פּרשת "לֵךְ לְךָ" והשיר "גלוּת"

המשורר בלפור חקק כתב בצעירותו את השיר "גלות" המתאר עליית סבו מבבל לארץ בהקבלה לעליית אברהם אבינו מבבל על פי הדיבור האלוהי. אך למרות שהשיר מתאר חוויה של עלייה לארץ, הוא נקרא "גלות". המשורר מתאר כאן את הולדת שירו.

כתנות הפסים שנתפרו להרצל ובלפור חקק עם לידתם

בלפור חקק, המשורר

השבוע פרשת "לךְ לךָ", הפרשת המכוֹננת של הוּלדת העם היהודי. אברהם אבינו זכה לתואר המחייב "אבינו", אבי האוּמה. עד אז משפחתו  הייתה עובדת אלילים וגרה באוּר כּשְׂדים, בָּבל (עירק של ימינו). האל מצַווה את אברהם (שבראשיתו נקרא אברם) לעזוב את ארצו ואת מולדתו וללכת אל הארץ המובטחת לעם ישראל, העם שייצא מחלציו:

הארץ מכונה עד אז "ארץ כנען", והעמים החיים בה הם עובדי אלילים. על פי המסורת היהודית המשפחה של אברהם ושרה היא המשפחה הגַרעינית שממֶנה צומח העם היהודי. במשך הדורות נקבעת המסורת שיציאה מן הגוֹלה אל ארץ ישראל היא "עלייה" לארץ, כיוון שיש בה עלִייה רוחנית של היהודי השָב למולדתו. הדגש בתפיסה זו הוא על הקיטוב בין ה"גוֹלה", ה"גלוּת" ובין ארץ ישׂראל, ארצו של עם ישׂראל. אברהם אבינו על פי תפיסה זו הוא העולה הראשון, וכל עלייה של יהודים לארץ המובטחת היא בגדר "מעשׂה אבות – סימן לבנים".

עליית הסב מבבל כמו אברהם אבינו

הסב, מורד (=מרדכי) בן רפאל חקק

משפחתנו עלתה מארץ בבל, וגם סבי בעלוֹתוֹ דומה היה לאברהם אבינו שעלה מאוּר כשׂדים לארץ כנען. על אברהם נֶאמר במקורות היהודיים ש"עלה על פי הדיבּור", כלומר: על פי הדיבור האלוהי. בצַו האל הוא נוטש את "מולדתו", במובן הבסיסי של המילה: מקום הולדתו. ממולדת שהיא מקום הולדת הוא עובר לארץ ישראל, שתהיה מולדת עבור העם כולו.

בבואי לכתוב את שיר עלייתו של סבי מורָד (קיצור של השם מרדכי) חקק, שָמרתי על התבנית המַחזורית של חֲזרה על עלייתו של אברהם בדרכו מבבל לארץ ישראל. על פי השיר שלי, גם סבי מורד בן רפאל חקק עלה על פי הדיבור האלוהי, עלייה בצַו האל, בצַו המסורת לדורותיה מִכּוח הכּיסופים  והתפילות לארץ.

השיר שלי מֵעצם תכנו הוא שיר עלייה לארץ, אך הוא נקרא "גלות". זה מעלה תמיהה ראשונית אצל קוראי השיר. השיר נכלל בתכניות הלימודים  ובשנת 2011 ,  היה שיר זה חובה לבגרות. למה אם כן נקרא השיר "גלוּת"?

הנה השיר (מתוך: בלפור חקק, ואז בקץ היוחסין- שירים, 1987. מופיע גם בנספח לספרו של המשורר ׳רשות לתיקון עולם׳ (2016, עמוד 293) בצירוף  כמה הערות:

גלות

סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁקוּפִים

וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַשׁ הַכֻּתֹּנֶת

הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים

וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְׁמו בְּעֹנֶג

בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר

מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.

עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת

וְלֹא הָיְתָה

לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.

ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ 

וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו

וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף

וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.

וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו

בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב

לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.

נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.

וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ

נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.

רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת

טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָׁה

חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה.

וּלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת

פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

הסב מקבל מאמו בילדותו את כתונת הפסים: תכלת ופסי זהב יפים. האם הרוקמת מעניקה לו את הכתונת של הדורות ועליה חקוק שמו באותיות של כסף. החקיקה של מורשת הדורות היא גם החקיקה של שם המשפחה "חַקק". והסבא שמו: "מורד בן רפאל חקק". המעשׂה של האם הוא מנהג מקובל במשפחות שעלו מבבל, ואכן גם אני בילדותי הולבשתי כתונת פסים. עלינו לזכור  שבתנ"ך נֶאמר על שמואל: "ומעיל קטון תעשה לו אִמו" (שמואל א', ב  19). אני זוכר שכאשר כתבתי  את השיר, בימים שקדמו להולדת השיר לא היה לי שיר, היה לי בראש רק צירוף זה: "סבא שלי, מורד בן רפאל חקק". צירוף זה היה בעיניי מֵעין כתובת על קבר. חשתי שאני הולך לכתוב שיר הנצחה, שיר שינציח את דמות סבי ואת עלייתו לארץ.

השיר "גלות" כשיר מחאה

כשכתבתי את המשך השיר, הבנתי שיותר משכתבתי שיר עלייה, כתבתי שיר מחאה, ולכן כשהשיר נשלם, ידעתי ששמו של השיר יהיה "גלות".  הסב אכן עולה לארץ על פי השיר, כמו אברהם אבינו: הוא טעון במִטעַן של מורשת הדורות כשהוא שׂם פעמיו לָארץ המובטחת: "ועלה סבי כאברהם מאוּר/ מאותה ארץ על פי אותו דיבוּר". השורש ע'ל'ה' מופיע גם בהמשך בהדגשה: "עלֹה עָלה אל אותה אדמת מולדת/ ולא הייתה לו עוד הכותונות הנחמדת".

המפגש עם הארץ אכן מוביל לאבדן הכותונת, להשחתת הכותונת ולאבדן מורשתו וסמכותו כאב. הוא חווה ניכור לתרבותו, לסמליו ולערכיו. ולכן עלייתו מתוארת בהמשך השיר כיציאה אל גלוּת: "וכאשר גָלָה אל ארץ/ נשחתו בגדיו, נשחת הודו". יש ציפייה בסוף השיר לחזרת הסב לתפארת עברו רק במותו: "רק במותו הלבישוהו תכריך כעטרת/ טלית שקיבל מאביו, טלית ירושה/ חקוקה תכלת אותיות של קדושה." התחושה שפסֵי הכסף יחזרו לו במותו היא ציפייה שלא ברור אם התממשה, כיוון שעל פי השיר היא בדמיונו של כותב השיר: "דִימיתי לראות פַּסי זהב יפים"...

השיר שהתחיל בפרשת "לך לך" ובַהַקבּלה בין הסב ובין אבי האומה אברהם אבינו, הסתיים בניכּור. הגלות בשיר היא כמובן לא פיזית: הסב עלה אל הארץ. אך הוא חווה בה גלוּת תודעתית: הוא חש זר ומנוכר, תרבותו זרה בארץ עם עלוֹתו.

כתבתי את השיר "גלות" מתוך הזדהות ואמפתיה עם סָבי מורד בן רפאל חקק, ועִם השנים היה שיר זה לשיר מְייצג לשֵבר של העליות בשנים שלאחר הקמת המדינה והוא מופיע באנתולוגיות ובספרי לימוד. יִהיו דבריי אלה דְברים של עילוי נשמה לְסבי מורד בן רפאל חקק.