מאבקי שליטה בישראל על גופה של האשה היולדת - ספרה של אומי לייסנר

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת רסלינג

על הספר של אומי לייסנר, כְּרִית נשים יולדות - כלכלת הלידה בישראל׳, הוצאת רסלינג, חולון 2018. 

לידה, בכל חברה וזמן היא ארוע שאי אפשר להגזים בחשיבותו, כי בעקבותיה נוספים לחברה חברים חדשים שימשיכו את החיים אחרי הזדקנותו וכליונו של דור ההווה. ככזו היא מושכת אליה מעורבות חברתית, וכל חברה וחברה יוצרת לגביה כללים ומנהגים לפי צרכיה, אמונותיה וערכיה. לידה היא גם ארוע מיוחד במינו בחייה של האשה. במקרא נאמר שייעודה של חוה להיות אם כל חי, אך לידותיה תהיינה כאובות. גזירה אלוהית היא ש׳בעצב תלדי בנים׳. ואכן הלידות במקרא מתוארת תמיד כארוע רווי סבל, כאב וחרדה. היולדת מתיפחת וזועקת בחבליה (יש׳ יג 8; כו 17; יר׳ ו 24; מט 24; תה׳ מח 7  ועוד), ונשות המקום, ובראשן המיילדת באות לסייע לה. לידה היתה ארוע נשי טהור ונוכחו בה אך ורק נשים. 

בעולם המתועש המודרני הלידה עברה מהמרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, את מקום המיילדות המסורתיות תפסו אנשי הרפואה, ורופאים גברים הופיעו בחדרי הלידה. איך התפתח התהליך הזה בישראל עד שקיבל את צורתו המקובלת בימינו? אילו גורמים ואינטרסים בו? בכל אלה עוסק ספר מרתק, יסודי, ושופע ידע רב שהופיע זה עתה בהוצאת רסלינג: ׳כְּרִית נשים יולדות - כלכלת הלידה בישראל׳ (חולון 2018). המונח ׳כריה׳ בשם הספר - ׳כְּרִית נשים יולדות׳ - רומז גם אל הביטוי המקראי ׳לכרוע ללדת׳ הקשור ללידה המסורתית בסביבתה הטבעית של האשה וגם אל כריית מחצבים לצורך הפקת רווחים ממשאב טבע. במקרה זה - גוף האשה היולדת - שהמרווחים ממנו הם מוסדות האישפוז, מייצרי הטכנולוגיות הרפואיות, עורכי הדין ועוד. 

מחברת הספר היא אומי (נעמי) ליינר, אקטיביסטית לידה, ופעילה בסוגיות של הגדרה עצמית וזכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. 

הספר הוא מצד אחד ספר מחקרי מובהק מבחינת היסודיות בהצגת הנתונים וניתוחם אבל מצד שני גם ספר כועס, אישי ובוטה. הרבה ביקורת נשמעת בו על יחס הממסד ליולדות בישראל ועל דחיקת האוטונומיה של האשה על הגופה לשוליים. הביקורת נשמעת בספר ברמה ומנוסחת בו לא פעם במילים קשות. המחברת משתמשת בצירופים כמו ׳תעשיית לידה׳ ו׳סחר בנשים יולדות׳. 

הספר מתאר דיון בכנסת בשנת 1988 שבו הופיע ד״ר מ. שר, אז ראש אגף נשים ויולדות בבית החולים שיבא, שאמר שיש לקחת בחשבון שבארץ רוב רופאי הנשים הם גברים, ושבלהט ההתפתחויות הטכנולוגיות נשכח לפעמים ההבט האנושי של הלידה. כדי להמחיש את הדבר הוא תיאר את היולדת כ׳ג׳וק על הגב׳ דהיינו, ׳יצור שנמצא בתנוחה בלתי טבעית לו והוא אינו יכול להתיישר כרצונו. כך האישה היולדת כשהיא מונחת במיטה על גבה, כשיד אחת תפוסה וקשורה לעירוי נוזלים, היד השנייה אולי מחוברת למכשיר למדידת דם, ביטנה מחוגרת במכשיר ניטור ועוד רבות ההפתעות המחכות לה׳ (עמ׳ 60). 

לייסנר מדברת על מאבקי הכוח, האינטרסים הפוליטיים והכלכליים המעורבים בתהליך ובייחוד באותה ׳הוראת חוק שתוארה לא אחת כייחודית לישראל, שנועדה להביא את כלל היולדות לאשפז את עצמן לצורך לידה׳ (עמ׳ 14). 

הלידה בישראל עברה תהליך של מדיקליזציה, כלומר, הוגדרה כאירוע רפואי המצריך ממהותו ותמיד פיקוח והתערבות רפואית. לכאורה זה תהליך שנועד להבטיח את בריאות האם והיילוד אך בפועל, טוענת המחברת, ׳הנחה זו לא הוכחה מעולם׳. להפך, עצם האשפוז גורר התערבויות רפואיות מיותרות ולעיתים מזיקות, בעיקר עבור היולדת.   

הספר מנתח את חוק הביטוח הלאומי 1953 שקבע שרק נשים שאושפזו ללידה זכאיות למענק לידה. המענק מתחלק בין היולדת לבין בית החולים. בתי החולים מקבלים ׳מענק אישפוז׳ קבוע עבור כל יולדת, מה שהופך את היולדות שנזקקות לרוב להכי מעט טיפול למייצרות הכי הרבה רווח עבור בתי החולים. בתי החולים מציעים ליולדות מגוון שירותים פרטיים בתשלום כדי למקסם את הרווחים שניתן לכרות מהן. 

המחברת קוראת לפיתוח מערך לידות חוץ-אישפוזיות, כפי שיש במדינות אחרות בעולם.
לטעמי, הספר אינו מאוזן די הצורך. היה מועיל להציג בצורה מעמיקה ומפורטת עוד יותר את הנימוקים הרפואיים-מקצועיים בזכות המדיקליזציה של הלידה. גם לא מצאתי בספר נתונים מספריים לגבי לידות מסובכות ואיך מערך הלידות החוץ-אישפוזיות אמור להתמודד אתן. אך אין בדברים אלה כדי להמעיט מחשיבותו של הספר.

יש לצפות שהספר יעורר שיח חברתי בנושא מורכב ועדין זה של היחס ליולדות וללידה בחברה הישראלית, על הבטיו המוסריים, הרפואיים, המשפטיים, הדתיים, הפוליטיים והכלכליים.