ערומים מאחורי הגדר ומחיצת הברזל - וינייטת היום הגורלי

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

 הפיתויים עוד זוחלים ערומים

לא היה עוד יום גורלי כהיום הזה. האיסור הראשון, מאין מספר האיסורים המשייטים בעולם מאז ומקדם, נברא בו. לא איסור שאדם היה גוזר על עצמו מבחירה ומדעתו. איסור מכוח הטלת מרות. אכן גם  המרות נבראה באותה שעה. יש נטיעות הרבה בגן עדן. אדם מהלך ביניהן חופשי ליהנות בצלם ומפריים, והנה , באחת, עץ אחד , אין האדם יודע למה, אסור! "..וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ"  (בראשית פרק ג', פסוק ג'). מותר להניח כי האידיאה של מותר ואסור בעולם, קדמה לבריאה, אולם היא 'נשלפה' מאשפת חיצי הנשק בו לוחם האדם על שמירת צלם האלוקים בו נוצר, רק באותו יום גורלי. גם האיום שיש לפני הבורא מערכת של שכר ועונש, והאולטימטיבי שבו  בגמול - הוא חיי נצח, ובענישה  - המוות, נברא באותו יום. " פֶּן תְּמֻתֽוּן", זוכרת האישה לומר לנחש הקושר עמה שיחת קירבה . אפשר אינה יודעת עדיין מה הוא מוות, אבל ברור מדבריה כי היא רואה בו קץ קיומה כפי שקיום זה ידוע לה. 

 באותו יום נברא גם הפיתוי. נברא נחש. לשונו כפולה. באחת מהנה  הוא מקרב באמצעות היגיון לכאורתי, היוצר את הקונספירציה שעתידה לשגע את הבריות בכל הזמנים בהסוואת השקר כאמת מוכחת. הוא  " ... עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה" (שם,א'). כיוון שלא הייתה עד לאותה שעה מציאות של מוות, הוא רואה בו אמצאה, "לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן" הוא אומר לאישה, 'הכל קונספירציה, האיסור איננו גדר לשמור על חיי נצח שלך, אלא אינטרס אלוהי,  "... כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע" (שם,ד'-ה'). ההיגיון הזה מתעתע.  לדידו של הנחש, לפחות כך הוא אומר, לדעת טוב ורע אינה סגולה ערכית מוסרית אוניברסלית. היא פריווילגיה מלכותית. האל שברא את האדם בצלמו, מוצג כאל שנזהר באמצעות איסורים סמכותיים לשלול מן האדם את צלם האלוהים שהוא בחר להעניק לו. הנחש מטפטף באוזני האישה את החרדה מפני קיפוח כגזרה משמים. גם תחושה זאת, כי קיפוח הוא גזירה, נבראה  באותו יום בגן העדן. היא מסרבת עד היום להודות – אם היא פוגעת – כי היא דיכאונית לשווא.  

בלשונו השנייה  מפתה  הנחש לשם כיבוש וכובש לשם קריאת תיגר על הסדר הטוב, הנורמות, החוק, המשפט, ומרעיל את נפש קורבנו ברעל של מרידה במלכות. אין בפרי שום דבר שהוא פסול, או מזיק, או רע מתוכו. הפרי הוא אסור מפני שאסרו אותו. זה הכל. ואסרו אותו כשם שיכלו לאסור כל דבר אחר ובלבד שהאיסור יהווה כלי שלטוני, מכשיר של דיכוי, אמצעי המשרת רק מטרה אחת, השפלת האישה, או האדם, היינו הך. גם זה באותו יום, גם זה עד היום.

ואז נולד גם החטא הראשון, והוא כבר בראשיתו, בבואו לעולם, חטא של צוותה. האישה אוכלת, "..כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם, וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל, וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל, וַתִּתֵּ֧ן גַּם לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל" ( שם ו'). האישה אינה נותנת לבעלה כי היא רוצה שגם הוא ייהנה מפרי העץ הנחמד, אלא מפני שהיא אינה רוצה לחטא לבדה, מפני שדומה על החוטא שהוא מוגן משהו אם אינו לבד, אם יש לו שותף, שאם אלוהים הוא אחד, נוח למרוד בו בשניים. מאותה שעה, רבו בעולם מדיחים הדוחפים רעים להדיח עמהם. שותה לשוכרה- עד שהוא מאבד עשתונותיו- מחפש עוד מישהו שירים כוס עמו. וכן עוברי עברה רבים, איש בעברתו , כמו זקוקים לרעים לעברה. 

מיד עם העברה, נולדת באותו יום  תחושת האשמה. עד לעצם היום הזה יש שמתעקשים להטיף להן לבריות כי תחושת האשמה המרה הייתה המענה למימוש התאווה המתוקה האסורה, ושמה שנולד באותו יום הוא משנת מוסר הטוענת כי  האדם נברא על ידי יוצרו להכיר בעובדה שכל מתוק הוא מר, שכל חמדה היא עוון, שכל תאווה היא לעיניים אסור לתור אחרי העיניים כי הן מחטיאות. מותר להטיל ספק במשנה עתיקה ועיקשת זאת. מותר להניח כי באותו יום נבראה  דרכו של אדם להתעלם מן האלוהים בשעה שהוא עובר על חוקיו ונגזר עליו למצוא אותו מהלך לרוח היום מיד אחרי העברה, כל עברה. הדרמה הזאת, החוזרת מימים ימימה, מביאה להכרה בנותן התורה מפני שהפרתה כשהאלוהים בשמיו כביכול, מעוררת אותו באחת לרדת מטה, להיות נוכח. 

לא הפרי המתוק גרם לתחושה המרה. מתוק איננו חטא. אילו היה , לא היה קהלת מעז לומר " וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ" (קהלת י:א,ז') ורש"י לא היה מחזק באומרו " מתוק הוא אורה של תורה...ואשריהם תלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה" . האור עצמו אינו רע, להיפך, הוא טוב, והעיניים אינן חוטאות, כשהן תרות לראות טוב, הן טובות. לא על המתוק ולא על העיניים ירד האלוהים. הוא ירד כפי שהוא עצמו מעיד באותו יום גורלי  לשאון מה שהוא כבר יודע  "... הֲמִן הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ" ( שם, י"א). תחושת האשמה על הפרת ציווי אלוהי, כל הפרה, היא שנולדה אז.

לתחושת האשמה שאדם חש בא לראשונה באותו יום מאפיין מרתק. כך על פי עדות האדם עצמו. אך אכל, אלוהיו יורד. נוכחותו מפחידה. הוא אינו רואה אותו אבל הוא מתחבא. הוא ואשתו. הם מפחדים שיראו אותם. האלוהים עצמו. אבל מפני שהם מתחבאים, אלוהים יודע, ורואה, ובאירוניה, כאילו הוא משחק את משחק המחבואים עם האדם, הוא קורא אליו, אל מקום מחבואו הידוע לו, "אַיֶּֽכָּה" ( שם,ט'). ה'אַיֶּֽכָּה' הזה עוד מנסר בעולם עד עצם היום הזה. גם תשובתו המבוהלת של האדם עודה נשמעת במקומותינו ואינה חדלה, " אֶת קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי, וָאֵחָבֵֽא" (שם,י'). פה נולדה הבושה!

 למה זה התחושה המוזרה הזאת של 'עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי' הגורם ל 'וָאִירָ֛א'? מדוע "וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם", שנולדו ערומים, והלכו בגן ערומים, ואכלו מן העץ ערומים, והפרו מצוות אלוהיהם ערומים   ".. וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם..."  ומיד נבהלו לכסות מערומיהם, "... וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת" (שם, ז')? הרי הם היו למן רגע בריאתם " ... שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ" (בראשית ב', כ"ה), לא בושו ולא ציפו לשום בושה שתבא אי פעם כי לא ידעו בושה. מה זה לפתע עלו מערומיהם לנגד עיניהם המבוהלות מיד אחרי שעברו על האיסור? כי "... אֶת קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן", כי למן אותו רגע לא היו עוד לבד.

אדם בינו לבינו איננו ירא שהוא ערום. לא באותו יום, לא בכל הימים עד לעצם היום הזה. אפילו עין חומדת מצמידה עצמה לחור מנעול כדי להזין עצמה במראה שמור, ומי שמאחורי המנעול אינו יודע, אין בו יראה שמא הוא ערום. אבל אם יגיח מישהו ויפתיע את המציץ  והמציץ עטוף בגדים כולו, ייבהל אותו מציץ כמי  שננשף במערומיו וייבוש! (בהשראת ז'אן פול סארטר) כבר אמרו חכמים  על הפסוק " בַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ" (שמות כ',י"ז) כי "יראה זו בושה - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא" (נדרים כ',א'). הבושה היא מותר האדם מן הבהמה. אין כל בהמה וכל חיה וכל עוף השמים וכל דג בדגי הים מוטרד על שאין לו מלבושים. מפני שאין להם הכרת בורא, אין להם יראה מפני בורא, ואם אין להם יראה אין להם בושה, ואם אין להם בושה הם לעולם אינם חוטאים ואפילו הם טורפים אלה את אלה  הם אינם יכולים להרגיש מרירות נפש איזו היא אחרי שכילו להיזון. 

על האדם אמר החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי ( 806- 1704   ב 'שער הבושה' בספרו 'אורחות צדיקים' "מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות"! ממה שאירע באותו יום גורלי אנו למדים כי גם לפני עבירות בסתר, כי רוח אלוהים מהלכת גלויה לעיני אותו אדם כל אימת שהוא יודע כי עבר עברה. אין שום שער, לא מדומה ולא של ברזל  הגודר בעלי חיים מחטא, רק האדם. רק האדם מול אלוקיו.  ומכאן, מה שנתחדש באותו יום גורלי הוא שמי שאין לו בושה, אין לו אלוהים אפילו הוא מתעטף בטליתות שכולן תכלת. אין לאנשים מעין אלה מודעות כי מתחת למלבושיהם הם ערומים.  גם זה נתחדש באותו יום גורלי.

מאלפת העובדה כי "ויהיו שניהם עֲרוּמִּים"  נכתב במם' דגושה. אין לו לדגש זה צידוק על פי הדקדוק שכן הוא בא אחרי שורוק. גם "ובגדי עֲרוּמִּים תפשיט " באיוב כ"ב, בא במ'ם דגושה. אבל " מֵ֭פֵר מַחְשְׁב֣וֹת עֲרוּמִ֑ים"  באיוב ה',י"ב, וכן באיוב ט",ה', " כִּ֤י יְאַלֵּ֣ף עֲוֹנְךָ֣ פִ֑יךָ וְ֝תִבְחַ֗ר לְשׁ֣וֹן עֲרוּמִֽים"  אין בו מ'ם דגושה על פי הדקדוק הנכון. "וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה' אֱלֹהִ֑ים" (שם,ג',א'), חכם, פיקח, גדול בעורמה. אין למערומיו שום משמע בעיניו, בוודאי לא מודגש. אבל יש דגש במערומי אדם. הם קובעים. הם מדגישים כי הבושה היא שמבדילה אותם מכל יצורי עולמים. אין צניעות בבעלי חיים. יש בבני אדם. מהם, רק מהם, מצפה בוראם  על פי נביאנו מיכה המורשתי " הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם אֱלֹהֶֽיךָ" (מיכה ו',ח'). ברגע בו " וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת ק֨וֹל ה'אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם", נולד" וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם אֱלֹהֶֽיךָ".

באותו יום גורלי גם נולדה הנטייה  מעוררת החמלה של האדם להטיל אחריות למעשיו החלולים על הזולת, גם על הקרוב בקרובים. האדם מנסה להגן על עצמו בהציגו עצמו כקרבן של רעייתו, לא רק מפני שזולתה לא היה אחר העולם, אלא מפני שהיא אשתו,  והוא אומר " הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל" (שם,י"ב). אם היא נתנה, הוא חף. לקבל זה לא עוון. כך חשב אז. כך יש חושבים עד היום. האישה אינה נשארת מאחור לספוג את כל האשמה. "הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל" ( שם,י"ג) היא מתגוננת לפני האלוהים הגוער בה " מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית"..!?   אבל כאז, כן עד הנה ועד כנראה תמיד, הנחשים אינם מצטדקים, אינם מטילים אחריות על זולתם, כי אין זולתם, כי הם מוכנים לאכול עפר כל ימי חייהם ובלבד שלא יהלכו רגע אחד לפני האלוהים.

באותו יום גורלי גם בא לעולם העונש הראשון, ומאז היה העונש חסיון נפרץ בתולדות האמונה ובתולדות הכפירה ובתולדו החינוך ובתולדות המלחמה. נפרעו מן השמים מן הנחש, מן האדם, מחוה אם כל חי, וגורשנו ושערי גן עדן ננעלו ומלאכים שומרים לבל יטעו שרעפי חולמים  לנסות לפרוץ שמה בטרם יבא מועד, וחיינו ומותנו כפי שאנו יודעים אותם היום, כולם באותו יום באו עלינו. ואין  אנו יכולים לדבר מן הדברים שאותו יום גלגל על העולם הזה לבד מן היראה, הבושה. אלה בידינו, אלה גורלנו.

 גם הפיתוי לא מת. גם הנחשים, אפילו הם זוחלים על גחונם, אורבים מאז  בסדקי הארץ הזאת והרואה אותם מרוצץ את מוחם אם הוא  יכול וזוכר כי עודם זוחלים בינינו לאמור כי הפיתויים עוד זוחלים ערומים, מחליפים את עורם, ונשארים פיתוי בכל צבעי הקשת. ואפילו עשה לנו האלוהים מלבושים ואנו מוגנים מפני תחושה דורסת של מערומים מודגשים, הכל תלוי בבושה, בבושה שאפשר לאבדה, בבושה שאין עליה הגנה אלא השבועה כי בלעדיה, אוי לו לצלם אנוש בו נבראנו בחסדי האלוהים המתהלך למן אותו יום, ככל יום, לרוח היום.

ערבשבת פרשת בראשית התשע"ח