ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
פורסם לראשונה בדברי תורה, פירוש נשים לתורה, עורכת א׳ ליסיצה, הוצאת היברו יוניון קולג וכרמל, ירושלים 2021
עם הוא קהילת זכרון, והסיפורים שהוא מספר על שורשיו העתיקים נועדו להבנות את ההווה שלו, להעניק לו משמעות ולתרום לעיצוב אמונותיו וערכיו. כאלה הם הסיפורים על ניצני התגבשותו של ישראל לעם על אדמת מצרים בשמות א - ב.
חוליה מיוחדת במסכת הזאת היא סיפור המיילדות בפרק א, טו-כא. על פניו נראית החוליה הזאת תמוהה. מה צורך בה אם כל כולה מזימה סמויה שמעולם לא בוצעה וממילא לא השפיעה על מהלך המאורעות? הרי אף יולדת לא נפגעה, אף תינוק לא נגרע מישראל ואיש למעט המלך ושתי המיילדות לא ידע על קיומה. למרות זאת זוכה הסיפור לבולטות מיוחדת. היא ניכרת מזמן הסיפר הארוך שלו, מעיצוב דמותן של המיילדות כ׳דמויות מדברות׳ נקובות שם, ועל הכל מהעובדה שזו החוליה היחידה בשמות א, א - ב, כב שבה נזכר האלהים! מהי ובכן מטרת הסיפור? את התשובה לכך יש למצוא במסריו האמוניים והערכיים, אבל אלה לא מועברים לקוראיו באופן מופשט וישיר הפונה אל השכל אלא בדרך עלילתית המפעילה את הסקרנות, הדמיון והרגש, ומשלבת את המהנה עם המועיל.
סיפור המיילדות הוא סיפור דרמטי שיש בו התנגשות בין רצונות וניגודים חדים - מגדריים, מעמדיים וערכיים - בין המלך, שהוא הגבר האוטוריטטיבי בסיפור, לבין המיילדות, שהן נשים החייבות לציית לו מתוקף מעמדן. הוא חפץ ברצח הזכרים שיוולדו לעבריות (פס׳ טז) והן חפצות לחיותם (פס׳ יז-יח). יוזמת המלך מניעה את העלילה, וסרבנות המילדות - את הקונפליקט. קוראי הסיפור, שיודעים יותר מהנפשות הפועלות בעלילה, מתענגים על מלחמת המוחות בין פרעה למיילדות. הוא שהתחיל את גזירותיו ב״הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה״ (שמות א, י) המשיך להתחכם. הוא פנה למיילדות כמבין במילדוּת, ואמר להן ״וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם…״ (פס׳ טז), והן, אחרי שלא עשו כמצוותו, השיבו לנזיפתו כלמבין דבר במקצוע: ״כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי־חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ״ (פס׳ יט). בכך הן לא רק ייתרו בחכמתן את הצורך בשירותן המקצועי אלא גם סיכלו את מזימתו מן השורש.
קוראי הסיפור מתענגים על ניצחון המיילדות על המלך, שהוא נצחון החיים על המוות והטוב על הרע. המלך רב-הכוח הובס, ועוד בידי נשים, ואין לך תבוסה משפילה יותר לגבר בעולם המקראי מאשר תבוסה מיד אשה (שופטים ד, ט, יז-כג; ה, כד-כז; ט, נג-נד; שמואל ב', יא, כא; כ, טז-כב). ואם לא די בכך, הנשים שהביסו את מלך מצרים היו מצריות! אמנם בתחילת הסיפור נאמר ״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת״ (פס׳ טו), אך סביר יותר שהן היו מצריות. תימוכין לכך יש גם בתרגום השבעים הגורס שמלך מצרים לא פנה למילדות שהן עבריות אלא למילדות של העבריות, וגם בדברי פילון, יוספוס ומדרש תדשא האומרים מפורשות שהן היו מצריות. וזה הגיוני. הרי לצורך השמדת עוללים עבריים יותר הגיוני שהמלך יבטח במיילדות מבני עמו, שעליהם נאמר קודם לכן ״וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (פס׳ יב), מאשר במיילדות מבנות ישראל. גם גמולן של המיילדות, ״הבָּתִּים״ (= בנים ומשפחות, פס׳ כא), יפה למצריות ולא לעבריות שממילא הצטיינו בפריון יוצא דופן. [1]
על צו פרעה למיילדות התנוסס דגל שחור והן הגיבו עליו בסרבנות סמויה ובלתי אלימה. המשחק בין הפעלים הדומים יר”א/רא"ה מחדד אותה. הוא הנחה אותן ״וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם״ (פס׳ טז) ועליהן נאמר ״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים… וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים…״ (פס׳ יז, כא). המיילדות היו נאמנות לסמכות גבוהה יותר מזו של מלך מצרים וכשהיא התנגשה עם צו פרעה, הן ״לא עשו״ אותו (פס׳ יז) ואלהים גמל להן בכך ש״עשה״ להן בתים (פס׳ כא). השימוש באותו פועל, עש״ה, לציון הסירוב וגמולו מביע את הצדק האלוהי, מידה כנגד מידה.
הניסוח המנמק את סרבנות המיילדות, ״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם״ (פס׳ יז), דומה לזה שבסיפור על נחמיה, שלא גבה את מיסי הפחה בגלל מצוקת העניים, ״וַאֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים״ (נחמיה ה, טו). יראת האלהים הזאת היא עמדה נפשית מוסרית המרחיקה אדם, עברי או נכרי, מאמין באלוהי ישראל או שלא מאמין בו, ממעשי עוול בחסרי ישע (בראשית כ, יא; מב, יח; דברים כה, יז-יח; יונה א, טז). עמדה כלל אנושית זו הנובעת מהאדם באשר הוא אדם, מוכלת באמונה בה׳ אלהי ישראל. לכן אף שהמיילדות היו מצריות ולא ידעו על קיומו של ה׳ אלהי ישראל, הוא זיכה אותן בגמול האלוהי האולטימטיבי - פריון. בכך מעלה הכתוב על נס את את המעשה ההירואי של המיילדות ואת מה שנגזר ממנו אודות האחריות המוסרית של האדם.
סיפור המיילדות חושף את מעורבותו של ה׳ בקורות ישראל כבר מהשלבים ההיוליים של התגבשותו לעם. את השתיקה ביחס אליו מחוץ לסיפור המיילדות (מפרק א בספר שמות ועד פס׳ כב בפרק ב) אין להבין כהעדרותו אלא כאמצעי ספרותי, שמאיר וייס מכנה ׳השתיקה הפנימית׳. הוא נועד לבטא את התובנה שבאותו ׳פרק-זמן לא נמצא אלהים בתודעת המשועבדים׳. [2] והנה אף שאלהים לא היה בתודעתם של בני ישראל הוא השגיח אליהם.
לסיום, סיפור המיילדות על המזימה שמעולם לא בוצעה נועד להנחיל לדורות הבאים ערכי מוסר, תקוה לטוב, גם במצבים שנראים אבודים, ואמונה שה׳ חפץ חיים לעמו ושומר עליו גם כשהוא והסכנה סמויים מן העין. ה׳ מנהיג בצדק את עולמו וגומל לישרי הדרך.
הערות
[1] דיון מפורט בסוגיית זהותן האתנית של המיילדות יש במאמרי ״פריון ונשים בעיצוב ראשית ישראל במצרים: עיון ספרותי-רעיוני בשמות א-ב״, מסכת ז, תשס״ח, עמ׳ 28-9.[2] מאיר וייס, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ״ח, עמ׳ 311.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.