ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
בבתי הספר מלמדים את תלמידי ישראל 'תנ"ך' אבל ברוב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל מכונה המקצוע 'מקרא'. מה פשר ההבדל בשם? האם משתמע ממנו ש'מקרא' ו'תנ"ך' אינם היינו הך? מה היחס בין 'מקרא' ו'תנ"ך' לבין הכינויים האחרים של הספר כמו: כ"ד הספרים, אסופת הכ"ד, אסופת המקרא, כתבי הקודש, ספר הספרים והקאנון העברי? וכיצד נתרגם את שם הספר לאנגלית - האם נכנה אותו Bible, Old Testament או אולי נשתמש בכינוי אחר?
עוד לפני שעונים על השאלות הללו כבר מתברר דבר אחד - למכלול הספרים שנוצרו בישראל בעת העתיקה והתקדשו ביהדות במרוצת הדורות אין שם אחד בלעדי וקבוע. יש לו שמות שונים שניתנו לו במהלך ההיסטוריה וכל אחד מהם מבטא או מדגיש הבט אחר שלו. יש שמות המתמקדים במהותו של המכלול, יש שמות המלמדים על הערכתו ועל מעמדו בהשוואה לספרים אחרים, ויש שמות המתייחסים להרכבו ולמבנהו הפנימי. המשותף לשמות השונים הוא שהם נתנו למקרא רק אחרי שהוא התגבש לסדרה מוגדרת של ספרים ופסק להיות ספרות חיה ומתפתחת. לעיון בשמות השונים, הדגשיהם ומסריהם נודעת חשיבות יתרה משום שהוא פותח צוהר להבנת משמעותו של המקרא ומעמדו בתרבות היהודית והכללית.
הכינוי הקדום ביותר של המקרא הוא כנראה 'ספרים'. ספרים סתם הם ספרי המקרא. השם 'ספרים' מלמד שהמקרא לא נתפס כספר אחד אלא כקובץ של ספרים. השם הרווח בימינו, 'תנ"ך', הוא שם מאוחר יחסית, שידוע לראשונה מתקופת בעלי המסורה (אינו נזכר בתלמוד), והוא מבטא את החלוקה של הקובץ לשלושה מגבשים: תורה, נביאים, כתובים. 'תנ"ך' הוא ראשי התיבות של שמותיהם. בתנ"ך יש עשרים וארבעה ספרים ולכן הוא גם מכונה 'אסופת הכ"ד' או 'כ"ד הספרים'. וזה מניין הכ"ד:
תורה - חמישה ספרים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
נביאים - שמונה ספרים. מחציתם נביאים ראשונים ומחציתם נביאים אחרונים.
ספרי נביאים ראשונים: יהושע, שופטים, שמואל (שמואל א' ושמואל ב' הם ספר אחד) ומלכים (מלכים א' ומלכים ב' הם ספר אחד).
ספרי נביאים אחרונים: ישעיה, ירמיה, יחזקאל ותרי-עשר (כל שנים-עשר ספרי הנבואה נמנים כספר אחד כדי למנוע את האפשרות שמי מהם יאבד בגלל הקפו הקטן).
כתובים - אחד-עשר ספרים: תהלים, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא (כולל נחמיה), דברי-הימים (דברי-הימים א' ודברי-הימים ב' הם ספר אחד). אסופת הכ"ד קבועה וחתומה. עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע.
אסופת הכ"ד מהווה את 'כתבי הקודש' של היהדות. השם 'כתבי הקודש' (או בקיצור: 'הכתוב' או 'הכתובים') הוא צירוף סמיכות שבו הנסמך ('כתבי...') מבטא את העובדה שמדובר ביצירות כתובות (בהבדל מיצירות שבעל פה) והסומך ('...הקודש') - את העובדה שהן יצירות קדושות (בהבדל מיצירות חילוניות). האמונה שהמקרא הוא כתבי קודש, דהיינו ספרים ממקור אלוהי או שנכתבו בהשראה אלוהית, עשתה אותם לספרים סמכותיים המשמשים בסיס לחיי המאמינים, כיחידים וכציבור. השם 'ספר הספרים', מביע את ההערכה העילאית לספר: המקרא הוא החשוב והנעלה מכל הספרים.
האמונה בקדושתם של ספרי המקרא מחייבת לנהוג בהם בכבוד מיוחד. יש גם להרבות בקריאה בהם כנאמר ביהושע א 8: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' ('תורה' בלשון חז"ל היא לעיתים כינוי למקרא כולו). מאחר שהקריאה החשובה והתכופה ביותר היתה של התנ"ך ניתן לו גם השם 'מקרא'. מבחינה לשונית 'מקרא' הוא שם פועל מהשורש 'קרא' והוראתו 'קריאה' כנאמר: 'ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא' דהיינו, הבינו בקריאה (נחמיה ח 8). את ספרי המקרא היה נהוג לקרוא בקול מן הכתוב בבית-הכנסת ובבית-הספר כנאמר: 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה' (גיטין ס ע"ב). השם 'מקרא' בא להבדיל את התנ"ך מתורה שבעל-פה כפי שניכר בהגדים הבאים: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה... בן חמש-עשרה לתלמוד' (משנה, אבות, פרק ה, כא), 'ארבע מאות וששים בתי כניסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד. בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה' (ירושלמי, כתובות, פרק יג הלכה א) וכן 'אמרו עליו, על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות' (בבלי, בבא בתרא קל"ד ע"א).
אסופת הספרים של עם ישראל בתקופת המקרא שהוגדרה ביהדות ככתבי קודש מכונה גם 'קאנון'. 'קאנון' היא מלה יוונית (ראו בעברית 'קנה המדה', יחזקאל מ 3, 5). אצל המדקדקים האלכסנדרוניים היא שימשה לכינוי יצירות יווניות קלאסיות הראויות לשמש דוגמא ומופת לכותבים מאוחרים. בכנסייה הנוצרית היא ציינה רשימה סגורה של ספרי קודש סמכותיים המכילים את עקרונות האמונה. ביהדות ביישומה לגבי המקרא משמעה אסופה מגובשת וקבועה של ספרים מקודשים בעלי סמכות עליונה המחייבים את ציבור המאמינים ואורחות חייו. תהליך יצירת הקאנון המקראי, דהיינו, כינוס ספרי המקרא לקובץ קבוע ומוגדר של ספרים מקודשים, מכונה 'קאנוניזציה'. הקאנוניזציה של המקרא היתה תהליך מודרג, ממושך וסבוך שהגיע לסיומו סמוך לחורבן בית שני.
התרגום הקדום והחשוב ביותר של המקרא הוא תרגום השבעים (Septuaginta). תרגום השבעים הוא תרגום יהודי של המקרא ליוונית שנעשה ברובו באלכסנדריה שבמצרים החל מהמאה השלישית לפני הספירה. הוא נמסר בכתבי-יד רבים שהחשובים שבהם מסומנים באותיות A, B, ו-S. תרגום השבעים מכיל נוסף לתרגום כ"ד הספרים גם ספרים שאינם ב'קאנון העברי', והם מכונים 'ספרים חיצוניים' דהיינו, ספרים שנותרו מחוץ לאסופת הכ"ד. הם כוללים לפי כתב-יד B (כתב-יד ואטיקנוס) את עזרא החיצוני, חכמת שלמה, בן-סירא, התוספות לאסתר, יהודית, טוביה, ברוך, איגרת ירמיהו והתוספות לדניאל (שושנה, מעשה שלושת הנערים, ובל והדרקון), ולפי כתבי-יד אחרים גם את ארבעת ספרי מכבים ומזמורי שלמה. הספרים החיצוניים אינם מרוכזים בגוש אחד אלא מפוזרים בין ספרי המקרא השונים.
תרגום השבעים נתקדש אצל הנוצרים והם כינו את הספרים החיצוניים שנכללו בתרגום השבעים בשם 'אפוקריפה' (Apocrypha) ואת הספרים שלא נכללו בתרגום השבעים בשם 'פסאודואפיגרפה' (Pseudepigrapha). האפוקריפה הם '(ספרים) נסתרים', דהיינו, ספרים עתיקים שנעלמו זמן ממושך מתודעת הציבור בגלל הדברים הסודיים והעמוקים שהם עוסקים בהם. הפסאודואפיגרפה הם חיבורים שמיוחסים למחברים קדמונים חשובים אף שניכר בנקל שלא הם שחיברו אותם (ספר אדם וחוה, צוואות בני יעקב, צוואת איוב ועוד).
המקרא היווני שונה מהמקרא העברי בלט מעט תכנים, במניין ספריו ובדרך סידורם. הוא איננו 'אסופת הכ"ד' משום שיש בו יותר מכ"ד ספרים והוא אינו 'תנ"ך' משום שאין בו חלוקה לתורה, נביאים וכתובים. ספריו מסודרים על פי עקרון ספרותי: תחילה באה חטיבה של ספרי חוק והסטוריה (כולל התורה), אחר כך חטיבה של ספרי נבואה ולבסוף חטיבה של ספרי חכמה ושירה (יש כתבי-יד של תרגום השבעים שבהם קודמים ספרי החכמה והשירה לספרי הנבואה). העקרון הזה גרם להכללת ספר דניאל בין ספרי הנביאים ולשיבוץ ספר דברי-הימים אחרי ספר מלכים. בתרגום השבעים ניכרת מגמה לסדר את הספרים לפי התקופה שאליה ייחסו אותם ולפי מחבריהם. זאת הסיבה לכך שמגילת רות שמיוחסת ל'ימי שפט השפטים' (א 1) מצורפת לספר שופטים; שמגילת איכה, המכילה קינות על החורבן, משובצת אחרי ספר ירמיה (וברוך); ושספרי משלי, קהלת ושיר-השירים, שמיוחסים לשלמה, מופיעים ברצף אחד. מכל זה יוצא שאצל יהודי אלכסנדריה התקבל קאנון ('הקאנון היווני') השונה מזה של היהדות הנורמטיבית שבארץ ישראל ('הקאנון העברי').
היהודים דוברי היוונית כינו את האסופה המקראית בשם 'הספרים הקדושים' או בקיצור '(ה)ספרים', biblia ביוונית. הכינוי היווני חדר דרך הלטינית ללשונות אירופה ומכאן השם Bible באנגלית, ודומיו בשפות האחרות. Bible מציין את כתבי הקודש של הנוצרים, מקרא וברית חדשה כאחד. כדי להבדיל בין השניים מבחינה דתית משתמשים הנוצרים במינוח Old Testament שפירושו ברית ישנה ו-New Testament שפירושו ברית חדשה (ראו ירמיה לא 34-31). הברית הישנה היא בריתו של ה' עם משה ועם ישראל והברית החדשה היא בריתו של ישו. היהודים, שהתנגדו לאמונה בהתיישנות הברית אתם ולתקפות הברית החדשה, מעדיפים מינוח יותר ניטרלי: המקרא הוא The Hebrew Bible והברית החדשה - The Greek Bible. את ההבחנה האובייקטיבית בין הספרים על פי לשון חיבורם מעדיפים גם לא מעט אנשים שאינם יהודים.
לסיום, המקרא הוא ספר הספרים של עם ישראל והבסיס לתרבותו ולזהותו היהודית. עליו מושתת קיומה של היהדות כ'דת של ספר' וקיומם של היהודים כ'עם הספר'. אסופת המקרא שנחתמה לפני כאלפיים שנה נמסרה מדור לדור ושימשה מקור חיים והשראה לעם היהודי ולתרבות המערבית כולה.
קריאה מומלצת להרחבת היריעה
ב' בן-יהודה וי' שוחט (עורכים), ליקט והשלים י' ברק, המקרא, מסד עם ישראל ומורשתו: סדרת חוברות על פי האנציקלופדיה העברית, רמת-גן 1974
י"מ גרינץ, מבואי מקרא: שיעורים בהתהוות ספרי המקרא, תל אביב תשל"ב
י' הופמן, סוגיות בביקורת המקרא, ישראל תשנ"ז
מ' הרן, האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, ירושלים תשנ"ו
ז' ויסמן ור' פידלר, 'התקדשות המקרא וחיתומו', מבוא למקרא, כרך ו יחידה 12, תל אביב תש"ן, 311-163
ע' טוב, ביקורת נוסח המקרא, ירושלים תש"ן
י"צ מושקוביץ וח' חמיאל, פרקי מבוא למקרא, תרבות יהודית והוראתה, כרך א, רמת-גן תשמ"ח
י"ש ליכט, 'מקרא, איסוף ספרי המקרא וסידורם', אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, 368-362
י"ש ליכט, 'ספרים חיצונים וגנוזים', אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, 1121-1003
נ"מ סרנה, 'מקרא', האנציקלופדיה העברית, כרך כד, 283-281
S. Z. Leiman, The Canonization of Hebrew Scipture: The Talmudic and Midrashic Evidence2, New Haven 1991
N. M. Sarna, 'Bible: The Canon, Text and Editions', Encyclopaedia Judaica, vol. 4, Jerusalem 1971, 816-832
פורסם לראשונה בעל פרק: עלון למורים לתנ״ך בבתי הספר הכלליים, 20 (2004), עמ׳ 11-7
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה