חלום המלכות השני של יוסף והמיתולוגיה המצרית

ד"ר שולה אברמסקי, מכללת גבעת וושינגטון

‏ וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים

חלום המלכות השני, שבו באו השמש, הירח ואחד-עשר כוכבים להשתחוות לפני יוסף, לא הובן כהלכה על-ידי בני משפחתו (וגם לא על-ידי החולם עצמו). בעניין הצירוף של השתחוויה ושל צבא השמים במקרא, תיתכנה שתי אפשרויות: האחת היא שצבא השמיים משתחווים לה', האל שבראם, [1] והאחרת היא שבני אדם משתחווים לצבא השמים, בתור אלים. [2] אבל בשום מקום במקרא לא מצינו כי ישתחוו צבא השמים לאדם. ברור אפוא שבחלום הזה צבא השמים אינו כפשוטו וכי כל אחד מגרמי השמים משמש סמל. כך סברו גם החולם וגם בני משפחתו, אלא שהם לא פירשו את הסמלים כהלכה. יעקב הבין כי בחלום הזה הוא השמש וכי רחל היא הירח (לז, י), וכך נהגו לפרש זאת גם המדרשים והפרשנים, תוך הבעת תמיהה כיצד ייתכן שתבוא אמו של יוסף להשתחוות לו, והלא זה כבר אשר אינה בין החיים. [3] דווקא מאחר שרחל כבר מתה, לא כך יש לפרש את החלום. לא רחל היא הירח, אלא יעקב. אם השמש אינה מסמלת את יעקב את מי היא אפוא מסמלת? ברצוני להציע כאן פירוש עוד לחלומו השני של יוסף, המסתמך על כך שלכל גרמי השמיים הייתה חשיבות במיתולוגיה המצרית.

השמש היא מטונימיה למצרים, שנקראה גם "בית שמש" או "בית האל רע" (אל השמש) בשל פולחן השמש שהיה מרכזי בה. ליתר דיוק, לא פולחן שמש אחד היה במצרים, אלא ריבוי פולחני שמש, שכן אלים רבים היו קשורים לשמש, ויש ששמו של אל השמש היה מורכב משמות של כמה אלים, [4] ואלים בעלי תכונות דומות התחלפו ביניהם. [5] לפולחן הזה, שהיה עתיק ביותר במצרים, [6] הוקדשה העיר אוֹן שנקראה "עיר השמש" (הליופוליס) ואשר הייתה העתיקה והמקודשת ביותר במצרים. [7] העיר און ידעה עליות ומורדות בחשיבותה. כאשר חלה עלייה בחשיבותם של העיר און ושל פטרונה אל השמש רע, הושוותה עלייתו של מלך חדש על כס המלכות לזריחתה של השמש, ובהתאם לכך, היה אחד מתאריו "בן האל רע". 

בסיפורנו קיבל יוסף לאישה את בת כהן און (מא, מה) שילדה לו בנים (שם, נ), ובתה"ש נקראת העיר און "עיר השמש": "ונתן לו את אסנת בת פֶּטֶפְרֵס כהן עיר השמש לו לאישה"; "וליוסף נולדו שני בנים [...] אשר ילדה לו אסנת בת פֶּטֶפְרֵס כהן עיר השמש". [8] מכאן ניתן להבין כי השמש בחלומו השני של יוסף מסמלת את מצרים בכלל ואת העיר און בפרט. הווה אומר: מצרים כולה תבוא להשתחוות ליוסף במקום מושבו און. מה נשתנה, אם כן, החלום השני מן החלום הראשון? בחלום הראשון השתחוו ליוסף רק עשרת אחיו הגדולים, ואילו בחלום השני השתחוו לפניו מצרים כולה ואביו, ולעשרת אחיו הגדולים נוסף גם האח האחד-עשר – האח הקטן בנימין. 

יש מקום לראות את ההבדל בין שני החלומות כגדול אף יותר. לא מן הנמנע הוא כי החלום השני אינו עוסק כלל במשפחתו של יוסף, אלא עוסק כולו במצרים בלבד, שכן נראה כי הפולחן לאל השמש רע באון צמח מתוך פולחן אחר בעיר הזאת שהתמקד בגופים השמימיים. [9] מן הראוי אפוא לבחון את גרמי השמים האחרים המופיעים בחלומו של יוסף – הירח והכוכבים – מבחינת מעמדם במיתולוגיה המצרית ומבחינת האופן שבו הם נוגעים ליוסף. לאל חוֹר [10] היו שתי עיניים (אחת בכל פעם): אחת זוהתה עם השמש ואחת עם הירח: השמש הייתה הצו המלכותי, והירח – אל התבונה והחוכמה. [11] ביוסף היה מן השמש ומן הירח. מן השמש – דברו היה לצו מלכותי, כמו שאמר לו פרעה: "עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי" (מא, מ); "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (שם, נה), וזהו גם פשר השם "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" שהעניק לו פרעה. שם זה מגשים את המסורת של הבריאה על-ידי הקול האלוהי. [12] ביוסף היה גם מן הירח – פרעה אמר ליוסף כי הוא בעל תבונה וחוכמה אלוהיות: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (שם, לט). זאת ועוד, יוסף אמר לאחיו על פרעה: "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ" (מה, ח). המילה "אָב" בהקשר הזה היא בהוראת 'מדריך רוחני' וכך נמצא גם בפסוקים "וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן" (שו' יז, י); "וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן" (שם יח, יט), וכבר ראינו כי יש סברה שיוסף היה גם כוהן בעיר השמש און. במילים אחרות: המלך, בן אל השמש, בא אל יוסף להיוועץ בו בשל חוכמתו האלוהית, והמשך הפסוק: "וַיְשִׂימֵנִי [...] מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", אומר כי המלך, בן אל השמש, מינה את יוסף למושל בכל ארץ השמש (ולא רק בעיר השמש און), הווה אומר: כל בני ארץ השמש יבואו להשתחוות לו. יתר על כן, גם אשתו (שהיא גם בתו) של אל השמש שימשה כאלת החוכמה. כשם שהירח ואשת אל השמש, שהיו אלי התבונה, נפלו בחשיבותם מן השמש, כך יוסף, בעל התבונה האלוהית, נפל בחשיבותו מפרעה, בן אל השמש, בהיותו משנה לו: "רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (מא, מ).

גם לכוכבים יש קשר אל יוסף. המצרים סידרו את הכוכבים בתבניות המייצגות דמויות מן המיתולוגיה שלהם, ולכן הם היוו בעבורם דוגמה מובהקת לכך שיש מפקח, משגיח עליון – כמו שהיה יוסף מפקח עליון על הסדר בשנות השפע שלפני הרעב (מא, מח–מט) ובשנות הרעב (שם, נד–נז; מז, יג–כו). זאת ועוד, השמים תוארו במיתולוגיה המצרית כעץ ענקי – עץ הגורל שהכוכבים הם עליו או פירותיו. באופן הזה סימלו הכוכבים מאורעות או חיים של בני אדם. במקדש של כל מחוז היה עץ קדוש כזה, אבל המפורסם ביותר היה בעיר און, [13] עירו של יוסף. יוסף, ככוכבים, קבע את גורלו של כל אדם ואדם במצרים: "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא, מד) ואת גורל כל האזור באמצעות פתרון חלומות פרעה והתכנית שתכנן בעקבותיו. מובן שמספרם של הכוכבים המשתחווים לו בחלום הזה – אחד-עשר – שהוא כמספר אחיו, מקשה לראות בפירוש הזה פירוש חד-משמעי, שכן במיתולוגיה המצרית אין אחד-עשר כוכבים; אין בה אלא שלושה-עשר ושמונה-עשר כוכבים. אלת השמים נות מוצגת בדמות פרה גדולה ולאורך ביטנה שלושה-עשר כוכבים [14] או שמונה-עשר. [15] כל גרמי השמים מייצגים אפוא את מצרים (ואת תכונותיו של יוסף שבזכותן תשתחווה לו מצרים), בהבדל זה שהשמש – במובהק, והירח והכוכבים – במידה מסוימת. לכן ניתנים שני האחרונים להתפרש גם כמייצגים את בני משפחתו של החולם, בעיקר בשל מספרם הספציפי המסגיר של הכוכבים, שהרי לא נאמר כי השתחוו לו "השמש הירח והכוכבים", שמספרם במקרא הוא תמיד אינסופי, אלא "הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים" (לז, ט). אך בין נסוב חלומו השני של יוסף רק על מצרים ובין לא, נראה כי הירח שהופיע בו אינו מייצג את אמו וכי השמש אינה מייצגת את אביו. 

אילו היו אביו של יוסף ואחיו מבינים את חלומו השני של יוסף כהלכה, היו רואים בו רק רעות רוח, עורבא פרח, והיו מסתפקים בלעג ליוסף על דמיונותיו ועל שיגיונותיו, ולא היה נגרם לו כל רע פיזי. אבל פירוש החלום כנסוב עליהם, ובמיוחד פירושו השגוי של יעקב, היה הכרחי להגשמת התכנית האלוהית, לפי שהוא זה שגרם לשליחתו של יוסף אל אחיו, ובכך להמשך התגלגלות ירידת המשפחה כולה למצרים.

הערות

[1] כגון נחמ' ט, ו.

[2]  כגון דב' ד, יט; יז, ג; צפ' א, ה.

[3]  יש בהם שטענו כי לא לרחל הכוונה אלא לשפחות (או לבלהה, שפחת רחל, שגידלתהו כאם), אך ברדתם מצרימה גם השפחות כבר לא היו בין החיים, כך שגם לא את השפחות מסמל הירח בחלומו.

[4]  כי שם בודד הציג רק פן אחד מדמותו המורכבת והמסתורית של האל (ישראלי, המיתולוגיה המצרית, עמ' 197).

[5]  להלן שמותיהם השונים של אלי השמש ושל האלים המקושרים לשמש במצרים: רע, אתום, אתום-רע, אמון, אמון-רע, ח'פרי, פרע-חר-אח'תי = רע-חור, חור, אתון (שם, שם). בתקופות שונות היה מעמדם של האלים הללו שונה וכן גילם, אך לא זה המקום לעמוד על כך. נציין רק כי חשיבותו של אל השמש כה גדלה עד כי בשלב מסוים רכש אופי כמעט מונותאיסטי (קלרק, מיתוס וסמל, עמ' 98). אבל במצרים לא היה מונותאיזים, אלא הנותאיזם שבו האל הראשי היה אל השמש (גרנפל, המיתולוגיה המצרית והמקרא, עמ' 174), אשר היה האל הנצחי, אדון הבריאה, זקן האלים ואדון האלים (שם, עמ' 173–174; באדג', האלים של המצרים, כרך א, עמ' 323). 

[6]  באדג', האלים של המצרים, כרך א, עמ' 322.

[7]  מילר, המיתולוגיה המצרית, עמ' 31. לפי המיתולוגיה המצרית, תשעה אלים ואלות עמדו במרכז סיפור הבריאה של העיר און, ואל השמש בראשם.

[8]  כך גם בספר צוואות השבטים: "לקחתי לי לאשה את בת הכהן לעיר שמש" (צ"י יח, ג). גם במקומות אחדים במקרא נקראת כך העיר און: "וְשִׁבַּר אֶת מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יר' מג, יג); "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לה' צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס [=החרס] יֵאָמֵר לְאֶחָת" (יש' יט, יח), וכך היא נקראת גם בתה"ש ל-שמ' א', יא: בפסוק הזה מצוין (מה שאינו מצוין בנה"מ) כי על ערי המסכנות שבנו בני-ישראל לפרעה במצרים נמנתה גם "און היא עיר השמש". על-פי התוספת הזאת יש אי-הלימה כרונולוגית בין התרגום ל-בר' מא, מה, נ לבין התרגום ל-שמ' א, יא (על-פי התרגום לספר בראשית, הייתה העיר קיימת ומבוססת עוד בטרם עלה יוסף לשלטון, ואילו על-פי התרגום לספר שמות היא הוקמה רק לאחר שקם מלך אשר לא ידע את יוסף), אך יש הלימה תוכנית: בשני התרגומים נקראת העיר און "עיר השמש". גם יוספוס מזכיר בכתביו השונים את עיר השמש במצרים. ב"קדמוניות היהודים" כותב יוספוס כי פרעה הרשה ליעקב ולבניו לשבת בעיר השמש (יוספוס, קדמוניות ב, 188. כל דברי יוספוס בחיבורו "קדמוניות היהודים" המובאים כאן ולקמן הם על-פי התרגום אצל שליט). האם יש כאן או אין כאן אי-הלימה גאוגרפית בין מה שכותב יוספוס לבין המסופר במקרא ראו לקמן הערה 378. בחיבורו "נגד אפיון" מגנה יוספוס את המייחסים חשיבות מרכזית לפולחן השמש בקרב בני ישראל שהתגוררו במצרים. הוא מצטט את מאנתון שכתב: "אחד מכוהני עיר השמש הנקרא בשם אוסרסיף" (יוספוס, אפיון א, כו. כל דברי יוספוס בחיבורו "נגד אפיון" המובאים כאן ולקמן הם על-פי התרגום אצל כשר). כשר מציין מחלוקות רבות בין המלומדים באשר לזהותו של אוסרסיף (כשר, אפיון, כרך ראשון, עמ' 240–241), ואחת הדעות היא כי השם "אוסרסיף" היא גרסה מצרית של השם "יוסף" (שם, עמ' 241). לדברים האלה ניתן למצוא אישוש בדברי הרודוטוס על כך שהמצרים לא הקדישו כהן אחד לעבודתו של כל אל, אלא כוהנים רבים, ואחד מהם היה הכוהן הראשי, וכשמת הכוהן הראשי ירש בנו את מקומו (הרודוטוס, היסטוריה, ב, 37. כל דברי הרודוטוס בחיבורו "היסטוריה" המובאים כאן ולקמן הם על-פי התרגום אצל שימרון וצלניק-אברמוביץ). שימרון וצלניק-אברמוביץ מעירים על כך כי המלך, בהיותו כוהן כל האלים, יכול היה למנות כוהנים ראשיים, אבל בדרך כלל, עבר התפקיד בירושה (שימרון וצלניק-אברמוביץ, היסטוריה, עמ' 126 הערה 37). מתקבל על הדעת כי פוטי פרע, חותנו של יוסף, שהיה "כוהן און" לא היה כוהן (אחד מני רבים) באון, אלא הכוהן (בה"א הידיעה) של און, דהיינו הכוהן הראשי של און, ולשיטתם של החוקרים המזהים את אוסרסיף כיוסף, היה יוסף כוהן אחד מני רבים, וכיהן ביחד עם חותנו ככוהן בעיר השמש און. יכול להיות שיוסף קיבל מינוי של כוהן מעם פרעה או שקיבל בירושה את מעמד חותנו – כוהן עיר השמש. על חשיבותו של פולחן השמש במצרים ניתן לעמוד גם מהצגתו (הכוזבת, לדעת יוספוס) של אפיון את משה כעובד נלהב ומסור של פולחן השמש (יוספוס, אפיון ב, ב) וראו גם את דברי כשר (כשר, אפיון כרך ראשון, עמ' 249, 259; כרך שני, עמ' 292–295). ראו גם את זיהויו (המופרך והזדוני, לדעת יוספוס) של מאנתון את משה עם אוסרסיף (יוספוס, אפיון א, לו) וראו כשר, אפיון, כרך ראשון, עמ' 241, 261. כשר עצמו סבור כי דמותו של אוסרסיף, מכוהני עיר השמש, מיוסדת על מיזוג בין דמויותיהם של יוסף ומשה (כשר, אפיון, כרך ראשון, עמ' 261).

[9] ישראלי, המיתולוגיה המצרית, עמ' 197; מילר, המיתולוגיה המצרית, עמ' 23.

[10]  לעיל הערה 138.

[11]  מילר, המיתולוגיה המצרית, עמ' 34; קלרק, מיתוס וסמל, עמ' 62.

[12]  גרנפל, המיתולוגיה המצרית והמקרא, עמ' 171. הפירוש המקובל של השם הזה הוא 'מושיע העולם'.

[13]  מילר, המיתולוגיה המצרית, עמ' 37.

[14]  באדג', האלים של המצרים, כרך א, עמ' 369.

[15]  שם, עמ' 458.

*מתוך: שולה אברמסקי, גיבורות הצללים ביצירה פסיכולוגיסטית מקראית: סיפורן של מילים בעלילות יוסף ואנשי ביתו, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ז 2017, עמ׳ 94-88

מתפרסם כאן באדיבות המחברת ובאישור הוצאת כרמל.