אמיר אור-לי: מורתי האהובה, פרופ׳ שרה יפת

אמיר אור-לי, מורה דרך, תלמיד וחבר של פרופסור יפת

קטע מהשולחן העמוס ביצירתה הרוחנית העניפה של פרופ׳ יפת
 בביתה, בעת ׳השבעה׳ לפטירתה

׳לפני שנתחיל בשעור, אני מבקשת להכיר אתכם׳, פתחה את השיעור הראשון.

היא עברה סטודנט - סטודנט, בקשה לדעת את שמם, מאיפה הם ומעט על עצמם. והיא זכרה את כולם. כך הכרתי אותה לראשונה. זה היה שיעור מבוא למקרא באוניברסיטה העברית לפני כמעט ארבעים שנה. אתמול היא הלכה לעולמה, שבעת שנים ורבת השגים, מורתי האהובה, פרופסור שרה יפת.

בכלל נרשמתי לאוניברסיטה ללמוד היסטוריה, אבל מתוך עניין החלטתי לקחת כמה קורסים במקרא. ״נפלתי״ על שיעור המבוא שהיא לימדה.

׳הספר, הספרים והספרות׳, פתחה את השעור הראשון, בהציגה את נושאי הקורס, ואני נשבתי. כל שיעור היה בעיני חגיגה. אני זוכר פעמים שיצאתי ממש בתחושה של התעלות.

בכל פעם כשנכנסה מלווה ב״פמליית״ עוזרות ההוראה שלה, אפפה אותה הדרת כבוד. בעיני היא נדמתה כמלכה.

בסיום הקורס כתבתי מבחן שהיה לדעתי מצויין וציפיתי בקוצר רוח לציון. אבל כגודל הציפיה כך האכזבה. קבלתי 70. ׳יש כאן טעות׳ חשבתי לעצמי, והלכתי לדבר עם פרופסור יפת. אז היא היתה ראשת המכון למדעי היהדות. היו שם שתי מזכירות, טלפונים, אנשי סגל שבאו והלכו…

׳היא עסוקה׳, אמרה לי המזכירה, ׳תצטרך לקבוע פגישה׳.

אבל לפתע נפתחה הדלת.

׳שלום אמיר׳, קידמה אותי במאור פנים, ׳בוא הכנס׳.

׳באתי לברר מדוע קיבלתי ציון כל כך נמוך׳, אמרתי.

׳לא׳, חייכה אלי, ׳באת כי חשבת שטעיתי ומגיע לך ציון גבוה יותר׳. בוא נראה.

׳האמת׳, אמרה, אחרי שעיינה במבחן, ׳שהיית צריך לקבל ציון נמוך יותר, אבל רואים שאתה יודע את החומר, לכן קבלת 70׳.

ואז בסבלנות, כאילו לא מחכים אנשים בחוץ, היא עברה איתי תשובה תשובה ולימדה אותי כיצד צריך לכתוב מבחן.

׳ידע אקדמי׳ אמרה, ׳דומה להסתכלות על יער. יש אנשים שרואים יער אבל לא רואים את העצים שבו, ויש שיכולים לתאר עץ-עץ, אבל שוכחים לציין שיש כאן יער. ידע אקדמי צריך לשלב בין השניים. צריך לראות את היער, ולפרט בדייקנות גם את העצים שמרכיבים אותו. אתה נשארת בתחום ״היער״. היית צריך גם לתאר את ״העצים״…

הקורס הזה חרץ את גורלי האקדמי. ויתרתי על היסטוריה. במשך חמש-עשרה השנים הבאות הייתי סטודנט (לא ברציפות) בחוג למקרא. בכל השנים הללו הקפדתי לסדר את המערכת על פי הימים בהם היא לימדה. עד כמה שאני זוכר לא הייתה אפילו שנה אחת שלא למדתי קורס שלה.

קוהלת, עזרא נחמיה, החוק המקראי ועוד ועוד. רוחב היריעה שלה היה מדהים. היא צללה לעומקים, לא מדלגת על שום פרט, לא מעגלת אף פינה. מתודית, מדויקת, בונה את טיעוניה נדבך על נדבך, עד ליצירת תמונה מלאה ושלמה.

חלפו הרבה שנים עד שנהיינו חברים. זה התחיל כשבקשה לחגוג יום הולדת לגדעון בעלה, ובקשה ממני להדריך את משפחתה. נסענו לבית שאן ולאזור הכנרת. אז ראיתי אותה בפעם הראשונה כאשת משפחה ולא כמורה. אותו יום גם העזתי בפעם הראשונה לקרוא לה בשמה - שרה.

׳זה רק להיום׳ אמרתי לה אז, ׳ממחר את שוב ״פרופסור יפת״ בשבילי׳.

בכלל, שם התואר הזה הלם את מקומה בחיי. גם שנים אחר כך, כשכבר היינו חברים, עדיין לא העזתי לקרוא לה בשמה. עד שיום אחד לפני כמה שנים, היא אמרה: ׳מספיק. יש לי שם. קרא לי שרה׳. אודה, למרות שראיתי בכך אות כבוד, היה לי קשה להתרגל.

אני לא זוכר מתי התחלתי לבקר בביתה. אחרי שפרשה מהאוניברסיטה נהגתי להתקשר ולברך בחגים ובימי ההולדת. אני מניח שיום אחד הזמינה אותי לבקר, ומאז זה הפך לנוהג. אחת לכמה שבועות הייתי מתייצב בביתה. באותו זמן גם התחלתי לכתוב. בתחילה שירים, ויותר מאוחר את הרומן שלי: ׳מבוסס על סיפור אמיתי׳. הייתי קורא לה קטעים מהספר המתהווה, או שיר חדש, והיא העירה וכרגיל, לא עשתה לי וויתורים. החמיאה שחשבה שמחמאה מגיעה, וביקרה כשהייתה לה ביקורת. בהקדשה שכתבתי לה כשהענקתי לה את הספר, כתבתי: ׳לשרה, מורתי וחברתי׳, והיא תיקנה אותי: ׳היית צריך להקדים את חברתי למורתי.

באותו זמן יצאו לאור שלושת ספרי אסופת מחקריה ושני ספרים שתרגמה יחד עם גילעד בנה, שזכיתי לקבל עותקים מהם שהוקדשו ׳לחברי ותלמידי׳.

לפני כמה חדשים נפל לידי ספר אמריקאי בשם: ׳ימי שלישי עם מורי׳. הספר מספר על פרופסור מברנדייס וסטודנט לשעבר, שנפגשו פעם בשבוע בביתו של הפרופסור למעין ׳סמינר אישי׳ שעסק ביחסים בין בני אדם. כשספרתי על כך לשרה היא בקשה לשאול את הספר, וכשסיימה, הצעתי שנעשה ׳ימי שלישי עם שרה׳. 

היה לי רעיון על מה רציתי לעבוד. מבחן סיום התואר השני שלי במקרא היה על מגילת אסתר. ראיתי שם דפוס ספרותי שלא עמדו עליו לפני, ורציתי לכתוב על כך מאמר. בקשתי משרה לחבוש למעני שוב את כובע הפרופסור ולהנחות אותי, והיא כמובן הסכימה. אחרי כשבועיים הגשתי לה טיוטה ראשונה, וכמו לאחר המבחן הראשון במבוא למקרא, גם הפעם חשבתי שהתוצאה מעולה וחיכיתי בקוצר רוח לתגובתה. גם הפעם היא לא עשתה לי הנחות.

׳זה לא טוב׳, קבעה בפסקנות. ושוב, כמו לפני ארבעים שנה, עברה איתי בפרוט, פסקה אחר פסקה והראתה לי עד כמה מה שהוצאתי תחת ידי היה בוסר.

׳לך תעבוד על זה מהתחלה׳, הציעה לי, ׳וחזור עם משהו יותר מגובש׳.

לצערי זה כבר לא יקרה.

יומיים אחר כך התקשרה מי שהייתה לפני ארבעים שנה, עוזרת ההוראה שלה, והייתה תלמידתה וחברתה, פרופסור נילי וזאנה.

׳שרה אושפזה. מצבה לא טוב׳ אמרה. היא מבקשת שבינתיים לא יבואו לבקר, אבל אפשר למסור לה דרישות שלום ולהתעניין במצבה דרך גלעד בנה.

בחודשיים הבאים התכתבתי עם גלעד שחזר על בקשתה של אימו.

אתמול קיבלתי את הבשורה המרה…

לאחר הלווייה שוחחתי קצרות עם גלעד.

׳אמא מאד שמחה לקבל ממך את דרישות השלום׳, אמר לי בסוג של ׳התנצלות׳ על כך שבקשה שלא יבואו לבקרה. ׳היא לא רצתה שיזכרו אותה בחולשתה׳, אמר.

הבנתי. אבל האמת שלא היה לה ממה לחשוש.

תמיד אזכור אותך כמלכה, מורתי וחברתי האהובה, פרופסור שרה יפת.