צחי רולניק, מחנך ומורה לתנ״ך. בית הספר הכפר הירוק
מסע בעקבות מגדל בבל שמתחיל בסקוטלנד, עובר בבבל ובגרמניה, ממשיך באנגליה וברוסיה הסובייטית ומסתיים בחלל.
 |
| photo: Chris Eilbeck Nether Horsburgh Tower |
לפעמים מסע מתחיל בנקודה בלתי צפויה. נקודת ההתחלה שלי הייתה בסקוטלנד. לא שהייתי בסקוטלנד אי פעם, אבל בשיטוט באינטרנט ניתן להגיע למקומות נפלאים. בתמונה ניתן לראות את חורבותיו של מגדל, מצודת גבול, שנועדה להגן על הגבול הסקוטי מפני אויבים מבחוץ. אותו מגדל שקרס נתפס בימי זוהרו כמלא עוצמה, מתנשא בגאון בלתי מנוצח כנגד השמיים מעל. עכשיו בהריסותיו, נדמה כי אותה מצודה היא זכר ליוהרה אנושית מול השמיים האפורים שבתמונה. אותן חורבות, עדות אילמת לכשלונן בתפקיד שעבורו נבנו. העצים שגדלו בתוך חלל המגדל מעידים כי בסופו של דבר הטבע כבש את שלו בחזרה, דבר המקנה מעין הוד פסטורלי למגדל שנפל.
המגדל שהכזיב והפך לעיי חורבות, הזכיר לי את תחריט העץ של קורנליוס אנטוניץ (1547) שמתאר את מגדל בבל התנכ"י (בר׳ י"א 9-1). בתחריט נראה המגדל המתמוטט כגיבוב של קרטונים או אבני לגו, והוא ניחן באותה מהות של תהילה שהתפוגגה מאחורי שרידיו המתפוררים של המגדל. אבל... בעוד שהמגדל הסקוטי נועד כדי למנוע מאויב לחצות את הקו, את הגבול, ולעבור אותו, מגדל בבל היה הצהרה נועזת, מתריסה, לעומתית אל מול האל, ניסיון להגיע לרקיע ולשמים שבהם הוא שוכן. זו הייתה פריצה אל התחום האלוהי שנשענה על יכולות אישיות וטכנולוגיה אנושית. ניסיון לפרוץ למשכנו של אלוהים.
אחזור אל המגדל עוד מעט...למי שייכים השמיים? "בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה 'וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם " (תה׳ קטו 16-15). אלוהים הוא זה שברא את השמים ועשה אותם למשכנו בעוד שאת הארץ נתן לבני האדם. החלוקה אינה גיאוגרפית גרידא, אלא הבחנה ברורה בין תחומו של אלוהים לתחומו של האדם.
האם האדם אמור לשמור מרחק ממשכנו של אלוהים? האם זוהי חלוקה, קו הגנה או גבול? חז"ל חלוקים לגבי מהות החלוקה. מקור אחד מסמן גבול ברור ובלתי ניתן לחצייה "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" ( בבלי, סוכה, אלוהים א’ ). אבל מקור שני גורס אחרת: "כך ברא הקב"ה את העליונים לעליונים ואת התחתונים לתחתונים שכך כתיב (תהלים קטו, טז: "השמים שמים לאלוהים והארץ נתן לבני אדם" בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שכך כתיב שמות יט, ג: "ומשה עלה אל האלהים וגו' וירד ה' על הר סיני" (דברים רבה פרשה י פיסקא ב). לפי דברים רבא, אלוהים אכן תחם בבריאה את הקו אך יש כאלה שחוצים אותו. הן אלוהים ביורדו אל עמו הנבחר בסיני והן משה שעלה אל אלוהים. גם אם מוסיפים את פרשנותו הייחודית של ר' מנחם מנדל מקוצק "השמים שמים לאלוהים והארץ נתן לבני אדם - הארץ נתן לבני אדם להרימה ולנשאה לדרגת שמים" (ר' מנחם מנדל מקוצק) עדיין המשימה של הרמת הארץ לרמתם הסגולית של השמים, נראית כקשה ביותר ואלו שחוצים בין התחומים הם יחידי סגולה.
אם נצא מנקודת ההנחה המקובלת שהחלוקה לשמים וארץ היא אכן תחימת ממלכת השמים של האל בגבול שאותו אסור לחצות, אזי חובה עלינו לשאול ממה אלוהים מפחד בתחמו את הקו הברור אל מול האדם? האם העובדה שאדם נברא בצלמו של האל טומנת בחובה את הסכנה שהאדם יחתור תחת האל וינסה למרוד באלוהים ואולי להחליפו? ניתן לראות שהפחד הראשון הוא מאכילת פרי עץ הדעת. האדם אכל את הפרי ורכש את הידע ואלוהים מביע את הפחד הנוסף הנסמך על רכישת הידע, הפחד כי עם הידע שרכש האדם יחתור להיות בן אלמוות וכתרופה למכה, מסלק אלוהים את אדם וחווה מגן עדן. הפעם השלישית שאלוהים מגלה פחד או חשש מחזירה אותנו אל מגדל בבל: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בר׳ יא 6). נראה כי אלוהים מפחד ממתקפה על השמיים ומהרהר באפשרות כי חציית אותו גבול אל התחום האלוהי נמצאת בהישג ידו של האדם.
וממה נובע כוחו של האדם בסיפור? פתיחת הסיפור מתחילה עם "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (פס׳ 1) ביטוי שהפירושים לו רבים. רש"י מדבר על שפה אחת, היא העברית, אבל חשוב יותר על עצה אחת, אחדות של מטרה והיא הכרזת מלחמה של האדם על האל שברא אותו: [1] לפיכך, רש"י טוען שהמגדל הוא הניסיון האנושי למרוד באל ולחדור לתחום שלטונו. חז"ל מפרשים את "דברים אחדים" כאחדות של חזון והוא המגדל עצמו. [2]
המגדל ובנייתו כמטרה עליונה הפכו כה חשובים עד שכל דבר לידם נהיה משני, אפילו חיי אדם. ולכן, מבכים את אובדן לבנה שנפלה אך לא מייחסים חשיבות לבנאי שנפל. ויש עוד פירושים רבים אחרים. אברבנאל מציין לחיוב את האחדות ששררה לפני בניין העיר: "הכול היה אחד ושווה לכולם, כמו הלשון". אחדות כמעט סוציאליסטית. זוהי נקודה היסטורית בהם הקיום הנוודי מתחלף בישיבה במקום אחד. אותם נוודים שכל עולמו של אלוהים פרוש בפניהם ומזונם מצוי בשפע היו פנויים לעסוק בשלמות נפשם וברוחניות, אך ויתרו על כך ועסקו בחומרנות. ככה זה כשרוצים יותר, רוצים עוד. [3] החזון הכמעט סוציאליסטי שמציין אברבנאל כולל עם אחד, שפה אחת, מטרה וחזון אחד, וגם ניתן להוסיף, טכנולוגיה להשגת אותו חזון. האם כל אלו יחד לא הופכים את האדם באחדותו לכל יכול? האם האדם מייתר את אלוהים ומשאיר אותו מאחור? האם יש עדיין צורך באלוהים אם אנו בונים את המגדל לבד?
קל להגיע מאותו חזון מגדל סוציאליסטי של אברבנאל אל ההומניזם של המאה ה19, גישה פילוסופית ואתית המדגישה את ערכו ויכולותיו של האדם, כאינדיבידואל ובקולקטיב, כיצור המסוגל לחשוב ולנהל את עולמו מתוך חשיבה רציונלית ואמפירית במקום מתוך דוגמות ואמונות תפלות. בתנועות ההומניסטיות החליף המדע את הדת:
"בשביל בני אדם , שלאדמה אין מה להציע להם, המציאו את השמים. הידד להמצאה הזאת! ברוכה היא הדת, שטפטפה למין האנושי המתענה כמה טיפות הרדמה מתוקות לתוך הגביע המר , אופיום רוחני , כמה טיפות אהבה, תקווה ואמונה! " ( היינריך היינה, כתבים נבחרים, כרך-ב' – פרוזה)
היינריך היינה היה בין הראשונים בין כמה הוגים להתייחס לדת כ- Opium des Volkes, אך הביטוי הפך למטבע לשון במילותיו של קרל מארקס :"האדם יוצר את הדת, הדת לא יוצרת את האדם. הדת היא, אכן, המודעות העצמית והתפיסה העצמית של אדם שעדיין לא ניצח עבור עצמו, או שכבר הפסיד את עצמו שוב... היא המימוש הדמיוני למהות האנושית, משום שהמהות האנושית לא רכשה שום מציאות אמיתית. אי לכך, המאבק נגד הדת הוא באופן עקיף המאבק נגד אותו עולם שניחוחו הרוחני הוא הדת. הסבל הדתי הוא בו זמנית הבעה של הסבל האמיתי יחד עם מחאה נגד הסבל האמיתי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, לבו של עולם חסר לב, כפי שהיא נשמתם של תנאים חסרי נשמה. היא האופיום של ההמונים" ( קרל מארקס, 1844, הקדמה לחיבור "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל").
המהפכה הקומוניסטית של 1917 התבססה על הרעיונות ההומניסטיים של עליונות האדם והמדע. ודווקא כאן, באופן מוזר, ניתן לחזות בשובו והופעתו מחדש של רעיון המגדל. אחד מהטקסטים המכוננים והמשפיעים על המחשבה הסוציאליסטית והקומוניסטית של סוף המאה ה9, היה ספרו של ניקולאי צ'רנישבסקי (1828–1889)"מה צריך לעשות?". בספר אוטופי זה אחת הגיבורות, ורה פבלובנה, חולמת על ארמון ענק של זכוכית שבו מתגוררת כל האנושות כולה בחיים קולקטיביים של רציונליות, חירות ושוויון. הדימוי מבוסס בחלקו על ארמון הזכוכית המפורסם שהוקם לכבוד "התערוכה הגדולה: של 1854 בבריטניה. הבניין שרואה ורה פבלובנה רומז אליו:
"בניין, בניין עצום, בניין אדיר, כזה שקיים רק במספר בירות גדולות בעולם – או שאולי, לא, אין בניין אחר כמותו! אבל הבניין הזה - מה הוא לכל הרוחות? מה הסגנון ומהי הארכיטקטורה? אין שום דבר כמוהו כרגע. לא, יש בניין אחד שרומז לו, הארמון שעומד בסידנם היל: פלדה וזכוכית, זכוכית ופלדה – שום דבר מלבד זאת" ( ניקולאי צרנישבסקי (1828–1889), "מה צריך לעשות" פרק 4).
בתערוכה הגדולה של 1854 , שחגגה את הישגי האנושות בתעשייה ובמדע, ביקר גם סופר אחר, פיודור דוסטוייבסקי (1821-1881) אך הרשמים שלו מארמון הזכוכית שונים לחלוטין ( פיודור דוסטוייבסקי (1821-1881), "הערות של חורף על רשמים מהקיץ"):
"... אתה חש בכוח נורא שאיחד את כל האנשים האלה כאן...לעדר אחד. אתה מתחיל להבחין ברעיון גדול, ענק...אתה מתחיל אפילו לפחד ממשהו...זה כמעט כמו סצנה תנכ"ית, משהו על בבל... סוציאליזם הוא קודם כל השאלה של אתאיזם, השאלה של ההתגלמות המודרנית של האתאיזם, העניין של מגדל בבל שנבנה בדיוק בלי אלוהים, לא כדי להגיע מהארץ לשמים, אלא כדי לגרור את השמים למטה אל האדמה."
בספרו "כתבים מהמחתרת" נראה שדוסטוייבסקי ממשיך ועונה לתפיסת הארמון/מגדל המופיעה באוטופיה של צ'רנישבסקי ( פיודור דוסטוייבסקי (1821-1881), כתבים מהמחתרת 1864):
"אתם מאמינים בבניין של בדולח שלא יימוט לנצח, כלומר בניין שאי אפשר יהיה להוציא לעומתו לשון בגניבה... אבל אני, אפשר שדווקא משום כך אני מפחד מן הבניין הזה, דווקא משום שהוא של בדולח ולא יימוט לנצח , ושאי אפשר יהיה להוציא לו לשון אפילו בגנבה".
בעוד שצ'רנישבסקי רואה בארמון הקריסטל, במגדל - הישג של האדם ורוחו – אצל דוסטייבסקי הוא מושא לפחד אדיר. דוסטוייבסקי מאזכר את מגדל בבל כאנלוגיה לאותו ארמון קריסטל, מגדל שאחריו נוהים האנשים כעדר, מגדל שנועד לגרור את אלוהים והשמיים למטה אל האדמה. ב"כתבים מהמחתרת" ברור אף יותר הפחד מהמגדל כמבטא חזון אחד, רציונלי ומדעי, הפחד מהפיכת הרעיון למשעבד רוחו של האדם, כזה ש"אי אפשר יהיה להוציא לו לשון, אפילו בגנבה". הביטוי הטהור ביותר של האינדיבידואל – חריצת הלשון הזו - לסרב להתאחד עם הקולקטיב ולהישאר נאמן לעצמו, תיגזל ממנו. ההישג הגדול של האדם, אותו מגדל של מדע וקדמה המבטא את רוחו של האדם, יהפוך למשעבד נשמתה של האנושות.
בשלב הזה של ההיסטוריה עמד החזון הקומוניסטי כאוטופיה שטרם נבחנה במבחן המציאות. האופטימיות וההתלהבות של צ'רנישבסקי עדיין עמדו מול התחושות מבשרות הרעות של דוסטוייבסקי ללא הכרעה ברורה. האפשרות של עולם חדש, משוחרר מכבלי האל והדוגמה הדתית, ובמרכזו אדם חדש שנגמל לגמרי מאותו אופיום ישן, הייתה חדשה, אפשרית ומסעירה.
כתביו של הסופר הרוסי אנדרי פלטונוב (1899–1951) הם התחנה הבאה בין הסופרים הרוסים שראו את המגדל מול עיניהם, ובקורותיו המודרניות של המגדל. פלטונוב היה חלק מכור המצרף של המהפכה ברוסיה, בשר ובשרה. הוא החל לכתוב ב1920 כשהוא מסור לחלוטין לרעיון הקומוניסטי. פלטונוב כותב לעיתוני איכרים ופועלים ומדבר על המהפכה כעל בניין חדש, מקדש חדש ונוצץ של אנושייות חדשה, של שלטון האדם, המדע והטכנולוגיה". הוא מדבר על "אדם-אל" חדש. ב1921 הוא כותב "כל אחד הוא אלוהים בזמן הזה".
כעבור מספר שנים לא רב רואה פלטונוב את החלום המבהיק שבו האמין כל כך, החזון של אותו אדם-אל, הופך לחלום בלהות מול עיניו. הוא כותב בהמשך במרירות "בהיותו עסוק בלבנות מחדש את העולם, האדם שכח לבנות מחדש את עצמו". גיבור הנובלה הנודעת שלו, "אדם יקר", מציינת את אותו הדבר בצורה שונה. גיבור הספר, פוחוב, נאלץ להשתתף בשיעורי מודעות פוליטית בערבים. פוחוב שאינו מאמין ב"ארגון של המחשבה מלמעלה" חושב לעצמו באחד השיעורים: "מהו אדם? נבלה. אתה רוצה לפטור אותו מהאל הישן – והוא הולך ובונה לך קתדרלה לתפארת המהפכה!" ( אנדרי פלטונוב, "אדם יקר" 1928). כמו המגדל שנבנה מול אלוהים בספר בראשית, בונה האנושות מגדל המתריס מולו, אבל הקתדרלה, המפארת את עצמה, במקום להיפטר מאלוהים ממציאה אחד חדש, המהפכה עצמה.
גיבורי ספריו של פלטונוב חיים בתוך המהפכה וחיים אותה, ורבים מהם שרים את שבחיה, אך דרך המילים ששם פלטונוב בפיהם ניתן לחוש חוט של אירוניה מרה השזור כמו נחל של דמעות בדבריהם. כשהסיסמאות הקומוניסטיות של המאבק מופיעות בפי דמויות הן נשמעות חלולות ומזויפות. נראה כי פלטונוב חווה את מה שחזה דוסטוייבסקי מתגשם והופך למציאות חיה. פלטונוב עצמו חוזר לרעיון של המגדל באחת הנובלות המפורסמות שלו מ1930, "חופרים יסודות ", שבו נחפרים יסודות למגדל שנבנה כדי לאכלס את כל העובדים והפועלים של העיר בה מתרחש הסיפור בתחילה ובהמשך מתוכנן מגדל שבו יגורו כל פועלי העולם. אבל... הדבר היחידי שהולך וגדל הוא הבור שנחפר ליסודות המגדל, כמו קבר ענק וסימבולי לאותו מגדל אוטופי (ואולי למהפכה כולה). מתוך הכוונות הטובות וההיבריס האנושי...האדם חופר את קברו שלו.
© Maria Andreevna Platonov
"פרושבסקי הרחיק את ראשו מן הקרשים ושקע במחשבות ... הוא שהגה את הבית האחד הזה- הכל-פרולטרי , שייבנה במקום העיר הישנה... עוד שנה יקום כל הפרולטריון המקומי וייצא מן העיר הזעיר-רכושנית וייכנס אל בית הענקים החדש לחיות בו. ובעוד עשר עשרים שנה יבוא מהנדס אחר ויבנה מגדל בטבור העולם , ובמגדל הזה יתגוררו פועלי העולם כולו, מאושרים לנצח..." ( אנדרי פלטונוב, "חופרים יסודות" 1930).
לא רק בספרות נשזר רעיון המגדל וההתרסה כנגד השמים לתוך המחשבה הקומוניסטית של ברית המועצות. "מגדל טטלין" ו- "ארמון הסובייטים" היו שתי דוגמאות בולטות במיוחד של מונוימנטים אדירים שתוכננו להקמה, בכדי שיבטאו בדימויים של בטון, זכוכית, לבנה וארכיטקטורה את רוחו של האדם ויכולותיו.
מגדל טטלין אמור היה לשמש משכנה של הממשלה הקומוניסטית העולמית בסנט פטרבורג (אז פטרוגרד). "ארמון הסובייטים" לעומתו יועד למוסקבה והיה אמור להיות לכשייבנה, הבניין הגבוה בעולם (מהדהד לכם משהו?) וסמל לניצחון הקומוניזם, מוסקבה חדשה וניצחונו של הרעיון האנושי. שני הבניינים, בעצם מגדלי ענק, תוכננו אך מעולם לא הסתיימה בנייתם. בעוד המגדל של טטלין נשאר כדגם בלבד, בנייתו של ארמון הסובייטים החלה ב1937 אך נעצרה עם הפלישה הגרמנית של 1941. מסגרת הברזל של המגדל, זו שהספיקה להיבנות, פורקה עד 1942 כדי שניתן יהיה להשתמש בברזל לביצורים ותיקון גשרים. הבנייה מעולם לא חודשה והיסודות המסיביים שנחפרו יהפכו ב1958 לברכת השחייה הפתוחה הגדולה בעולם.
אם מסתכלים בדגמים הממוחשבים של אותם מונומנטים, אפשר לחזות במידות האדירים שתוכננו עבורם ליד בנייני העיר המקוריים. בהחלט מגדלים שראשם בשמים. אבל המגדלים שתוכננו היו רק שלב נוסף במתקפה על השמים ואולי על אלוהים והדת הישנה. השלב הבא היה לחדור גבוה אל המקום שבו אף אדם מעולם לא הגיע – החלל.
החזון מרחיק הלכת ביותר, המגדל האולטימטיבי, היה הניסיון להגיע לחלל. לקחת את האדם היישר לתוך הרקיעים כדי לכבוש את תחומו הישן של אלוהים. די להסתכל בפוסטרים של רבות מכרזות התעמולה הסובייטיות שעליהן התנוססו סיסמאות כמו "בואו נכבוש את החלל" או "הסוציאליזם הוא כן השיגור שלנו" כדי להבין שהאדם קורא קריאת תיגר על הסדר הישן, הרעיונות הישנים ופניו לכיבוש השמים מעל. אבל האם קיים קשר למגדל? לאלוהים? או שזה מדומיין בלבד?
שימו לב לכיתוב בכרזה האחרונה מימין. נראה בה קוסמונאוט/ילד, מרחף בחלל בתוך הרקיע זרוע הכוכבים, חיוך גדול מרוח על פניו בעודו משקיף אל האדמה שלמטה ואל החלל והריק שסביבו... הכיתוב שמתחת מכריז:
"אין אלוהים" או "אין פה אלוהים". הכיתוב באותיות הקטנות מוסיף "הדרך רחבה יותר בלי אלוהים". האדם הסובייטי לא רק מייתר את האלוהים, הוא מוכיח כי זה כלל לא היה קיים מעולם. שם למעלה במקום בו אמור לשכון אלוהים לא נמצא כלום מלבד האדם המשייט לו בכוח תושייתו ושכלו. הצלבים שעל ראשי הכנסיות אי שם למטה (וגם מסגד אחד על הדרך), הם תוספת אירונית לניצחונו של האדם.
ב1962 אמר הקוסמונאוט האתאיסט גרמן טיטוב, לאחר טיסת החלל שלו, שלא ראה בחלל אלים או מלאכים ושהוא מאמין ברציונליות בכוחו של האדם. ב1991 קרסה ברית המועצות ואיתה קרס האידיאל הקומוניסטי.
השאלות שליוו אותי עדיין מהדהדות, בלתי מוכרעות עד הסוף ותלויות באוויר (או בשמים) : האם האדם יכול בחזון משותף לכבוש את כל מה שיחלום לכבוש? האם סוג זה של יוהרה מועד תמיד לפורענות? האם המצאנו את אלוהים כתודעה כוזבת או שאולי המצאנו את אלוהים כהכרה במגבלות של כוחנו ויכולותינו?
ולבסוף, האם בימינו אנו אנחנו חולמים עדיין על התהילה האין סופית שאופפת את אותו "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם"?
[1] "באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימינו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונכנו בקרדומות ונעשה עמו מלחמה". רש"י, בראשית יא 1, מקראות גדולות.
[2] "שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָל מִמִּזְרָחוֹ וְשֶׁבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ" פרקי דרבי אליעזר, כד.
[3] "בהיותם פנויים ממלאכה מכל עמל ומוכנים להתעסק בשלמות נפשם, לא נחה דעתם במה שהכין להם בוראם במתנתו הרחבה הטבעית ויבקשו לשלוח יד ולשים כל מחשבותם למצוא המלאכות בבניית עיר שהוא כוללת המלאכות כולם ומגדל בתוכה, כדי להתחבר שם ולעשות עצמם מדיניים תחת היותם בני שדה" דון יצחק אברבנאל, פירוש על בפר בראשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.