האם אמנות היא דרך להנציח את החיים, או שמא היא דורשת את הקרבתם? בסיפור הקצר והמופתי 'חיזיון', תומאס מאן חושף את הרגע שבו הזיכרון הופך לתמונה קפואה – ומה קורה כשהדופק האנושי מאיים לנפץ את שלמות הצורה. צלילה אל המעבדה התודעתית של אחד מגדולי הסופרים, במתח שבין המבט המתבונן ללב הפועם.
תגיות: תומאס מאן. פילוסופיה של האמנות. ספרות גרמנית. אסתטיקה. ניטשה. חשיבה יצירתית. בין ערות לחלום. ניתוח ספרותי.
קריאה בסיפור 'החיזיון: סקיצה בפרוזה' של תומאס מאן
סיפורו הקצר של תומאס מאן, 'חיזיון' (Die Vision; 1897), מתאר אדם השוקע בדמדומים שבין ערות לחלום [ 'חיזיון', תומס מאן: סיפורים מוקדמים (תרגום: יעקב גוטשלק), תל-אביב תשס"ג4, עמ' 8-7. ]. אולם למעשה אין עניינו בתיאור חלום במובנו המקובל ואף לא בתיאור הבזק נוסטלגי של זיכרון אהבה, אלא בתיאור תהליך תודעתי: האופן שבו חוויה חיה מתגבשת לכדי ייצוג אסתטי, מגיעה לרגע של שלמות צורנית, אך בהדרגה - משמתגלים בה סימני חיים של תנועה ודופק - היא מתערערת, מתפרקת ולבסוף מתפוגגת. במובן זה, הסיפור כולו מתפקד כאלגוריה בזעיר אנפין של פעולת האמנות: ניסיונו של המבט להפקיע רגע מן הקיום ולהעמידו כתמונה, וקריסתו של ניסיון זה ברגע שבו החיים עצמם חודרים, אט אט, אל התמונה ומערערים את יציבותה. מהלך זה - הופעת התמונה, התגבשותה, התעוררותה הפנימית והתפרקותה - מקביל לתהליך האומנותי עצמו, שבו החוויה החיה נעשית תחילה לצורה, אך אותה צורה עצמה כפופה לחוקי התנועה והזמן שמהם דווקא ביקשה להיחלץ.
הסיפור נפתח בתיאור שינוי במצבו התודעתי של המספר, כאשר גבולות החוויה המיידית שהוא חווה הולכים ומטשטשים. בשעה שהוא מגלגל סיגריה, כאשר פתיתי עשבי הטבק 'צונחים ברשרוש דק על הנייר הסופג הלבן-צהוב', מתעוררת בו התחושה 'כי לא ייתכן שעודנו ער'. תחושה זו מתעצמת כאשר אוויר הערב החמים והלח, החודר מן החלון הפתוח, מעניק לענני עשן הסיגריה צורות משתנות, ומוביל אותו להכרה כי הוא 'כבר חולם'. ההכרה כי מדובר במצב חלומי אינה מפוגגת את החוויה אלא דווקא מכוונת את הדמיון לפעולה; דברים שנחרתו בחוש הראייה שבים ומופיעים בחלום - מה שחווה, מתוך השתתפות חיה, בערות הופך בהדרגה לתמונה שהוא מתבונן בה כצופה מהצד.
מתוך החושך עולה בהדרגה תמונה: 'עכשיו היא כאן, ברורה לגמרי, [...], מעשה האומנות של המקרה, הגיחה מנשכחות, נוצרה מחדש, מצוירת בידי הדמיון, אותו אמן אגדי משופע כשרון'. אין זו היזכרות בלבד, אלא עיבוד מחודש של העבר. הזיכרון מתארגן כקומפוזיציה - 'אריג דמשקאי, גביע בדולח מלא למחצה זהב חיוור' - ולפניהם 'כף ידה של נערה, המונחת ברפיון סביב רגלו של הגביע'. בשלב זה מתקיימת התמונה כשלם סטטי, כמעט ציורי; העולם חדל להיות רצף של התרחשויות ונעשה מערך של צורות הנתפס כולו בתחום המבט. הזמן מושעה, והחוויה - שבעבר התרחשה - מופיעה עתה כייצוג הניתן לעיצוב ולמסגור.
אלא ששלמות זו מתערערת כאשר בתמונה עצמה מתחילה לגלות תנועה פנימית. היד, שעל לובנה מתפתל וריד כחול נדמית תחילה כאובייקט להתבוננות בלבד, אך כאשר היא 'חשה במבטי', הדופק נעשה מהיר יותר, עד שהוא נהפך ל'עווית מתחננת: הרפה נא'. ברגע זה חוצה התמונה את הגבול שבין ייצוג להתרחשות: מה שהיה עד כה ניתן ללכידה במבט מתחיל להצטייר כאירוע. תנועה זו מגיעה לשיאה כאשר 'מתחתית הגביע ניתקת אט אט פנינה ורוחפת מעליה', משנה את צבעהּ ומגיעה ל'אבן האודם' עד שהיא 'משתלהבת אדומה כדם'. בתוך מה שנדמה היה כתמונה קפואה מתרחש לפתע שינוי; החיים שבים ונכנסים אל תוך הייצוג.
דומה כי דווקא תנועה זו מערערת את עצם קיומו של החיזיון. מיד לאחר הופעתה של הפנינה 'מבקש הכל להיעלם כאילו מחמת הפרעה', והמאמץ 'לרענן ברישום את קווי המתאר הרכים' נכשל. התמונה מתמוססת. ברגע זה מבחין המספר כי 'בגלל כל זה שכחתי לעשות זאת, כמו גם אז' - כלומר, שכח לנשום. השכחה לנשום, המהווה סמל לפעולה הקמאית של חיים, מצביעה על הפיצול שנוצר בין ההתבוננות לבין ההשתתפות: ככל שהמבט ביקש להחזיק את הרגע כתמונה, כך חדל המספר להשתתף בו השתתפות חיה.
עם חזרת הנשימה - כלומר עם שובו של המספר להשתתפות בחוויה - שב הכאב, ולאחריו הבכי: 'את הרי אוהבת אותי... וזו הסיבה שאני יכול לבכות עכשיו'. תם החיזיון - והמספר שב להשתתף בעולם ההוויה. מה שהחל כתמונה מושלמת מתגלה כחוויה שאינה ניתנת להישמר לאורך זמן; ברגע שבו התמונה נעשית חיה מדי, היא חדלה להיות אובייקט להתבוננות ואט אט היא מתפוגגת ומתפרקת. בכך מצביע הסיפור על המתח שבין ההתבוננות לבין ההשתתפות: הרצון לשמר את החיים כתמונה אסתטית כרוך תמיד בסכנה של התרחקות מן הקיום, ואילו החזרה אל הקיום מחייבת ויתור על שלמות התמונה.
הסיפור 'חיזיון' הוא במידה רבה משל למורכבות הצפונה בתהליך האומנותי; האומנות נוצרת ברגע שבו התודעה מפסיקה להיות חלק בעולם והופכת לצופה חיצונית לו. במילים אחרות, רק כאשר החוויה מתגבשת כתמונה ניתן לעצב אותה ולהעניק לה משמעות צורנית. אולם הניסיון להעניק לחיים ייצוג אומנותי כרוך במחיר קיומי: קיפאון, ניכור וניתוק של הנפש מהגוף. התודעה המתבוננת אומנם זוכה בראייה המאפשרת לה להעמיד את הרגע כתמונה, אך ראייה זו עצמה עשויה להרחיקה מן החיים שהיא מבקשת לעצב. בכך מציב מאן כבר בראשית דרכו הספרותית את הדילמה שבין היצירה לבין החיים: בין שלמות הצורה לבין שלמות הקיום.
התהליך שתואר עד כה - הפיכתה של חוויה חיה לתמונה, השהיית התנועה והזמן לשם לכידת רגע של שלמות צורנית, ולבסוף קריסתה של תמונה זו עם שובם של סימני החיים - אינו מצביע רק על המחיר הקיומי של המבט האסתטי, אלא חושף את התנאי להיווצרותה של אומנות עצמה. במונחים ניטשאניים ניתן לומר כי תנאי זה מבטא את ההכרח האפוליני שבהעמדת הצורה כנגד הזרימה הדיוניסית של החיים. כדי שחוויה תהפוך לייצוג עליה להיפרד תחילה מן ההשתתפות המיידית בה; עליה להיעשות לאובייקט של מבט, כלומר לצורה. ואולם אותה השעיה של החיים, המאפשרת את עיצובם האסתטי, כרוכה בהכרח גם בהחלשת עוצמתם החיונית. האומנות נוצרת אפוא מתוך אותו ריחוק מן הקיום החי, שהוא עצמו תנאי אפשרותה - אך משום כך גם גוזר עליה שלא תוכל להחזיק בו לאורך זמן. ברגע שבו החיים שבים ונכנסים אל תוך התמונה - בדופק היד או בתנועת הפנינה - מתגלה גבולה של האפוליניות: הצורה, שנועדה לייצב את החוויה, נאלצת לסגת מפני התנועה שממנה ביקשה להיחלץ. בכך מצביע מאן, כבר בראשית דרכו הספרותית, על המתח היסודי שבין היצירה לבין החיים: האומנות מתאפשרת רק במקום שבו החוויה חדלה להיות נחווית ונעשית נראית, אך ברגע שבו היא שבה לחיים - היא חדלה להיות תמונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.