יצחק מאיר, סופר הוגה דעות ומשורר
 |
|
|
יתכן כי בסולם המידות של האדם, שלב תחושת ההשפלה, נמיכות הרוח והקומה, הדיכאון ואובדן האמון בחירות, הוא המאיץ לעלות לשלב הרם של היוהרה והגאווה, שלב האשליה שיש במעמד המוגבה מעלה של יתרון בכל, גם על האדם המפגר כביכול לעלות עדיו. אם "מי יישפל" גורם "למי ירום", והחתירה לעלייה - יותר משהיא ביטוי לשאיפה לנעלה היא ביטוי לחרדה משותפות הגורל עם מי שנמצא בתחתית - הופך השלב הרם האריתמטי של אותו סולם ,לנמוך בשלבים הגיאומטריים שבו.
כך עלה לפניי בעייני שוב, כמדי שנה בשנה בסיפור התנכ"י שהפשט חוסה בצלן הקסום של דרשות ואגדות הרבה, ומה שכל אחת בהן אומרת אינו דומה למה שאומרות האחרות, וכל מה שכולן אומרות מתקיים.
התורה מונה את הסיבות שהניעו את האלוהים להביא מבול על הארץ. "וַיַּ֣רְא יה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי עָשָׂ֥ה אֶת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל לִבּֽוֹ" (בראשית ו',ה'-ו') וכן אומר האלוהים לנח שמצא חן בעיניו כיחיד בדורו הראוי לשרוד בעבור ייבנו ממנו הדורות הבאים, "... קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־ הָאָֽרֶץ" (שם, י"ג). התכנית לעשות 'אדם בוחר' - "...נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ" ( שם א', כ"ו) - לא עלתה יפה. בין רע לטוב, הוא בחר ב "רַ֥ק רַ֖ע כָּל הַיּֽוֹם ", ובכך גזר על עצמו כי בין חיים למוות הבחירה בלתי הנמנעת היא המוות, המבול. הייתה סכנה כי "כִּֽי הִשְׁחִ֧ית כָּל בָּשָׂ֛ר אֶת דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ" ( שם,י"ב) תסכן את הפלנטה כולה, כי לא יימצא לא מי שיעבוד אותה וישמור אותה, "...וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה”, ועל כן ניחם האלוהים כי עשה את האדם. הברירה הייתה להנחם כי ברא שמים וארץ. עליהם הוא לא ניחם, והורה לנח לעשות לו תיבה ולהמתין בה עד יעבור זעם, ולצאת ולטעת כרם ולהתחיל הכל מחדש. ההחמצה הגדולה הייתה גלויה, המבול אסון ידוע מראש.
אבל אין התורה מונה את חטאי דור הפלגה. הם היו כבדים עד שחכמינו זיכרונם לברכה אמרו עליהם "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין ק"ט, א'). דור המבול בזה, ודור הפלגה בבא. אפשר כי לולא נשבע ה' לא להביא מבול עוד על הארץ, היה דן גם את בני דור הפלגה במין 'קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙' דומה, ולא נותרו בידו אלא עונשי הדרה מן העולם הבא, ומי יודע היכן הם פוגשים במתי המבול שגם להם 'אין חלק לעולם הבא', ואין יודע איפה יש להם חלק, ומה יהיה עליהם כשיתקיימו דברי הפסוק "וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם" (דניאל י"ב,ב') ואם יתקיימו, היכן יהיו, בין אלה לחיי עולם או בין אלה לדיראון עולם.
אכן, חכמי התלמוד שלמדו מפי רבותיהם כי "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא" ולא מצאו בתורה מקום שמנה את חטאיהם, שואלים " מאי עבוד"? (שם), מה עשו, במה פשעו ועוו וחטאו, על מה החמיר כל כך הקדוש ברוך עמהם עד שנישל אותם מן העולם הבא? לא כתוב. מסופר מה עשו, ומה שעשו –ספק אם פורש כחטא. "וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם" ( בראשית י"א,ב'). מה רע יש בזה? ב'קדם' נטע ה' גן, ומגן זה גורש האדם, ומשם החל מסע החיפוש אחר גן עדן. אדם תמיד נוסע מ'קדם', אל מה שיהיה חדש כקדם, אבל מה הוא מוצא? 'בִקְעָ֛ה'! הבקעה שפלה אפילו יותר מערבות המישור שגובהם כגובה פני הים. מפני שהיא שפלה, הנוסע מ'קדם' קם לבנות בה מגדל שראשו בשמים. חכמי בבל שישבו לימים באותה בקעה והתעמקו בה בתורה והעלו אותה מבארותיה לגבהים, הבינו. חכמי ארץ ישראל, לא. הם לעגו לבני דור הפלגה ושאלו " אם כן, ליבנו אחד בטורא"! (שם) אם כל שביקשו הוא מגדל שראשו מגיע השמימה, למה החלו לבנות בבקעה ולא בנו בהר? חכמי בבל לא אמרו להם כי היושב מטפורית בהר אינו חש שהשפלה דוחפת אותו לעלות השמימה. די לו בגובהו שלו. לא כתוב כן. אולם מפני שלא כתוב, נלך יד ביד עם האגדה שיצאה לפתור את החידה הזאת ושבה מן המסע הזה עם יותר מפתרון אחד, ואם נמצא גם פתרון שהאגדה לא אספה בחיקה - ונוסיף, הכל ברוח חיפוש המשמעויות החבויות במעשה הסוריאליסטי הזה שבספר בראשית.
והסיפור ממשיך. "וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה ... הָ֣בָה נִבְנֶה לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ" ( שם ג'). אכן היו הכנות מרובות, הונחו תשתיות, והקולקטיב האנושי ששמח על שהגיע למנוחה ולנחלה במקום מוגדר אחד, פחד שמא יטולטל שוב בדרכים המוליכות אל פירוד בלתי נמנע שתוצאותיו מי יישורם, התכנס לבנות לו עיר ומגדל. מה חטא יש בזה? זה אנושי. חרדה שיש שרואים אותה כקיומית. אין עונשין על חרדות בכלל, ועל קיומיות בפרט.
יש בחכמי בבל שהציעו להבין כי החרדה הייתה מה שהיינו קוראים היום 'פוסט מבולית'. בזיכרון העובר מדור לדור הייתה ארץ ישראל האחת שלא נשטפה במבול. עלה עץ הזית שהביאה היונה במקורה לנח, מעץ הזית שבהר המוריה נקטף. רום ההר ועץ הזית שרדו את האפוקליפסה. עכשיו, בבקעה, הלך וגדל הפחד מפני מבול חוזר. מפחד זה, על פי מסורת מבית רבי שילא, אמרו בני דור הפלגה, " נבנה מגדל ונעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות, כדי שיזובו מימיו" ( סנהדרין שם), נרוקן את השמים האוצרים את מימי האימה הנוראה, ובעודנו על המגדל - כמונו כעץ הזית על ההר המור - לא נישטף, אך ברדתנו לנוע מן הבקעה הלאה והלאה, לא ייוותרו בשמים מי מבול להיפרע ממה שאדם שיצרו נשאר 'רַ֥ק רַ֖ע כָּל הַיּֽוֹם' עושה בדרך. על אלה אפשר אולי לנוד למתחכמים מפחד האלוהים לבית דינו של אלוהים, אבל מכאן עד להדרתם מן העולם הבא, חסרה לכאורה מידתיות סבירה.
בין כך ובין כך, ממשיך הסיפור בשלו. "וַיֵּ֣רֶד ה' לִרְאֹ֥ת אֶת הָעִ֖יר וְאֶת הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם"! (שם ה'). מן הכתוב, מטרידה בניית המגדל את ה' עד שהוא עוזב את שמיו לבא לראות כביכול במו עיניו, מקרוב, מה שעינו לא יכלה לראות ממעונו. את החומר ואת הלבנים יכול היה לראות, אולם את המניעים האישיים המלכדים פרטים לאגודה אחת השואפת לעליונות, לא על אחרים - כי אין אחרים זולתם- אלא לעליונות לשמה, לשם סיפוק תאוות עליונות ויהי מה, זאת לא הכיר כביכול, 'וַיֵּ֣רֶד לִרְאֹ֥ת'. אבל גם כאן, עדיין שואלים, גם חכמים, בצדק, " מאי עבוד"? האמנם כדי שלילת חיי עולם חטאו – אם חטאו - בצאתם לבנות מגדל שראשו בשמים? ומה הטריד את האלוהים , המגדל או השפה האחת והדברים האחדים? האוניפורמיות ההופכת המון אדם למסה שנוח ללוש אותה, כי במקום שאין ריבוי שפות, ואין גיוון לשוני, ואין קשת של דעות, אין מי שיעצור מבפנים רב מג בהטיית ציבור, התובע לבנות מה שנוח לו, לנתץ מה שבנו אחרים, לתלוש את הגשר בין שמים וארץ ולהקים משבריו מגדלים - לא סולמות בהם עולים ויורדים - אלא מגדלים שהם כל כך חד סיטרים?
על פי הסיפור, ברור מה שהטריד את האלוהים כביכול יותר. "וַיֹּ֣אמֶר ה' הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְעַתָּה֙ לֹֽא יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת".(שם,ו') מה דופי יש ב 'עַ֤ם אֶחָד֙ ' וב'שָׂפָ֤ה אַחַת֙'? בסיפור יש ויש. האלוהים אומר,לעצמו או לפמלייתו, "הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֥ם שְׂפָתָֽם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ" (שם,ז'). הכתוב חוזר כביכול לאחור ומספר כי בעודו במרום, ראה האלוהים ב"שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים" (שם ב') החשובים בעיני האדם כאידיאל של אחווה וכתנאי לאחדות המעשה והחזון, סכנה. האם לא סמך מראשית על דברי נביאו צפניה, שחזה כי באחרית הימים יהפוך הוא, ה' בכבודו ובעצמו את הלשונות המפרידות לשפה מאחדת אחת, וניבא בשמו, " כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד" ( מיכה ג',ט')? האם לא האמין באותה בקעה במה שינבא נביאו זכריה ויפרש אחריו החכם אברהם אבן עזרא, "וְהָיָ֧ה יה' לְמֶ֖לֶךְ עַל כָּל הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה ה' אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד" (זכריה י"ד,ט') " והנה כל העולם ידברו שפה אחת, על כן יהיה שם ה' אחד" (בפירושו לדברים ו') כאומר שאחדות ה' בעולם מותנית בשפה אחת בו מדברים כל באי עולם?
האם מה שהניע את הקדוש ברוך הוא 'להתערב' הוא החשש שמא מקדימים יצוריו להביא את העולם הבא על העולם הזה בטרם בא מועד והוכשרה השעה, ומה שהוא אידיאל נשגב בשעה הנכונה - הוא קללה בשעה שהוקדמה, והיוצא להחיש את מה שאינו ראוי אלא בעתו, מסכן גם את בעתו? או שמא מה שראה הקדוש ברוך מקרוב, הוא שהאחדות לא הייתה שלימה והשפה האחת והדברים האחדים הסתירו פילוג דווקני, ויותר משנתנה המסורת שם "פלגה" לאותו דור משום שמהם נתפלגה הארץ, ראוי להם השם הזה על שכשלו בפילוג עוד בטרם החלו לעשות.
גם רבי ירמיה בר אלעזר, מחכמי בבל לימד כי אותה האחדות לא הייתה שלימה ובוני המגדל "נחלקו לשלש כיתות. אחת אומרת: נעלה ונשב שם" (סנהדרין,שם) נימלט מן השפלה אל ראש אותו מגדל, נבנה עליו, למעלה ממלכה עילית לאנשי מעלה, תפארת האדם העליון, ולא נרד משם אפילו אלף שנה. כת אחת. כנגדה אחרת אומרת "נעלה ונעבוד עבודה זרה" (שם), נעלה כדי להוריד את האלוהים משמיו ארצה, ולא נעבוד אלא את הכוכבים ואת המזלות אליהם הגבהנו מושבנו, נטיל עליהם מורא עד שיגזרו דינינו על פי גזירותינו וגורלנו על פי תביעותינו. כת שלישית אמרה, " נעלה ונעשה מלחמה"! (שם) במי? לא חשוב. יימצא תמיד אויב. הוא למטה ואנחנו למעלה. מן המגדל נשלוט. גם על הבקעה שמתחתנו גם על השמים שמעלינו. מגדל זה שלטון. זה לא מלחמה ככל מלחמה שדרכה להיפתח באש ולהינעל בדעוך הלהבה, שקורעת עמים משנאה ומאחה אותם בפיוס, אלא מלחמה שנמשכת תמיד מפני שאין מי שיכול להורידנו משם אפילו לא יחדל כל חייו מחלום כי נמוט ליפול. בין למעלה ולמטה יש מלחמה גם אם חץ לא נורה בה. הקשת הדרוכה היא המלחמה.
"וַיָּ֨פֶץ ה' אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ" (שם ח'), ממשיך הסיפור. את שלש הכתות. אף על פי שאחדותן הייתה הסוואה תחתה טופחו מאוויים שונים. "אנשי מגדל לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם", סוברים חכמים ב'תוספתא' למסכת סוטה ג', י'. המסע הארוך מקדם עלה יפה. יורשי דור השחיתות שהביאה מבול על הארץ התאגדו לאגודה אחת. הם קשבו זה לזה כי הייתה להם שפה אחת, ודיברו אלה עם אלה כי דבריהם היו אחדים. לא הייתה טובה גדולה מזו. אבל הטובה הזאת עצמה השפיעה עליהם השפעה זרה, רצון להיפטר ממי שהביא עליהם טובה, לחיות אותה בלי להיות חייב דבר למי שבזכותו זכו בה. לאלוהים. הם לא היחידים בעולם הזה הבועטים במי שהקים אותם ומנסים לעמוד תחתיו, אבל אולי הראשונים. על כן הופצו. על אחדות בטובה לרעה. על שפה ברורה אחת למזימה. על דברים אחדים לבגידה. על כן בלל ה' את שפתם. על כן נישל אותם מן הטובה שבעטיה ביקשו לנשל אותו. מידה כנגד מידה. אירוניה כנגד זחיחות.
יש בהמשך הפסוק עוד שלש מילים הטעונות עיון מיוחד."וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר"! המגדל עצמו נבנה גם נבנה. מה שחדלו לבנות הוא את העיר שעמדה לקום סביב למגדל. נראה כאילו חשש ה' מן העיר יותר מאשר מן המגדל. נראה כי בעיני האלוהים המגדל, האידיאל, כשלעצמו, בלי שמשעבדים לו בטרם זמן עיר ומלואה, איננו הסכנה הטעונה סיכול. העיר המקיפה כולה, על שדרותיה ורחובותיה וסמטאותיה, על כיכרותיה ועל מרתפיה מגדל אחד, נוח לו לעולם שתפוזר יותר משתונצח. קולעים לרוח הכתוב דברי האגדה באומרם, " אמר רבי יוחנן: מגדל, שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים" ( סנהדרין, שם), עד לעצם היום הזה, קיים בכל זמן, ומה שנשרף, הוא ראש המגדל, שלוחת חץ –הבאת-הקץ, ומה שנבלע - לא אמור איך ואיפה, אולי בשליש הנותר, הקיים עד לעצם היום הזה - והוטמע כולו. הוא מובנה בתשתיות האמונות לעתיד לבא של האדם, גם בתפוצותיו ובפזורותיו ומשם ישוב וייבנה כולו בבא מועד. מי יודע.
הסיפור כפשוטו הוא כתיבה נאה מעשה אמן, שלימה מלבר לתפארת. נראה כי אין לה מכסה. אך יש. מי שמסיר אותו יודע, ומוצא כי היא מלאה מגירות לפנים ממגירות, והפותח אותן היום ימצא כי עדיין נשאר בה בתיבה מגירה שתיפתח מחר וכך כל אימת שנוטלים התיבה הנהדרת הזאת ביד. לכאורה יש בה סיפור ממנו ראוי לו לכל אדם ללמוד למה יש בו בעולם מאז ועד הנה, מאות מדינות, ואלפי לשונות, וערים רבבות, ואף על פי שכולם מדברים גבוהה גבוהה על הטובה המשותפת הנכספת ועל דברים אחדים החסרים בכדי להרבות שלום בעולם ,כולם פליטי האחדות הכוזבת ויורשי העיר שהשם אלוהים פיזר אותה, ואף על פי שיש לכולם כיסופים לאחווה, זכר אותה ביקעה ננעץ בהם ומסלף כיסופיהם. יש מי שדורש כי השליש הקיים של המגדל הוא ערובה כי לעתיד יבא ייבנה כולו והכל יעלו בו יחדיו לעבוד את אלוהי השמים והארץ במעונו במרומים. ויש מי שדורש כי השליש הקיים הוא השליש שנועד להיקבר סופית כאשר יגיע מועד אחרית הימים הגואלים, כי ממנו , מסדקי השליש הנותר, יוצאים שדי האיבה והמשטמה והשנאה המסרבים להודות כי ראש המגדל אלוהים בעצמו שרפו, ואוי לו לעולם מהם.
הסיפור סוגר בתיבות "עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי שָׁ֛ם בָּלַ֥ל ה' שְׂפַ֣ת כָּל הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם ה' עַל פְּנֵ֖י כָּל הָאָֽרֶץ".(שם,ט') פעם היה בבקעה עיר שביקשה להוריד שמים על הארץ באמצעות עליית הארץ אל השמים. אותה עיר פוזרה. במקומה נבנתה עיר אחרת, הזוכרת בשמה כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ויבורך המאמין שהמקום למעלה חפץ באדם היודע מקומו למטה, אדם החורש, הזורע, הקוצר והמצניע לכת הוא ובניו עם ה' אלוהיו בדרכי התורה והעבודה והחותר להמליך הישר והטוב על הארץ הטובה.
ערב שבת פרשת נח התשע"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.