דַּג זָהָב שָׁב מִן הָרֶשֶׁת אֶל הַיָּם שֶׁאֵין לוֹ סוֹף: על שירתו האחרונה של יצחק מאיר

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על: יצחק מאיר, יש נבו בשמים - שירים, הוצאת כרמל, ירושלים 2021

״אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זיכרונם״ (ירושלמי, שקלים פרק ב)

אני מחזיקה בידי ובנפשי את ספר שיריו האחרון של המשורר, הסופר, המחזאי, הוגה הדעות והפובליציסט, יצחק מאיר. רבים מכירים, זוכרים ומוקירים את ספריו האוטוביוגרפיים ״אישה אחת״ (תל אביב 2010) ו״אל חוף מבטחים״ (תל-אביב 2013), ואת ספרו ״בין ערביים: ערכי יסוד על פי חז“ל במבחן הזמן - פרקי עיון והגות״ (ירושלים 2014). עתה משנקרא מאיר לישיבה של מעלה הוא ממשיך לשורר דרך ספרו האחרון, ״יש נבו בשמים: שירים״ (הוצאת כרמל 2021), שהוא אח לספר שיריו הקודם, ״יש אררט מתחת למים: שירים״ (ירושלים 2019). 

גילוי נאות: יצחק מאיר נהג במשך שנים רבות לשלוח אלי שירים ומאמרים, שאותם כינה ״וינייטות״ (שכיות חמדה), לפירסום בבלוג שלי, ועתה, אללי, לא נותר לי לצערי אלא רק לספר לרבים על הופעת שירתו האחרונה האצורה בין דפי ספרו ״יש נבו בשמים: שירים״ שיצא בהוצאת ״כרמל״.

 

פני הספר הם פני יאנוס. הם הצופים בו-זמנית אל ה׳כאן׳ בישראל של בגרותו ואל ה׳שם׳ באירופה של ילדותו; אל ה׳כאן׳ בחיים עלי אדמות ואל ה׳שם׳ הצפון בכיליונם. המוות הוא חידת החידות של הקיום האנושי. ומאיר מרבה לתהות עליו בשיריו. הזמן, הוא כותב, אדיש לחלוטין לאדם: ״אִם הוּא חוֹטֵא אוֹ נָבִיא, אוֹ מֶלֶךְ אוֹ עֶבֶד נִרְצָע… הַזְּמַן הוּא גֹּלֶם חֲסַר נְשָׁמָה…״ (ועל כן, עמ׳ 7) והמוות  ״זֶה חֹשֶׁךְ שֶׁבָּא עִם יְהִי אוֹר שֶׁל בְּרֵאשִׁית״ (בבית העלמין אין מזבחות, עמ׳ 12).

איימי השואה, שמאיר חווה על בילדותו, ליוו אותו כל חייו. בחורף חייו הוא קונן: ״אֲנִי סַבָּא שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ סָבִים, / בֵּן שֶׁלֹּא הָיָה נֶכֶד״ (נכדים, עמ׳ 41). ועם הקינה באות השאלות הקשות על בורא עולם. ״מָה הוּא רוֹצֶה?״, הוא שואל בשיר הנושא שם זה. כמו קהלת ב״שיר העיתים״ של פרק ג, הוא מביא צמדי ניגודים הנערמים בו זה על גבי זה. אך מאיר, שלא כקהלת, מצמיד להם סימני שאלה: ״הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּחְיֶה, / הוּא רוֹצֶה שֶׁנָּמוּת? / הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּזְכֹּר, / הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּשְׁכַּח?״ וכן הלאה וכן הלאה עד ההכרזה הנואשת ״לֹא אָבִין מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי״ (מה הוא רוצה, עמ׳ 10). 

מאיר היה אדם שומר מצוות שלא האמין שתפילת האדם נשמעת באוזני האלהים, ואף על פי כן הוא התפלל אליו. הוא לא האמין שהמשיח עתיד להביא גאולה לעולם, ״וְאַף עַל פִּי כֵן אֲחַכֶּה לוֹ כָּל יוֹם / כְּמוֹ לִבְשׂוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תִּקְוָה״ (יתמהמה, עמ׳ 75).

למרות כל אלה מאיר נשאר אופטימי ועל שיריו מרחפת אמונתו התמה בטוב וביפה. יש לו שירים על אנשים טובים באמצע הדרך, על רגעי חסד ושירים לפעוטות על בעלי חיים, ענקים ומפלצות ובהם לקח טוב למאזיניו הצעירים. כך בבלדה על השושן הצחור. כוחות ההרס מתאנים לו, אך ללא הצלחה, ומאיר אומר לפעוט בחריזה מתנגנת: ״נוֹלַדְתָּ פֶּלֶא, כֹּה תִּהְיֶה, / הוֹ, אַל תִּירָא מֵרַע,/ כֹּה תִּפְרַח וְכֹה תִּחְיֶה / שׁוֹשָׁן לְתִפְאָרָה״ (בלדה לשושן צחור, עמ׳ 116).

ליצחק מאיר היה ויש קול ייחודי והוא משמיע אותו בלשון עברית עשירה ורבת רבדים. שיריו עוסקים בערכי היסוד של הקיום האנושי והיהודי: באמת ובצדק, באמונה ובתקווה, בחיים ובמוות, בכאב ובאושר. ואין ספק, שספר שיריו האחרונים הוא תוספת יקרת ערך לארון הספרים היהודי והאוניברסלי.