פרופ׳ נילי ואזנה, האוניברסיטה העברית
שרה אמנו. הספד
שרה: מורתי, אמי, המנטורית שלי וחברתי, היא האדם החכם ביותר שאני מכירה, הישר והישיר ביותר. שני תארים עולים בדעתי כשאני חושבת על שרה: 'הכהנת הגדולה' ו'אמא אדמה'. היה בה שילוב מופלא של סמכותיות מזה ודאגה כנה לתלמידיה מזה, מתוך הכרה שאיננה מובנת מאליה שמחקר וכתיבה אקדמים כרוכים ללא הפרדה ברווחת הגוף והנפש הכלליים של הסטודנטית, מצבה הנפשי, הבריאותי, המשפחתי ואפילו הכלכלי. היא ידעה עלי הכל, וראתה אותי כפי שאני באמת. כשם שהיא מעולם לא מיחזרה מחקר, או כיסתה על חולשת טיעון בכתיבה צעקנית, היא ידעה לזהות בחוש מיוחד זיוף ומסכות, שקרים לבנים, ואפילו שקרים שאדם מספר לעצמו כשהוא משוכנע שהם אמת. בכל מעשיה ניכרה היושרה והמחויבות העמוקה למחקר המקרא ולתרבות המדעית בארץ, הן האקדמית, הן בקרב הציבור הכללי.
נשביתי בקסמה לפני 40 שנים, בשנה השניה שלי באוניברסיטה, בשיעור על חגי, זכריה ומלאכי, ומאז אני 'שלה'. במפגש איתה נחשפתי לראשונה למה שכמהתי אליו כל חיי ולא ידעתי לכנות בשם: לאדם חכם, חוקר, חושב ומעודד מחשבה, מקשיב ומטפח. היא האדם היחיד בחיי שהערצתי, את נחישותה, סקרנותה, ובעיקר את יכולת הניתוח הנוקבת וכשרון הניסוח הבהיר שלה. שרה כתבה כמו שחשבה: ללא הצטעצעות ושעשועי לשון מיותרים, ישירות, בבהירות מופלאה. אף משפט אינו מיותר, התחביר מושלם, והטיעון עומד על תילו, יציב ומשכנע. עד היום, כשאני מוצאת את עצמי מתחבטת ומסתבכת במחקר ובכתיבה, אני עוזבת הכל וקוראת מאמר של שרה—מאמר כלשהו, והניסוח הבהיר והחד ממלא אותי ברוגע, כמו לשתות כוס מים צלולים וקרים.
שרה נולדה לפני 89 שנים למשפחת איזקסון מפתח תקווה, בת לאבא פועל בפרדסים, ואמא אחות בבית חולים. בתיכון היא נסעה יום יום לגימנסיה הרצליה בתל אביב, שם למדה במגמה הריאלית, ותחושת הזרות ליוותה אותה מאז והעניקה לה דחף להצליח. לימים, סיפרה לי, טעו וחשבו שהיא בת למשפחת איזקסון אחרת מפתח תקווה, משפחה עשירה שהיתה בעלת פרדסים וניהלה את התאחדות האיכרים. למרות שסיימה את כל תאריה בהצטיינות, ואת המוסמך במקרא עם השלמות בלשון עברית ולשונות שמיות, את תעודת ההוראה מטעם בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ואת תואר הדוקטור בהצטיינות יתרה, לא זכתה לקבל מלגות. היא לא תיקנה את הטעות. כדי להתפרנס היא עבדה אז כפקידה במשרד הפטנטים.
לנו, תלמידותיה של שרה, דלית, רונאלה, טריה, רוני, יונינה ורבות אחרות, היא שמשה דמות מופת לאישה שמשלבת בהצלחה יתרה אקדמיה ומשפחה. 'הייתי פמיניסטית בלי להכיר במושג' היא אמרה לי פעם. את לימודיה האקדמיים החלה בהכשרה להוראה, בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובבית המדרש למורים על שם דוד ילין במגמת מקרא, ספרות עברית וחינוך. רק משעברה לאוניברסיטה להמשך דרכה, החלה לחשוב על מחקר ולא להסתפק בהוראה בלבד. לפני שהתחילה את מסלול הדוקטורט היא הלכה להתייעץ עם מוריה, מתלבטת האם היא מסוגלת או מתאימה. פרופ' חיים תדמור שאל אותה: יש לך 4 שעות רצופות פנויות ביום למחקר? ומשהנהנה הבטיח לה: אז את יכולה לכתוב דוקטורט. פרופ' זליגמן הסכים להנחות אותה, אולם הלך ללא ידיעתה לבקר את גדעון, בעלה, במשרדו במרכז ירושלים. הוא שאל את גדעון אם הוא מסכים ששרה תכתוב דוקטורט. גדעון ענה: כל זמן שתחכה לי ארוחת צהרים חמה כל יום בבית, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. שרה היתה מתייצבת ראשונה בספריה הלאומית, נכנסת עם העובדים בשעה שמונה ולא בתשע כשדלתות הספריה נפתחו לציבור הקוראים, ועובדת ללא לאות עד 12:00. או אז מיהרה לנסוע באוטובוס הביתה, והכינה ארוחת צהריים למשפחה. נעיר כאן שגם גדעון השתנה עם הזמנים, למד להכין חביתה ותה, והעריך מאוד את שרה ואת עבודתה. 'את יכולה להיות ראש ממשלה' הוא נהג לומר לה, ובצדק. בתנאים הללו כתבה שרה את עבודת הדוקטורט המבריקה ופורצת הדרך שלה על אמונות ודעות בספר דברי הימים, מחקר ששינה מוסכמות בחקר הספרות המקראית מתקופת בית שני, ושזיכה אותה בהכרה בינלאומית. על מחקר זה, לצד מחקרים רבים נוספים בפרשנות הפשט, בלשון המקרא, בהיסטוריוגרפיה המקראית ועוד, זכתה גם בפרס ישראל בשנת 2004. המעגל שהחל בימי כתיבת הדוקטורט כששרה קיבלה אישור מיוחד להכנס לספריה עם העובדים הושלם כשמונתה למנהלת הספריה הלאומית. שרה הכירה כל עובד ועובדת בספריה, ואף ארגנה את הכינוס הבינלאומי של הספרנים בירושלים בשנת 2000, שהשתתפו בו למעלה מאלפיים ספרנים מ-91 מדינות.
הזיכרון המרשים של שרה אפשר לה לזכור את שמות כל העובדים והתלמידים בשיעוריה כבר מן הפגישה הראשונה. תלמידיה של שרה, אלו שכתבו אצלה עבודות מאסטר ודוקטורט, ואלו ששמעו את הרצאותיה ושיעוריה, קראו את מחקריה והגיעו אליה לשיחות, הושפעו ממנה ועברו שינוי עמוק ומקיף. לא מעט מהדמויות המשפיעות ביותר בחקר המקרא כיום הגיעו לתחום בזכותה, לעתים אחרי שמיעת שיעור אחד שלה, ששינה את הכיוון שבחרו בחיים. שיעוריה היו דוגמה ומופת לדידקטיקה מושלמת, מעגלים נפתחים ונסגרים שהותירו אותי תמיד בתחושת התעלות והארה, כמי שצופה ביצירת אמנות שנוצרת אל מול עיניה. הגישה החינוכית של שרה, שביקשה לקדם את הכותבים, באה לידי ביטוי גם כשלימדה את המבוא למקרא והנחתה אותי ואת צרויה שלו, עוזרות ההוראה שלה, איך להעיר הערות לעבודות שהגישו התלמידים, וגם כשערכה את השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום. במקום לדחות מאמרים בלתי אפויים על הסף, נהגה שרה להנחות את החוקרים שיתקנו את כתיבתם עד שיהיו ראויים לדפוס, גישה נדירה בקרב עורכים של כתבי עת.
שרה, אמא יקרה שלי. אני נפרדת ממך באהבה רבה, ובגעגועים גדולים וגדלים. שתדעי שאת זרעי החקרנות והמדע שנטעת בנו, תלמידותיך ותלמידיך, ננצור ונטפח, ונעביר את הלפיד לדורות הבאים, לנכדיך וניניך האקדמיים. הננו מי שאנו בזכותך ובגללך. מי יתן וניפגש בשדות האינסופיים של הערות השוליים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה