יום שבת, 30 במרץ 2024

פרופ' שרה יפת ז"ל - הספד מאת פרופ׳ מזרחי

פרופ׳ נועם מזרחי, ראש החוג למקרא, האוניברסיטה העברית



ציפי, גלעד וחגית, מיכל ושלומית; בנות ובני המשפחה, חברות וחברים,

נפלה בחלקי הזכות להיפרד משרה יפת לא רק בשמי בלבד אלא גם בשם החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, אשר היא הייתה מן הדמויות המרכזיות ואף הנערצות בו – במחקר, בהוראה ובשירות לקהילה האקדמית והציבורית.

החוג למקרא היה ביתה האקדמי והאינטלקטואלי של שרה במשך כשבעים שנה, והביוגרפיה האקדמית שלה שזורה לבלתי התר בתמורות העצומות שחלו באוניברסיטה ובמדינה במהלך התקופה הארוכה הזאת. את ראשית לימודיה עשתה בשנות החמישים, בעוד האוניברסיטה גולה מביתה המקורי בהר הצופים, אורחת נוטה ללון בין מנזרים הפזורים ברחבי ירושלים המערבית. את התואר השני והשלישי השלימה בשנות השישים והשבעים בקמפוס האלגנטי של גבעת רם, שנבנה בתנופת יצירה מודרניסטית. ואת רוב הקריירה שלה בדרגות האקדמיות הבכירות ביותר עשתה מאז שנות השמונים, לאחר השיבה הכפויה להר הצופים, שטולטל עד יסודותיו ונוצק מחדש בתבנית של בונקר ברוטליסטי. בשנים אלו השתנה גם יחסה של החברה הישראלית אל המקרא: מתשתית הכרחית לכלל התרבות העברית המתחדשת על כל היבטיה – הלשון, הספרות, התודעה ההיסטורית וההשראה הרוחנית – הפך המקרא לספר חתום ולעתים קרובות סתום. חברותיי וחבריי לחוג פגשו בשרה בנקודות שונות בחייה ובחייהם, ולכל אחד ואחת מהם מצטייר בהתאמה דיוקן שונה במקצת. יתר על כן, לאלה מאיתנו שזכו להכירה לאורך עשרות שנים נתגלו בהדרגה פנים שונות ולעתים אף מפתיעות של דמותה. בנסותי לסכם לעצמי מהם קווי היסוד העוברים כחוט השני בכל חוויותיי במחיצתה וזיכרונותיי ממנה, מתבלטות ועולות שתי תכונות השלובות זו בזו: חתירה נחושה ובלתי מתפשרת להשגת האמת, והבנה עמוקה של מלוא הכובד של האחריות הכרוכה בכך.

תכונות אלו נתגלו תחילה בשיעוריה, שזכו למעמד השמור לטקסי פולחן. במי שישב בהם הטמיעה שרה יראה וענווה כלפי הטקסט הקדמון, יהא זה פסוק מן המקרא או היגד של פרשן בן ימי הביניים. היא נטעה בנו תחושת כורח מוחלט לברר לעצמנו כל פרט ופרט בו ולדרוש לסיבת צורתו המסוימת, כדי לעמוד בחובה המוסרית להבינו מתוכו. ספק אם היו שיעורים אחרים שהתכוננו בצורה כה קדחתנית לקראתם; כל דבר פָּחוּת מזה היה עולה בִּמְחיר של מבט מאוכזב היורד לחדרי בָטֶן, וּתחושת אשמה שאין לה כפרה. עם הכניסה לכיתה מיד נמתח בנו קפיץ של אימה מעורבת ברִגשה; לכל אורך השיעור ישבנו אחוזי רטט על קצה הכיסא כדי לעקוב בנשימה עצורה אחר ניתוח מדוקדק הממפה את עומק פשוטו של הכתוב, ובסופו זכינו להתרה הגואלת באומרהּ: "ועכשיו הכול ברור כשמש בצהרי היום!". מי שבאו באמת ובתמים בסוד שיעוריה היו ככוהנים הנכנסים אל ההיכל – עוד לפני המפתן היה עלינו להיטהר מטומאת השטויות החיצוניות לכתוב; בעוברנו את הסף היה עלינו לפתח את מיומנות האחיזה והשימוש במיטב הכלים הפילולוגיים, וּבבואנו פנימה שמרנו כל העת בלבנו את ההכרה שאנו משרתים קדוּשה פשוטה ונשגבת גם יחד.

כשם ששרה לא ויתרה לנו אפילו על קוצה של יו"ד לכל אורך העיון, כך גם דרשה מעצמה שליטה מוחלטת בכל פרטי ההקשר הסובב. לא זו בלבד שזכרה בעל-פה את שמות כל תלמידיה בעבר ובהווה ואת מלוא תולדותיהם (ככל שנודעו לה), אלא גם ידעה תמיד היכן בדיוק ישבו בכל שיעור וכיצד נראו. אפילו הקטן שבפרטים זכה לתיוק מסודר בארכיון המסועף שבזיכרונה, מתוקף הכרתה העמוקה, הקיומית, שאין דבר בזולת (ובטקסט, שהוא שיקוף של זולת) שאינו ראוי לתשומת לב מוקפדת. עיקרון זה אף הוביל לעתים לרגעי אבסורד שנלכדו בענבר הזיכרון: לא אשכח, למשל, כיצד באחד מן השיעורים הראשונים ששמעתי אצלה (לפני כשלושים שנה) נעצה בתחילת השיעור מבט נוקב באחת התלמידות ואמרה לה בנימה של חריצת דין פלילי: "הסתפרת!".

סגולותיה אלו של שרה התגבשו לביטוי מזוקק בפרסומיה המדעיים – למעלה מחמישה-עשר ספרים, יותר ממאה מאמרים, ועוד שפע של כרכים ערוכים, רשימות ביקורת ופרסומים לעת מצוא. הן מחקריה על ספרות שיבת ציון, ובמיוחד ספר דברי הימים וספר עזרא-ונחמיה, והן מחקריה על פרשנות הפשט בימי הביניים, בתשומת לב לרבי שמואל בן מאיר (רשב"ם), כתובים בצורה צלולה, העומדת בסימן ההקפדה החמורה לאסוף את מלוא העובדות הנוגעות לעניין, גם אם הן מטושטשות או אף סותרות זו את זו, ולהפריד בינן ובין השערות; ולבדוק כל אפשרות משוערת לגופה בלא משוא פנים, על יסוד העמדתה במבחני הסבירות ההיסטורית.

לכאורה התמקדה בנושאי מחקר שונים לגמרי זה מזה, מרוחקים אלף שנים ונטועים בקרקע אחרת. אך למעשה יש קו דמיון בין הישגיה בשני התחומים. בדומה לספרים ההיסטוריים המאוחרים שבמקרא, שהיו עד אז זנוחים, כך גם פירושי רשב"ם היו מונחים בקרן זווית. בשני המקרים חילצה שרה את היצירות השכוחות מן הנשייה, ניערה אותן מאבק הדורות שדבק בהן, והטתה אוזן לשמוע את צלילי היצירות הללו מתוכן ולעצמן – צלילים שהיו תחילה זרים ומוזרים, אך בהקשבה סבלנית הלכו והתלכדו למוזיקה חדשה ומפתיעה בתעוזתה. התשתית לכל פרסומיה המדעיים היא היכולת להפריד בחדות (ולעתים גם באומץ), באזמל הניתוח, בין עיקר לטפל. כך עלה בידה לזהות מבנה ספרותי כולל והיגיון פנימי לכיד ועקבי בטקסטים שנראו לקודמיה כצרורות בלים של שברי ידיעות מעורבים בסיגים מגמתיים.

בשנים האחרונות, לאורך הדו-שיח המתמשך על פירושיה לדברי הימים (הנמצא עתה בדפוס) ולנבואות זכריה (שהיא מסרה לי לפני כחודשיים) ועל נושאים רבים אחרים, התברר לי בהדרגה ממד נוסף, ואולי עמוק יותר, של אישיותה. החתירה העיקשת לאמת (גם במחיר של התנגשות חזיתית בדעות מקובלות או אופנתיות) וההקפדה לעמוד בכל ההשלכות המעשיות (בלא לעגל שום פינה) הצטרפו לתמונה שלמה יחד עם המסירות העצומה למשפחתה על כל ענפיה, לתשוקת הנסיעות לכל רחבי תבל ולפעלתנות העצומה והנמרצת עד להדהים – אשר מצאה לה אפיקי ביטוי בנשיאה בעוּלם של תפקידי הנהגה וניהול אקדמי ובשירות בלתי נלאה בעשרות רבות של ועדות ומועצות שכל אחת ואחת מהן כרוכה במלאכה רבה, מייגעת ולעתים גם מתסכלת. כל הצדדים האלה של פעילותה במחקר, בהוראה, בשירות ובחיים האישיים מושרשים, ביסודו של דבר, בחדוות הגילוי ובפליאה המתמשכת על ריבוי הפנים של פעילות האדם במציאות. דומה בעיניי שלא במקרה נמשך ליבה להתמקד בעיקר בחיבורים ההיסטוריוגרפיים שבמקרא, משום שתמונת ההיסטוריה הנפרשׂת בהם מדגימה יותר מכל סוגה אחרת את הסבך המופלא של חיי החברה האנושית על כל היבטיה המורכבים. והרי כל אלה אינם אלא גלגול של הכוח הגדול ביותר במדע: כוחה של הסקרנות העצומה שניעורה בלבה של ילדה מן המושבה פתח תקווה, אשר התגלגלה בדרך מקרה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

מכוח הסקרנות הבסיסית הזאת שהתפתחה והשתכללה עד לבלי גבול זכתה שרה לחיות חיים עשירים בימים ובמעשים, וזיכתה אותנו ביצירה מחקרית מקורית וענפה ובהכשרה קפדנית למקצוע ולחיים שלקחיה טבועים עמוק בנפשותינו. אנו אסירי תודה על שזכינו ללמוד ממנה ואיתה, ונפרדים ממנה ביראת כבוד ובאהבה.

קריית ענבים
י"ט באדר ב תשפ"ד (29.3.2024)




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.