קווים לדמותו של אלוהים: קריאה בסיפור בריחת הגר

אריאל סרי-לוי, מחנך, חוקר והוגה דעות

גיבורי המקרא פגשו את אלוהים דבר יום ביומו. הוא ביקר בבתיהם והופיע בחלומותיהם, דרש את תשומת לבם והטה אוזנו למצוקותיהם. הם קראו על שמו את בניהם ואת עריהם, הוא הציג עצמו כשייך להם. הם הלכו באורו והוא היה להם לצל. מיהו אלוהי הסיפור המקראי?

ברשימה זו אבחן את עיצוב דמותו של האל בסיפור בריחת הגר בבראשית טז. מטרה זו נשענת למעשה על שלוש הנחות: ההנחה הראשונה היא שדמותו של אלוהים במקרא היא עניין חשוב לענות בו, והיא נובעת מן החשיבות העליונה שמייחסת הספרות המקראית לאלוהים. לעתים נוטים חוקרים להתייחס לחשיבות זו כתכונה מקרית של המקרא, כמו העובדה שהוא כתוב בלשון עתיקה, אך לדעתי מרכזיות האל בעולמו של המקרא היא תפיסה עקרונית שראוי להתייחס אליה בכובד ראש. ההנחה השנייה היא שאלוהים הוא דמות ספרותית הנתונה לניתוח ספרותי ככל דמות אנושית. למרות ההבדל המהותי ביניהם, מתואר האל ברוב ספרות המקרא במונחים שבהם מתואר גם האדם, ומשום כך ההתחקות אחר הדמות האלוהית באמצעות כלי המחקר של עיצוב הדמויות האנושיות מסייעת בהבנת המשותף והמבדיל שבין האל לאדם. ההנחה השלישית היא שיש לבחון כיצד מעוצבת דמות האל בכל חלק במקרא כשלעצמו, שכן תיאור ספרותי של האל הוא דרך לביטוי רגש דתי והשקפה תיאולוגית. הואיל והאסופה המקראית מאגדת בתוכה יצירות רבות שמקורן בחוגים שונים ובתקופות שונות, נצפה לפגוש את אלוהי המקרא מיוצג בדרכים מגוונות. אחת מהדרכים הרבות הללו תוצג בקצרה כאן, לאור הסיפור על הגר, שפחתם של אברם ושרי, הנמלטת מביתם אל המדבר ופוגשת שם במלאך אלוהים.

אלוהים בחייה של שרי

הופעתו הראשונה של אלוהים בסיפור היא בדברי שרי: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת". הקורא למד על עקרותה של שרה כבר מדברי המספר "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ", ואם כך, המשפט שהושם בפי שרה איננו מדווח על עובדות חדשות אלא מעניק פרשנות לעובדות הקיימות. ייחוס העקרות לה' מפי שרי מעיד על אמונתה, שכן היא עצמה מפרשת את ההתרחשויות בחייה כביטוי של רצון האל, שהיא מקבלת ללא ערעור; אם כי שתיקתו של המספר עשויה ללמד אחרת.

שרי איננה דורשת מאלוהים בן, אך לאחר שהפכה קלה בעיני שפחתה היא פונה לאברם בדברים קשים הקשורים גם באל: "חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה – וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ!". מבחינה פסיכולוגית ניתן להבין מדוע שרי מאשימה את אברם במרדנותה של הגר: הקרבה הגוברת בין אישהּ ושפחתה ערערו את מעמדה, ואברם לא עשה די כדי למנוע זאת. אברם אמנם מקבל על עצמו את הביקורת ומאפשר לשרי לנהוג בהגר כרצונה, אך מה עניינו של אלוהים לכאן? נראה ששרי שבה ומערבת את ה' בחייה האישיים: קודם ייחסה לו את היותה עקרה, אך לא דרשה ממנו לשנות את המצב. ואולם עם הפגיעה הקשה בכבודה שרי אינה יכולה להשלים, והיא תובעת את עלבונה מהאל שגרם בעקיפין להשפלתה. האל ממלא עבור שרי פונקציה ביולוגית, פסיכולוגית ומשפטית, ואל מול תפקודו הלקוי היא נאלצת לפעול בעצמה. שרי מצפה מהאל, לכל הפחות, לסייע לה בתמיכה מוסרית למאמציה להגן על כבודה ועל מעמדה כגבירה בבית אברם.

כמו עם מצוקת העקרות, גם עם מצוקת ההשפלה מתמודדת שרי לבדה ובכוחות עצמה. בשני המקרים מציית אברם לדרישותיה ללא עוררין, ובשני המקרים שרי מחשיבה את האל כאחראי למצב הקשה שאליו נקלעה, אך הוא איננו מתערב. שרי מענה את הגר, והיא בורחת מפניה אל המדבר.

הגר בחייו של אלוהים

ה' מתגלה להגר באמצעות מלאך, שפוגש אותה על עין המים במדבר. תפקידו של המלאך הוא לאפשר את המגע הפרדוקסלי בין האלוהות והאנושות: התגלותו של האל עצמו עלולה להיות מסוכנת מדי. המלאך מתגלה בדרך כלל בדמות איש ולכן קשה להגר לזהות אותו. היא אינה זוכה למחזות מופלאים ואינה שומעת קריאה דרמטית כגון "הגר הגר"; היא אינה רואה כי אם אדם ואינה שומעת אלא את שאלתו: "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי?".

האל טורח להיראות אל הגר בדמות אדם ולשוחח עמה כדבר איש אל רעהו, ככל הנראה מסיבה פשוטה: אף דמות אחרת בסיפור לא דיברה עם הגר קודם. הגר מופיעה בחלקו הראשון של הסיפור כרכוש בלבד. אברם ושרי אפילו לא קוראים לה בשמה אלא מכנים אותה "שפחה" ואינם מעלים על דעתם לפנות אליה בדברים. הגר היא אובייקט שמדברים עליו ולא סובייקט שמדברים אליו. ניתן לומר שדווקא אלוהים מקיים את דברי חכמים במסכת אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

הגר משיבה רק לחלקה הראשון של השאלה: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת", ככל הנראה משום שאינה יודעת לאן תלך. אז מצווה עליה המלאך (ציווי מפתיע, שבמסגרת זו לא אוכל לפרשו כל צרכו): "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ". הוראותיו והבטחותיו של המלאך גורמים לה כנראה להבין שהיא עומדת מול דמות אלוהית, ולנוכח הבנה זו היא משתתקת. השתיקה היא דו-משמעית: היא מביעה את הפליאה והחרדה שאחזו בה אל מול הנשגב, ובו בזמן מבטאת ספק, כמעט אדישות, לנגד ציוויה המוזר של הדמות שפגשה והבטחותיה החגיגיות. ככלל, נראה שהגר נשארת קרת רוח לאורך המפגש כולו. את הפחד מפני האפשרות שתמות בעקבות ראיית האל הגר איננה מביעה במפורש, וכדי להבהיר זאת נתמקד בדבריה האחרונים של הגר: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: אַתָּה אֵל רֳאִי, כִּי אָמְרָה: הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי"?

המילה רֳאִי פירושה ראייה – "אֵל רֳאִי" הוא אלוהי הראייה. דברי הגר "הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי" פירושם: 'האמנם כאן ראיתי את פני רואי?', כלומר ראיתי את זה שרואה אותי. הגר מביעה פליאה על שזכתה לחזות באלוהים. הביטוי 'אחרי ראי' הוא עידון של הביטוי 'פני ראי': הגר טוענת שראתה את 'אחוריו' של אלוהים, בעוד שלמעשה ראתה את פניו, אלא שראיית פני אלוהים היא ביטוי חריף, שיש לנסחו באופן עקיף, ברוח הפסוק "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג 23). הגר מתפעלת מכך שהאלוהים שרואה אותה, ושהעיד על עצמו באוזניה כי הוא שומע אל עוניים של בני האדם, ניתן גם להיראות על ידם. העובדה שהגר מחברת שם חדש לה' – ולא לעצמה, לצאצאיה או למקום מגוריה – היא רמז עדין לתובנה גדולה: הגר טוענת שהתגלות האל אליה אינה מעידה על גדולתה אלא על אופיו של האל, ולפיכך עליה להיות מונצחת לא בחייה שלה אלא בחייו של אלוהים. האל העניק שם לבנה העתידי של הגר, אך היא הפתיעה אותו והעניקה לו שם חדש שהוא עצמו טרם הכיר.

אלוהי שרי או אלוהי הגר?

ראינו את התפקידים שמטילה שרי על האל ואת האכזבה שהיא נוחלת לנוכח שתיקתו כלפיה, ומנגד את התגלות האל להגר מבלי שציפתה לכך. הפער שבין התעלמותו של ה' משרי לבין דאגתו להגר יוצר רושם של ביקורת אלוהית כלפי אברם ושרי לעומת אמפתיה אלוהית כלפי הגר, ועם זאת, מדרישתו של המלאך שהגר תשוב להתענות בבית אדוניה עולה כי ה' רואה בעינויה של הגר על-ידי שרי מעשה לגיטימי שיש לאפשר לו להתחדש. האל פועל באופן חמקמק; מה בכל זאת ניתן ללמוד מהתנהגותו?

בנקודה זו אבקש להפנות את תשומת הלב למוטיב בולט בסיפור: מוטיב הראייה והשמיעה. הפעלים רא"ה ושמ"ע מופיעים בו פעמים רבות, ולצדם מילים נוספות מאותו שדה סמנטי: 'עין', 'שור' (שפירושו: הבט), וכן מילים בעלות צליל דומה ל'עין': 'עינוי', 'עוני'. יחד הן מצטרפות ל-18 הופעות בפרק. כל הדמויות בסיפור רואות או שומעות, והרואה-שומע הגדול מכולם הוא אלוהים, שזוכה בתואר 'אל ראי', אלוהי הראייה. דומה שהדבר מבטא את אופיו המורכב של הסיפור ושל דמות האל המופיעה בו. הראייה והשמיעה מבטאות התבוננות דרוכה ומדויקת, אך בו בזמן הן מבטאות פאסיביות והעדר שיפוט. במילים אחרות: האל בסיפור מודע היטב לכל ההתרחשויות, אך הוא כמעט ואינו עושה מאומה כדי להתערב, וגם את דעתו על מעשי הדמויות האחרות ניתן רק להסיק מהתנהגותו. ולכך נדרש גם הקורא: להביט ולהאזין בתשומת לב ולא למהר ולשפוט.

אמנם, שרי נהגה כשורה ויש להנחות את השפחה לשוב אליה, למען הסדר הטוב, למען שלומה של השפחה והעובר שבבטנה ואולי גם למען שרי עצמה. ואולם דווקא צדקתה של שרי הופכת את שתיקתו של אלוהים כלפיה לצורמת הרבה יותר. נוכחותו של אלוהים בחייה של הגר נוצרת מיזמתו שלו, בכוחה של התגלות. שרי נאלצת להסתפק בהנכחת האל בעולמה באמצעות פרשנות משלה למאורעות הפוקדים אותה. ועל אף שאין להכחיש את נכונותה של הפרשנות הזו, ועל אף ששרי נוהגת לפי שורת הדין, קשה להשתחרר מן הרושם שמותיר הפער הזה בין הפרשנות וההתגלות, בין יחסו של האל להגר לבין התעלמותו משרי, לגבי השאלה למי נתונה אהדתו של אלוהים. אלוהים רואה את כולם, אך בוחר בפני מי להיראות.

סיפור בריחת הגר בבראשית טז מצייר תמונה מורכבת ועשירה של דמות האל. האל המתואר בו הוא אל קשוב ודואג, אנושי אף יותר מן הדמויות האנושיות שבסיפור. הוא אינו מחולל אירוע על-טבעי ואינו מממש בגלוי את סגולותיו העל-אנושיות ואף על פי כן מקומו בסיפור מרכזי ביותר עבור שתי הדמויות המסוכסכות ביניהן ואף עבור הקורא. האל אינו מגשים במלואן את הציפיות של אף אחד מהצדדים: לשרי הוא משיב את השפחה הבורחת, אך עושה זאת באופן עקיף ומבלי להאיר לה פנים. להגר הוא מתגלה במדבר, דורש בשלומה ומרעיף עליה ברכות, אך בכל זאת מורה לה לשוב ולהתענות. ולקורא, המקווה להתערבות ברורה במהלך העניינים או לכל הפחות לשיפוט חד, הוא אינו מספק כי אם רמזים ותהיות. באמצעות דמותו המורכבת מעוצבות הדמויות האנושיות, שמצדן שופכות אור חדש על דמותו של אלוהים.