מהתעלמות להתעלות

יגאל יערן, האוניברסיטה העברית

הבוקר החורפי לא הכין אותי לשיעור צונן כל כך עם י"א 6 המקסימה. הנושא שעמד על פרק היום היה פילוג הממלכה, מל"א י"ב.
איך ממחישים לתלמידים רודנות של מלך ויד קשה כלפי נתיניו? מה זו בכלל רודנות? או יד-קשה? חשבתי על מתודה מעניינת, חדשה, כזו שתעיר אותם משיממונו של הפרק הקודם על הרקע לפילוג...בכל זאת, הדד האדומי ורזון בן אלידע לא הותירו עליהם רושם רב.

נכנסתי לכיתה. כהרגלי, המתנתי לשקט הגואל. לרוב הוא לא מאחר לבוא. דקה או שתיים וקריאת השמות מתחילה. אולם הפעם משהו קרה. כולי דרוך, ממתין עם המפה המקראית הגדולה מהספרייה שממחישה את מיקומן של שתי הממלכות. החפצים מונחים, בסדר מופתי, על השולחן. ניסיתי, איכשהו, למתוח את הזמן. רק שהשקט כבר יבוא.
ליטל נכנסה באיחור קל. בד"כ תלמידה טובה. אפילו מצטיינת. היא ניגשת לכיוון הכיסא שלה, אך אפעס, הכיסא כבר נתפס. מורן החליטה שבשיעור הזה היא יושבת שם במקומה. חיידק אלים של דווקנות אינפנטילית פרץ מתוך השתיים. "זה הכיסא שלי" ייבבה ליטל, "לא, תירגעי, עכשיו אני יושבת כאן, תחפשי מקום אחר" נבחה מורן בחזרה. כך נמשכו להן חילופי האשמות דקות ארוכות, כשזאת אומרת זה כסאי, וזאת אומרת לא- כי זה כיסא- בפראפרזה על דברי שלמה במשפטו המפורסם, שנלמד לא מכבר בכיתה.
למהומה הקטנה נלוותה תזמורת כיתתית. חילופי דברים, שיחות משנה ומעין הפסקה שכאילו לא נגמרה לפני מספר דקות- הלכה וגברה. וממול התלמידים, ניצב ליד הלוח, שלוב זרועות וחמור סבר- אני עומד וממתין. והזמן נע לאיטו כשעוברות דקה ועוד דקותיים. וכעבור 10 דקות של התעלמות מהנוכחות (נפקדות) של המורה, הנפתי בידי את הטוש השחור המחיק וכתבתי על הלוח הלבן, באותיות קידוש לבנה, את המשפט שאולי ישנה את ההתרחשות בכיתה. "מחר, בוחן על פרק י"א". המשכתי להביט בהם. הם בהו בי בחזרה. ליטל ומורן עוד לא החליטו של מי הכיסא. הרעש וההמולה בכיתה נותרו בעינם.

לאחר 3 דקות נוספות, באיבחת כעס קלה הנפתי שוב את הטוש המחיק. הפעם הוא היה בצבע אחר, כדי להדגיש את המסר. כתבתי על הלוח: "וגם בוחן על פר ח'". קול דממה דקה השתרר לפתע בשיעור. לא בשתיקת המורה, ואחר השתיקה לא בנעיצת מבט זועף, ואחר הנעיצה לא בבוחן על פרק אחד הופיעה הדממה- אלא רק בבוחן על הפרק הנוסף הארור.

הכעס כמו זרם בגופי, אותת לי לשעוט לחדר המורים ולהצית שלוש סיגריות ברציפות. רק לצאת ולא לראות אותם יותר. "איזו חוצפה, להתעלם בבוטות כזאת ממורה" הרהרתי עם עצמי, מנסה למצוא את המילים הנכונות לומר כעת בכיתה. בטון צורם וקולני, כל כך לא אופייני לי בכיתה, אמרתי שאני לא רוצה לשמוע ה-ג-ה בשיעור ולא חצי שאלה בנוגע לבוחן. ואבוי, אבוי לתלמיד שייגש לאחר הבוחן בתלונה על הציון. גם אם יקבל 0 עגול, 35 או 89 בציפייה שאעגל לו ל- 90 (ויש רבים כאלו בכיתה) אבוי לו כי את העורף אני אפנה לו בטרם יספיק לשאול. כל כך רגזתי וכעסתי. כל כך שונה היתה הסיטואציה מכל חוויה אחרת שהיתה לי בכיתה, או בבי"ס בכלל. והאמת היא, שהכעס דיבר מגרוני ובטח לא סגנון ההוראה. הרי י"א 6 היא כיתה 'חזקה' ונעימה לרוב. ובוחן? ככלי ענישה? משהו לא טוב כאן התרחש.
השיעור התנהל במתח רב. ניסיונות לשאול "למה בוחן" או אמירות בנוסח "זה לא פייר" הודפו תוך התעלמות בוטה שלי. הזמן נמתח בעצלתיים. שתפרוץ שרפה בבית הספר, שמישהו ייכנס במקרה לכיתה ויישאל איפה אבי, שהצלצול בטעות יקדים- קיוויתי לשווא.
בתום השיעור יצאתי במהירות מהכיתה, מתעלם במפגיע מהבקשה של רוני להתחשב בו כי יש לו אימון עד עשר בלילה, או מספיר שטענה כי זה מנוגד לתקנון של בית הספר לעשות בוחן על חומר שנלמד לפני שבועיים, או מדורון- שלא כל כך הבין את פרק י"א. התעלמתי ונסתי במהירות לחדר המורים.
"איך למנף את האירוע למסר חינוכי?" שאלתי את מירי המורה ללשון, ואת דפנה המורה לתנ"ך ועוד כל מיני מורות שהניסיון שלהן, כך קיוויתי, ימלא את הציפייה החינוכית שלי. התשובות, כמו תקליט שבור, חזרו על עצמן שוב ושוב עם כמה שינויים קלים, "העיקר" היה המסר- "תעשה להם את הבוחן".
בבית חשבתי רק על פרק י"ב שלא הועבר כהלכה. על הפספוס של נושא ההתעלמות של שלמה מבקשת העם להקל עליהם את עול המיסים.
למחרת בבוקר, בשעה השנייה, נכנסתי שוב לכיתה. מזל שיש יומיים רצופים תנ"ך, שמחתי הפעם. בית הספר מחלק דפי תשובות לתלמידים. נכנסתי לשיעור עם חבילה עבה. כזאת שקשה לפספס. השיעור החל בדומייה מעושה. נטלי העיזה לשאול אם חובה לעשות את הבוחן. אמרתי לה, בטון זועף, שאני לא רוצה לשמוע שאלה אחת על הבוחן. המשכתי ללמד כאילו דבר לא קרה. השיעור, באופן לא מפתיע, התנהל בקור רוח ובקורקטיות מרשימה. כאילו זה עתה נפגשנו אני והתלמידים לראשונה.
עשרים דקות לפני תום השיעור ביקשתי מכולם להכניס את הציוד לתיקים ולהישאר עם עט אחד בלבד על השולחן. תקוותם של התלמידים שמא שחכתי את עניין הבוחן נגוזה. ניסיונות אחרונים של תחינה ובקשה מצידם שאתחשב בהם- נהדפו כהרף עין. ההתעלמות שלי היתה חדה ובעיקר צרבה בהם.
"י"א 6, אני מכתיב לכם שתי שאלות" אמרתי בטון בטוח ונחרץ. "ברגע שאסיים אני רוצה לשמוע רק את חריטת העטים ולא שום דבר אחר. בהצלחה". דממת אלחוט מהולה בפחד השתררה בכיתה.
"שאלה ראשוננה" משכתי מעט את ה- נ': "מה לא היה בסדר בהתנהגות שלי אתמול? שאלה שנייה- האם קרה לי מקרה שבו התעלמו ממני? אם כן כיצד הרגשתי"
מבוכה גדולה פקדה את הכיתה. התלמידים שלחו מבט אחד לשני, מופתעים מפשר המהלך. "יש ציון על השאלה השנייה?" ניסה מתן לשבור את המתח. "אני לא רוצה לשמוע הגה" חזרתי על הדרישה "אני אבדוק שכל מי שנכח בכיתה הביא לי את טופס התשובות מלא"
כעבור יומיים כשנכנסתי לכיתה ההתעלמות של רחבעם מבקשת העם היתה מובנת מתמיד.