אמת היא האות והיא המופת: וינייטת זה כל האדם

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

אדם עומד כל ימיו בצומת. יוצא בדרך אחת, מגיע לצומת שני. ושוב, להמשיך ללכת - ימה או קדמה, צפונה או נגבה, או אל כל מה שבינתיים - אדם נקרא לבחור. אפילו הוא מוקף אנשים ונשים הדוחקים בו למעשה או במשתמע לצאת לדרך על פי רוחם, לכל הדרכים או לרוח אחת של תקיף בדעת - אדם הוא לעולם לבד לבחור. גם אם הוא מוותר על שלו, והולך על פי אחרים או אחר, הוא בחר, בחר לוותר. אפילו אינו יודע יותר אם הוא בוחר או מוותר אלא נע כענן קרוע עם כל חשרת העננים - הוא  מי שבחר להתערטל מבחירה. בין כך ובין כך, הכל תמיד תלוי בו, מה שהוא עושה ומה שאיננו עושה , מה שהוא הולך ומה שהוא עומד. 
כל שלטי הדרכים מונחים בערמה בלב הצומת, והדרכים אילמות. יש שלט מורה חץ אל העושר. יש אל הגדולה. יש אל הנודע. יש אל הנסתר. יש אל הדעת. יש אל בלות הפנאי. יש אל כל זולת. יש רק מאותו אדם לאותו אדם. יש ליטול. יש להעניק. יש לשאת. יש להינשא. יש לכוח. יש לשלום. מה יעשה האדם, לא רק איזה שלט ירים, אלא על איזו דרך שיפה לשלט והשלט יפה לה יציב אותו? יציב שלט אמת על דרך השקר - ילך באמת אל הכזב. ירים שלט של שלום ויציב אותו על דרך הכוח - ירבה קטטה ולא יעמוד אלא עד שישרוד לבדו ויראה בכך התגשמות השלום. 

קם מורה ועומד לימינו של האדם ומלמדו לבחור את השלט על פי האמת שבאה עמו לעולם. קם נביא ונותן ביד אותו אדם שלט ואומר לו לך על פי האמת שהבאתי אני לעולם. אבוי לאותו נביא, ואבוי לנוהים אחריו. בוחר המורה להיות נביאו של אותו אדם, וכופה עליו את רוחו, אוי לתלמיד ואוי למורה. 

נמשלו של המשל הזה בכתוב בספר דברים פרק י"ג, פסוקים ב'-ה':

" כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.  וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר  נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.  לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא  כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.  אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". 

עיקרם של הדברים, או תשתיתם, עליה כל שהם אומרים מתבסס, הוא שהאדם ממונה על האמת. רק הוא. עליו לדעת כי הוא בן חורין לקבוע אם האומר לו ללכת כה או כה הוא נביא או חולם חלום, מורה או רודן. לכאורה צריכה הבחירה של הכתוב בתואר 'נביא' השמור  לעבדי ה', לשלוחיו  ממשה עד חגי זכריה ומלאכי עליהם נאמר " וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֶלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.  לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה  בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן  לננביא הוּא.  ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב,ו-ח') – למתעתע ומכזב עליו אומר הכתוב כי הוא מסית ומדיח ונוח לו שלא נברא משנברא.  חובת השיפוט אם הנביא הוא נביא ה' או נביא שקר , מוטלת על האדם. על פי האמת. על פי זו שעמה הוא בא לעולם.

ואולם, קל יותר לומר 'על פי האמת' מאשר להסכים כי אכן, האמת היא קנה מידה. אם היא קנה מידה, מה היא "אמת לאמיתה של תורה"? ומה הוא "לדון דין אמת לאמיתו"? וכי יש אמת שאינה אמת לאמיתה, ודין אמת שאינו דין אמת לאמיתו? ויש "אמת לשעתה", כאילו בשעה אחת היא אמת ולאחרת היא שקר, ויש אמת של "אחת ועוד ארבע הם חמש", ואמת שאחת ועוד ארבע אינם מעידים על האמת ולא על השקר כמו שכיסא אינו מעיד על אמת או על שקר אלא רק על העובדה שהוא כיסא. ויש אמת מפני שהיא משיקה לעובדה, אבל העובדה עצמה תלויה במי שאמר עליה שהיא אמת, והנדון עושה ראיה והראיה תלויה בנדון, עד שיש מלהטים בעוול ואומרים שיש 'אמת יחסית' ויש 'אמת אלטרנטיבית' ויש 'אמת מתפתחת' ויש 'אמת שלי ושלך ושל מעלה ושל מטה', ויש אפילו לא אחת חזיון מתעתע בו עולה השקר על הבמה כדי ל'שחק' עליה את האמת, והיאך יכול האדם להיות ממונה על האמת כשהיא כל כך נעדרת-"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת", במשמע התנ"כי ( ישעיה נ"ט,ט"ו)  במשמע המדרשי, 'עדרים עדרים' ובמשמע המצוי, נפקדת.

  ואף על פי כן, כל המניפולציות שעושה תרבות האדם כדי למשוך חוט אמת על השקר מוכיחות כי גם אלופי השקרנים מודים כי אֱמת היא אֲמת המידה של הכל. איש לא יוצא להוליך אדם אל דרך השקר כששלט הדרכים אומר מפורש 'שקר'. הוא תמיד אומר 'אמת'.  השקר קובע מה הוא שקר, לא מה שאומרים עליו. אם כן היאך יודעים? אדם ער יודע. אדם שקסם נביא השקר לא אלחש את חושיו יודע. אם הנביא נזקק לאות ולמופת כדי לשכנע את שומעיו כי הוא דובר אמת, בידוע שהוא דובר שקר, כי אמת אינה צריכה אימות, רק השקר צריך. על כן אומרת ההלכה  על הפסוק " וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר  נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם - תניא, רבי יוסי הגלילי אומר, ... שאפילו מעמיד חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו" (סנהדרין צ' א'). בפרפרזה על דברי התלמוד ניתן לומר כי אפילו מביא נביא השקר אות ומופת בלתי אפשריים, בלתי מציאותיים, הם אפשריים מפני שהמאמין בהם עושה אותם לאפשריים. האדם המאמין בנביא השקר כאילו הוא אמת, הוא המכתיר אותו ולאחר מכן מציית לו כאילו הכתירו האלוהים. ברית כרותה בין נביאי השקר המהלכים בערבות האמונה  או בערבות ההנהגה החילונית של הציבור, ראשי כתות או ראשי מדינות שהדיחו את עמם להאמין ביעדים שהביאו הרס עליהם ועל זולתם, לבין האנשים והנשים באותו ציבור. המון אדם אומר עליהם שהם נביאים ולאחר מכן, כשהם כובשים לבבות - בנועם או במקל רודנים - ההמון הולך אחריהם , מקדם אותם במועל יד ונכנע להם בכריעה על ברכיים כאילו הוכתרו משמים. אבל הם יודעים. מתחת לאדי ההזיה הם יודעים. נביא השקר נותן להמון אות ומופת שההמון נתן לו, ועכשיו ההמון מאמין כי האות הוא הוכחה כי נביא השקר הוא נביא אמת, כי אלוהי האמת שלחו. אין לכך עצה אלא אחת " אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". ניכרים דברי אמת אם לא מכחישים אותם. מעצמם.  אם נביא השקר לא הסיט בכשפים, בחלקות לשון, את האדם שנברא בצלם אלוהים מהביט באמת שמפכה מקרבו מן המעיין  המסתורי שכרה בו האלוהים. 

נביא איננו מגיד עתידות. נביא הוא האנליסט ברוך האל של העבר. הרב יהודה ליווע הנודע כמהר"ל מפראג, אומר בספרו 'גור אריה' " אבל דברי הנבואה אינו הבטחה, רק שכך יהיה על כל פנים, בלא שום הבטחה, רק כאילו כבר היה"! רואה הנביא חמס, הוא מנבא חורבן, לא מפני שהעתיד פתוח לפניו כספר אלא מפני שהתוצאה הבלתי נמנעת מחמס  הוא חורבן. הוא כבר שם אפילו ארץ שטופה חטאים הוללת עצמה במשובות עוון ולא רואה התהום אליה היא מרקדת. רואה הנביא מעשי חסד, הוא מנבא ברכה, לא מפני שהוא בא לבשר טוב המכוסה מעיני אנשים מן השורה, אלא מפני שעשיית הטוב והישר מיטיבה עם החברה לברכה. נביא שקר מבטיח. נביא שקר הוא זה שאומר כי נביא האמת  הוא מי שרואה שחורות בתכלת, מתרה ומוכיח סדרתי וכפייתי,  מהרס חגיגות פורצות סכר בחורבן ומשבר את רוח הציבור, זורה תבוסתנות, עוצר בעד השפע. נביא השקר הוא פרקליטה של מלכות הרשע. הסנגור הגדול של חטאת המלכים הוא הקטגור הגדול של מי שקם לומר כי עוון מביא אסון. נביא האמת נושא על גבו את עול האמת. נביא השקר הוא מי שמנתץ אותו כאילו העול כמטפורה , אלא כסמל של כניעה לפני אלוהי הדין והצדק, אינו אלא  תרמית.

 כן היה בימי ירמיה שניבא כי גורל של קינות איכה ממתין למחוללי השחיתות, והבצע, והיומרה המדינית הרואה במלכת בבל האדירה ממלכה שסופה חוברת אל יהודה המעתירה. הוא היה כהן. על כוהנים נאמר " כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ..." ( מלאכי ב', ז'). הוא היה מורה על כן.  הוא תבע משומעי לקחו ליטול את שלט הדרכים על פי בור לבבם, למורת רוחה של המלכות וכל הסרים עמה מן הדרך. או אז קם חֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר,  וניבא "שָׁבַרְתִּי אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כ"ח,ב'), התבוסתנות של ירמיהו היא הבל.  אזהרתו כי מלך בבל יהיה מטה הזעם בו יכה האלוהים את חוטאי ירושלים - היא אזהרה שהוא בודה מליבו. כך אמר. "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת-כָּל-כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל.  .וְאֶת-יְכָנְיָה בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם-ה'  כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" ( שם, ג-ה'). זאת הייתה נבואה פוליטית. היא לא התגשמה. היא לא יכלה להתגשם כי חֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר ניבא אותה בשעה שנבואת ירמיהו כבר יצאה לדרך," כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל-הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה'וּבֵית מֶלֶךְ-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.  בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם-יְהוָה וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" ( שם כ"ז , כ"א-כ"ב). זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות. אין כוח להבטחה לגבור על העבר. לא נבואת ירמיהו היא עבר. חטא ירושלים  היא העבר. והנבואה מפרשת את הבלתי נמנע אלא אם כן מנתצים את העבר, ויצאים לדרך שמובילה באורח בלתי נמנע אל הברכה. יצאו שנתיים והכל ידעו בעליל  ושמעו  את ירמיהו אומר " שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה,  לֹא-שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל-שָׁקֶר".( שם,כ"ח,ט"ו).  האיש סוכן מבטיח סרק , מת באותה שנה. הוא לא היה נביא שקר מפני שהבטחת לא התקיימה. הוא היה נביא שקר מפני שהוא הבטיח.

מדכאת העובדה כי מלכות רשע סובבת עצמה תמיד בנביאי שקר. אחאב מלך ישראל כרת ברית עם יהושפט מלך יהודה לשם מלחמת כיבוש רמות גלעד מידי צבאות מלך ארם. היה בכך הימור . צבא ארם היה חזק מכוחות ישראל ויהודה גם יחד, אבל ברגע של חיבה יתירה אמר יהושפט  " כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" ( מלכים א',כ"ב,ד'). מיד אחזה החרדה את השניים. הם חיפשו ערובות בשמים. " וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הַאֵלֵךְ עַל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם-אֶחְדָּל, וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (שם ו'). ארבע מאות אמני כזב שנבחרו כי ידעו לנבא אך טוב למלך, ולא אמרו מה מבטיחים השמים אלא לאחר שאמר להם אחאב למה הוא מצפה מהם. יהושפט היה ספקן. הוא רצה לשמוע מה מנבא  אחד, עלוב מסתתר, נביא לה', מִיכָיְהוּ בֶן-יִמְלָה.  אחאב נרתע. בפה מלא הודה כי שנא את הנביא "כִּי לֹא-יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם-רָע" (שם,ח') אבל כדי להבטיח את הברית נענה. כשהביאו את נביא ה' בל כורחו, עמד לפני הפמליות המלכותיות המוקפות מאות שכירי נבואה, נזהר בחייו, ולא אמר אשר ליבו ניבא בו. יהושפט לא הרפה. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד-כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ  אֲשֶׁר לֹא-תְדַבֵּר אֵלַי רַק-אֱמֶת בְּשֵׁם ה'". עכשיו שם מִיכָיְהוּ בֶן-יִמְלָה נפשו בכפו ודיבר אמת, " וַיֹּאמֶר, רָאִיתִי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל-הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.." ( שם י"ז-י"ח). התבוסה תהיה נוראה. הוא שלם על כך במאסר. אחאב ויהושפט קבעו הלכה, 'יחיד באמת ורבים בשקר - הלכה כרבים'. הם שילמו בחייהם. לא מפני שהתעלמו מנבואת נביא האלוהים. לא מפני שהלכו שבי אחר עצת נביאי השקר. רק מפני שהניחו כי על האמת ממונים סוכני החנופה, יועצי הכדאי, כוהני  הכזב ופונדקאי השקר. לא אחאב ולא יהושפט היו צריכים לנביאים, לא לנביאי השקר ולא לנבי ה'. אחאב שילם בחייו על שהלך אחר נביאי השווא. יהושפט על שאמר " כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" כאשר ידע ש'כמוני 'הוא שקר בדיוק כמו 'כמוך', ונענה, ולא עוד אלא השפיל גם נביא אמת והכלים אותו כנביא שווא ברבים.

אמת אינה צריכה הוכחה. גם אי אפשר. אין אמת מידה שהיא יותר אמת מן האמת. המתפלל קריאת שמע הנגמרת בתיבות " אני ה' אלוקיכם" אינו מפסיק ומצמיד את התיבה הראשונה של התפילה הבאה אחרי קריאת שמע, "אמת"  ומפסיק. מעתה מה שאמר המתפלל בנשימה אחת  הוא " ה' אלוקיכם אמת" לא כאמירה האומרת שסגולתו של ה' היא  שהוא אמת, ולא שאמת הוא שה' הוא אלוקיכם, אלא שאלוקים ואמת אחד הם, ואדם שיש לו מאלוקים -יש לו אמת, ואדם שיש לו אמת - יש לו אלוקים. משורר התהילים אומר בפרק ט"ו  פסוקים ב'-ג' של אסופת המזמורים, "  מִזְמוֹר לְדָוִד,  ה', מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ.   הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק  וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ". לא בשפתיו. לא בחוצות. לא בבית הדין. לא בינו לבין חברו. בלְבָבוֹ.  רבי אברהם אבן עזרא, החכם הפרשן הפייטן, אומר על התיבות דֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ "זה כל האדם". לא מצאתי פירוש יותר מתומצת, יותר טעון משמעויות, יותר פשוט מפירוש 'זה כל האדם' על התיבות 'דֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ'. אין בריה זולתי האדם עליה יכולים לחול דברי הפסוק הזה . בצלם אלוקים ברא אותו, רק אותו, לכן "דובר אמת בלבו זה כל האדם".

 כך שמעתי בצומת מפי מוריי ורבותיי. כך אני אומר לתלמידיי העומדים בצומת שלהם אחריי.