה, תל אביב תרצ"ו

ש"א ליונשטם, 'מים', אנציקלופדיה מקראית, ד, 909-719

ש"א ליונשטם, 'מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא', ארץ ישראל ט (תשכ"ט), 69-101

ל' מזור, 'הקשר הדו-כיווני בין גן העדן והמקדש', בתוך: ש' יפת (עורכת), שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, יג, ירושלים תשס"ב, 5-24
ל׳ מזור, ׳מסע נחל הפלאים מן המקדש אל הים (יחזקאל מז, א-יב): סילוק התוהו ובריאה חדשה׳, ר׳ אליאור (עורכת), גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, ירושלים תש״ע, עמ׳ 104-81  

ט"ל פנטון, 'גישות שונות של סופרי המקרא למיתוס התיאומכיה', בתוך: י' אבישור וי' בלאו (עורכים), מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון מוגשים לשמואל א. ליונשטם במלאת לו שבעים שנה, ירושלים תשל"ח, 733-183

מ"ד קאסוטו, 'שירת העלילה בישראל', בתוך: ספרות מקראית וספרות כנענית, א, ירושלים תשל"ב, 07-09

ש' שפרה וי' קליין, 'אנומה אליש: סיפור הבריאה הבבלי', בתוך: בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב תשנ"ז, 7-45

* פורסם בקובץ ׳מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, יג (תשס״ד), עמ׳ 2-92

סריקת המאמר כאן.