יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
בנאי נוטל לבנה ובונה ממנה טירה. מלך נוטל אבן ומציב ממנה חומה. זה פשוט. מי משגיח בלבנה כשהוא דר בתוך ארמון, ומי באבן כשהוא לא יכול לעלות בחומה. זה כוחו של משל. הוא פשוט. אין לו עניין עם הנמשל. אם אדם הוא הלבנה או האבן, והחברה היא הטירה או החומה, אם האזרח הוא הפרט ממנו נבנה הכלל, והצבור מתעצב ביד האנשים והנשים החוברים בו אלה לאלה, אי אפשר ללכת בפשטות או בפשטנות אל המשל. חברה בה הפרט אינו חשוב אלא מפני שממנו נבנית טירה ותכלית האבן הוא לשמור ולהגן על החומה - שונה במהותה מחברה בה טירה אינה חשובה אלא מפני שחוסים בה פרטים, ותכליתה של חומה היא לשמור או להגן על החשופים בלעדיה. שונה עוד יותר משתי קודמותיה חברה בה חומה מופקדת על אבניה ואבניה על החומה. אבל, נאה נדרשת, וקשה מקיימת. המתח בין הפרט לבין הכלל אינו מקל על לא על הכלל ולא על הפרט להציב גבולות בתוכם נוצרת הרמוניה, ומוליד ציניקנים הרואים בכל אידיאל אוטופיה או אשליה, או במקרה הטוב, חזון שיחכה עד שיבא אליהו שעודנו מחכים לו ועדיין הוא לא בא.
אבל למרבה הפלא, כשקוראים בכתובים את הפסוקים בהם אומר משה לבני ישראל כי אחרי שיתנחלו בארץ ויעבדו בה את אדמתם ויטעו בה עץ ויזרעו בה קמה ויאספו את פריים, ראוי להם להביא את ראשית הפרי והדגן שי-תודה לאלוהים שקיים בהם את הבטחתו לתת להם את הארץ מורשה – נראה כאילו שהחברה החשובה בעיני הציניקנים כפנטזיה, היא הנבחרת על ידי נותן התורה. הכתוב משייט בין היחיד לבין הכלל באורח המעלה אולי קצפו של עורך מצוי שהיה דורש משמעת ותובע אחדות בחינת אם יחיד - הכל יחיד, ואם רבים - הכל רבים ואם דקדוק זה הכלל- אל יחיד דבר יחיד ואל רבים דבר רבים.
אך הנה בפסוקים הבאים אין למשמעת הזאת משילות כלל. פרשת הביכורים הנדונה פותחת בפסוק "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כ"ו, א'). יחיד לעילא. כאילו איש אחד בא לארץ, לא עם. ' כִּי-תָבוֹא', לא ' כִּי-תָבֹאוּ' המון אנשים ונשים יחדיו 'אֶל-הָאָרֶץ' (שמות י"ב, כ,ה). הכתוב ממשיך דבק בחירתו, " וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה'...." והנה פתאום, שבר, האני קורס והכתוב אומר "... לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" ( שם, ב'-ג'). למה לא ' לָתֶת לָךְ'? מה קרה? שגגה הטעונה עריכה? למה 'אֲבֹתֵינוּ', אבות כולנו, למה לא 'אֲבותיי'? שגגה? המשכם של הדברים שב אל היחיד ," וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב " (ד'-ה'). 'אֲבֹתֵינוּ' למעלה, 'אָבִי' בהמשך, מדוע? פסוקי ההמשך הם מעתה לשון רבים, " וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" ( שם ו'-ט'), עשר לשונות רבים, אך מיד, שוב חתימה בלשון יחיד " וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ , אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ " ( שם י'-י"א) .
לכאורה אפשר לפתור על דרך מיצובה של הפרשה הזאת בתוכנה. היא אמנת תודה. לא האומה חרשה וזרעה, וקצרה, לא העם סיקל, ונטע, וקטף, אלא האדם היחיד עובד אדמתו, ואת פרי עמלו שלו הוא מביא שי-תודה לאלוהיו, תוך הכרה כי הוא בן ונצר לאבותיו שהיו מנושלים מכל בעבדות מצרים, הוא יחיד שיכול להביא פריו שלו בטנא, לעמוד בשמו לבדו מול אלוהיו, הזוכר כי אם היה להם לאבותיו המדוכאים- שלא היו אלא משאב - דבר בטנא ,לא היה זה אלא עפר לבנות בו בכפייה ת בו את פיתום ורעמסס. הוא יחיד בן לרבים. אבל, הנה רק לכאורה, כי בתפילה נדרש המביא ביכוריו לומר את הפסוק האניגמטי שאינו מתפרש אלא כפי שהלב נוטה לפרשו ".... אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" ( שם, ה') שכולו לשון יחיד, ואפילו 'לְגוֹי', לעם, הוא לשון יחיד, ו'גָּדוֹל עָצוּם וָרָב' הם שמות תואר ביחיד.
אם הלב נוטה לפרש "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" כפי שמפרשו רש"י - הוא ורבים מפרשני המקרא, ש'אֲרַמִּי' הוא לבן הארמי שעמד לאבד את יעקב 'אָבִי', אף על פי שפירוש זה איננו פשטו של כתוב כי על כן לא לבן ירד מצרימה וגר שמה, ו'אֹבֵד' הוא פועל עומד ולא יוצא, לא 'מאבד ', ומכל מקום לבן לא איבד את יעקב - או אז הלב נוטה לראות את דברי ימיו של מי שבא להודות לאלוהיו כימים של רדיפה, מהם ניצל. הגדת פסח נוטה לראות כן " לבן בקש לעקור את הכל", וכן תרגום אונקלוס " לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא", ואף על פי שלא עשה - "...בשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה שהאומות חושב להם מחשבה כמעשה" (ספר מצוות גדול לרבי משה מקו'י,עשין סימן ק"מ). דחוק, אך רווח. ההיסטוריה של העם היא סיפורו של ניצול אחד. יחיד. אילו הרגו הרודף, לא היה נשאר בעולם יהודי אחד. ועל כן בן ההמון שהיו עבדים ממצרים, הוא בנו של היחיד שלא נהרג. יחיד שחי היום אחרי דורות הרבה ברווחה בארצו - בזכות יחיד שאילו נעקר היה נעקר עמו הכל, גם הוא. זאת זהותו. יחיד בן יחיד. זה לא הפשט. זה האיש הרואה על פי תפיסתו את עצמו כמי ששרד רדיפה אולטימטיבית עוקרת כל, ואת דברי הימים כעדות לתפיסתו את עצמו ביום שמחתו, ביום הביכורים. היהודי הוא הניצול הנצחי מידי הרודף הנצחי. זהות אחת.
אם הלב נוטה לפרש " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" כפי שפירש נכדו של רש"י, הרשב"ם " אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם", אומר כי אֲרַמִּי הוא תוארו, לא זהותו, רק זיהויו, של אברהם שבא מאור כשדים שבארם נהריים, נווד חסר מולדת שהיה ראשון להכיר במציאותו של האל האחד בורא שמים שהורה לו ללכת אל הארץ ששמה "אראך", והוא אבי כל המאמינים באלוהים שנגלה לו, ועל כן במובן העמוק הוא 'אָבִי' שבפסוק, גם שלי המביא מפרי הארץ שהובטחה לו ושאני ממש את הבטחתו. זאת זהותי. אני בן אברהם המחויב לקיים בחייו את השבועה שניתנה למייסד האומה. דברי ימיי הם היסטוריה של המאבק המתמיד למימוש גורלי, אני מאמין בן מאמינים, גם כשהייתי כמו אבי אובד בין הגויים, הייתי מושבע ועומד ללכת ל"אראך", והנה באתי, נטעתי, וזה הפרי. לא באתי להודות אלא באתי, אני למקום שלא באו אליו רבים וטובים, לומר אלוהיי, מלאתי שבועתך! זה אני. זאת זהות אחרת.
אם הלב נוטה לפרש " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" כפי שפירש אבן עזרא, " ארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה". דברי ימיו של העולה להביא ביכוריו, מתחילים ביום בו הגיע יעקב שנס מפני עשו אל לבן הארמי ועני וחסר כל. בו, באיש שהכה את חוסר הסיכוי והיה בזכות דביקותו באהבת חייו ונאמנותו לבניו, וחוכמתו, ויראתו, אני רואה את 'אָבִי'. הוא לא היה 'אֲרַמִּי', לא בזהותו, ולא במקורו, אלא רק בשיביו. הוא ישראל בזהותו אֲרַמִּי בזיהויו ! " איך יקרא ארמי", שואל הפרשן אבן עזרא ומשיב, שכמוהו כבנה של אביגיל יֶתֶר, שהפסוק בדברי הימים א' ,פרק ב' י"ז מכנה אותו 'הַיִּשְׁמְעֵאלִי, והפרשן רד"ק אומר עליו " יתר הישמעאלי - הוא יתרא הישראלי - וַעֲמָשָׂא בֶן-אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי ( שמואל ב' י"ז,כ"ה) -וקראו ישמעאלי לפי שגר בארץ ישמעאל ולפיכך קראו ישראל שלא יחשוב אדם לפי שקראו ישְׁמְעֵאלִי שהיה מזרע ישמעאל אלא מזרע ישראל היה " . כפי שזהותו של יתרא הייתה יִּשְׂרְאֵלִי ונקרא יִּשְׁמְעֵאלִי על שם המקום בו הוא דר, כן יעקב היה 'ישראל' וקראו 'אֲרַמִּי' על שם השנים הרבות בהן דר עם לבן בארם. אדם הולך עם זהותו באשר שם הוא חי, יש אומרים כי על כן יש לו שתי זהויות, ויש מתקנים ואומרים, יש זהות ויש זיהוי, יש ישראל , והוא ישראל בכל מקום, בארם, או במצרים, בכל גלות, בכל ארץ בה הוא כתועה או כאובד או כמודר ואפילו הוא לבד בין כל בני הארץ אליה תעה, הוא שראלי. תמיד. אם הלב נוטה כך לפרש - או אז המביא את הביכורים רואה עצמו כמי שירש את זהותו ממי שהלך אתה אל כל מקום בעולם, ועכשיו הוא מודה לאלוהיו שזהותו וזיהויו, שלו, עצמו, אחת הנה. הביכורים, הם עדות לקץ הגלות, לקץ השניות בין הזהות לבין הזיהוי. שוב זהות אחרת.
מעתה, מתבהרת החוכמה של פרשת הביכורים על פי כל פרשנות של " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". אפשר לומר באסוציאציה לעקביא בן מהללאל במשנה הראשונה בפרק ג' של מסכת אבות "דע מאין באת " כדי שתדע "לאן אתה הולך". 'מאין באת' תלוי בידיעה שלך, אתה יכול לדעת כי באת כניצול רדיפה, אתה יכול לדעת כי באת כצאצא לאביר האמונה, אתה יכול לדעת כי באת כמי שירש את הכוח לדבוק בזהותו בכל ניכר. הכל נכון, אבל זהותך קובעת מה הם דברי ימיך יותר מאשר דברי ימיך קובעים את זהותך, כי בסופו של דבר ההיסטוריה היא בחירה של מה שחשוב בעיניך ככוח שעצב את ישותך לטוב או חלילה למוטב.
במקדש אפולו שבדלפי חרתו את העיקר "דע את עצמך" γνῶθι σεαυτόν ביוונית, הידוע יותר בלטינית 'Nosce te ipsum'. אמרו על העיקר הזה כי הוא ירד במתכונתו מן השמים, האלים כביכול קידשו אותו. אבל על הארץ, הביטו ב "דע את עצמך" כעיקרון הניתן להתפרש על פי נטיות הלב, וכמספר פירושיו כן מספר העקרונות הטמונים בו. יש שאמרו כי אלא אם כן אדם יודע מי הוא, אין אדם יודע למה הוא מסוגל, או מה חולשותיו, לאן הוא יכול להמריא ומפני איזו תהום הכרויה בו עצמו הוא צריך להישמר. אחרים אמרו כי "דע את עצמך" הוא ציווי של הצנע לכת התלוי בגלוי האמונה, מול גודלו האין סופי של אדון הבריאה, אין אדם יכול אלא להכיר שהוא 'עפר ואפר', או בדומה למה שאמר הרמב"ם בפירוש למשנה באבות על 'דע מאין באת', " זאת ההסתכלות תחייב לאדם ענווה, בעיינו מאין בא". אבל ייתכן כי אי אפשר על נקל להתיך את "דע מאין באת" ל"דע את עצמך" ושני העקרונות האלה שונים בתכלית, ואינם תובעים אותה דרישה. בדלפי האמינו כי האדם הוא הקוסמוס של עצמו. הוא החלל בו סבים כוחות אדירים שאם אין אדם יודע לסנכרן ביניהם, הם מתנגשים והורסים את חייו של האיש, את חייה של האישה. כל ואדם הוא חד פעמי, הוא עולם ומלואו, וכדי לממש תכלית חייו, הוא חייב להכיר את עצמו. הוא הכל, אם הוא יודע את עצמו. הוא לא כלום, אם הוא בור ואינו יודע.
לא כן "דע מאין באת". אדם הוא גם יחיד , חד פעמי, אבל הוא נצר, הוא צאצא, הוא המשך, הוא בעולם, לא העולם, הוא בקוסמוס, לא הקוסמוס, אבל בה בעת הוא בן חורין לעילא ובלבד שהוא בונה את זהותו על פי בחירת עברו. הוא לא בוחר להיוולד. הוא לא יחיה לעולם. עולמות היו לפניו ועולמות יהיו אחריו . הוא איננו אבק פורח חסר זהות משלו, אנוס על פי האתמול. הוא יוצר. הוא חופשי לבחור בתוך כל האתמולים שקדמו לו את האתמול שיהיה מופת לעתידו. הוא יחיד, אבל לא לבד. הוא 'אני' ו'אנחנו' בעת ובעונה אחת. זהותו אינה אומרת כי הוא זהה לכל יחיד ויחיד שחובר עמו לחברה או לקהילה או לאומה אחת. יש זהויות אחיות בזהות האחת. באומה אחת יש מי שרואה עצמו כמי שמודה לאלוהיו על שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והוא הציל ומציל. הוא אח למי שרואה אחרת, למי שרואה עצמו מחויב לקיים שבועת אבי האמונה והאומה, שחירותו היא בבחירה לקיים את ההבטחה שהבטיח האלוהים לאבותיו. ויש והוא אח או היא אחות למי שיודע כי בעולם הנבנה והנהרס, שיש בו בית ויש בו גלות, שיש בו רווחה ויש בו צרה, אדם נושא את מולדתו בתוכו, את זהותו, בגבורה, וזוכר ביום הברכה את ימי הסגריר שהאפירו עולמו בטרם יאיר. הוא לבנה והוא חומה, אבל החומה מופלאה.אף על פי שאין אבן אחת זהה בה לאבן אחרת, יחדיו הן עושות חומה, ואף על פי שאין לבנה אחת שיכפול של לבנה אחרת, יחדיו הן בונות טירה.
אחרי "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ", יילכו הדברים אל " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" ( שם, כ"ט, ט'), ובתוך 'כֻּלְּכֶם' יש ככוכבי השמים לרוב 'כִּי-תָבוֹא', ומתוך 'כִּי-תָבוֹא' נבנית הצוותא הגדולה של 'כֻּלְּכֶם'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה