בין אידיאל להעזה דמותו של דוד והתמורות באנתרופולוגיה המוסרית מן הרנסנס אל הבארוק

 ד״ר עופר חן, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

מה עובר בראשו של אדם ברגע שהוא מנצח והאם הניצחון הזה תמיד מרגיש כמו חגיגה?

כולנו מכירים את הסיפור התנ"כי על דוד וגוליית: הנער הקטן, חלוקי האבן בקלע, והניצחון המוחץ על הענק הפלישתי. אבל מסתבר שלאורך ההיסטוריה, האופן שבו אמנים ראו את הרגע הזה השתנה מקצה לקצה, והשינוי הזה אומר הרבה עלינו כבני אדם.

במאמר המרתק של עופר חן, אנחנו יוצאים למסע בזמן בין שתי תקופות גדולות באמנות: הרנסנס והבארוק. ברנסנס, דוד הוא סמל לשלמות, הרמוניה וניצחון הרוח; הוא נראה כמעט כמו אל, וגם המעשה האלים שלו נתפס כחלק מסדר עולם נכון וצודק. אבל ככל שהשנים עוברות והעולם הופך למורכב וכואב יותר, גם דוד משתנה. באמנות הבארוק אנחנו כבר פוגשים דוד אחר לגמרי: אדם שמרגיש את כובד האשמה, את המתח שלפני הקרב ואת המלנכוליה שאחריו.

רנסנס: האלימות כמימוש של סדר והרמוניה.
בארוק: האלימות כמשבר קיומי המעניק לנפש עומק חדש.

איך הפך הגיבור המושלם לאדם שמתייסר על מעשיו? ומה זה אומר על התפתחות המוסר והנפש שלנו? מוזמנים לקרוא את המאמר המלא ולגלות איך פסל או ציור יכולים לחשוף את השברים העמוקים ביותר בנפש האדם.

הפרדוקס של דוד: אלימות בשם השמיים

סיפור דוד וגוליית תפס מקום מרכזי בדמיון האמנותי המערבי לא רק בשל עוצמתו הדרמטית, אלא משום שהוא מציב שאלה אנתרופולוגית ותיאולוגית יסודית: כיצד מתואר האדם הפועל באלימות בשם אלוהים? הצהרתו המכוננת של דוד: 'וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת' (שמ"א יז, מה) מנסחת פרדוקס שבו המעשה האלים מוצג כשליחות דתית נעלה. בחינת התמורות בדיוקנו של דוד, במעבר מאומנות הרנסנס לאומנות הבארוק, מעידה לא רק על השינויים האומנותיים אלא בעיקר על התמורה בהבנתו ובמעמדו של הסובייקט; אם אמנות הרנסנס מציגה את דוד כגילום של אידיאל הומניסטי, הרמוניה של גוף ונפש, של טבע וחסד, הרי שבאמנות הבארוק מצטייר דוד כאדם המצוי במתח, בשבר ובאי-ודאות קיומית. האלימות, שהייתה ברנסנס מימוש של סדר קוסמי נכון, הופכת בבארוק לאירוע טעון מבחינה מוסרית ופסיכולוגית, המעיד על התמורה העמוקה שהתחוללה בתודעה האירופית במאות השש-עשרה והשבע-עשרה.

דוד של הרנסנס: הניצחון השקט של הרוח

הרנסנס, במיוחד באיטליה של המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה, העמיד במרכזו תפיסה הומניסטית של האדם כיצור רציונלי ושלם, הנברא בצלם ומשקף במבנה גופו את הסדר האלוהי. דמותו של דוד התאימה יותר מכל לסמל אידיאל זה: צעיר רך בשנים, נטול כוח פיזי עודף, המנצח ענק חמוש לא באמצעות עוצמה גופנית גולמית אלא באמצעות אמונה טהורה ותבונה. בכך הוא גילם את ניצחון הרוח על החומר, תֵמה מרכזית של ההומניזם הנוצרי.

דונטלו ומיכלאנג'לו: מיופי אלוהי למתח עצור

בפסל הברונזה של דונטלו (סביב 1440), דוד מוצג לאחר נצחונו על גוליית כשהוא עירום, עדין, וכמעט אנדרוגיני ביופיו. תנוחתו האלגנטית, המבוססת על הקונטרה-פוסטו הקלאסי הרך, והבעת פניו המרוחקת והשלווה, מבקשות להרחיק את המבט מן המעשה האלים עצמו. ראשו של גוליית מונח לרגליו כעובדה קיימת, אך האלימות כבר התפוגגה וחלפה מן המרחב. הדגש אינו מושם על רגע עריפת הראש אלא על דמותו של הגיבור כיצירת אמנות מושלמת שבה האלימות איננה מצטיירת כטראומה אלא כאקט הכרחי בתוך סדר עולם צודק. דוד אינו נושא כל סימן של מאבק; גופו שלם, חלק, נטול מאמץ או זיעה, והאידיאל האסתטי הופך כאן לתמונת ראי לאידיאל המוסרי של הניצחון האלוהי השקט.

דונטלו, דוד
העידון והשלווה שאחרי הקרב

בפסלו של מיכלאנג'לו (1504-1501) מתרחשת העמקה משמעותית של תפיסה זו, כשהדגש עובר מן התוצאה אל הפוטנציאל. דוד מתואר רגע לפני הקרב, ובניגוד לדונטלו, גופו אינו רפוי אלא דרוך: שריריו מתוחים, מבטו חודר וגבותיו מכווצות, במה שמכונה - Terribilità; הנוראות או האימה העצורה, המעידה על עוצמה פנימית. יחד עם זאת, גופו עדיין שומר על הרמוניה קלאסית מושלמת. זהו רגע של מודעות רציונלית עילאית: ההכרעה כבר התגבשה בתודעתו של הגיבור. האדם כאן קודם למעשה; הוא שלם עוד לפני הפעולה הפיזית. האירוע האלים הצפוי איננו מערער את זהותו המוסרית של דוד אלא מבטא אותה באופן מזוקק. הסובייקט ההומניסטי מצטייר אצל מיכלאנג'לו כסובייקט עצמאי, מאוזן, הבטוח ביכולתו לממש את ייעודו האלוהי מבלי לאבד את צלם האדם שלו. בשני המקרים הללו - אצל דונטלו ואצל מיכלאנג'לו - האלימות מצטיירת כמימוש של סדר והרמוניה. דוד איננו אדם המתחבט או מתייסר; הוא דמות שקיפותית שבה החסד האלוהי אינו סודק את האדם אלא מעצים את שלמותו הקוסמית.

מיכלאנג'לו, דוד
הריכוז העילאי בעיניים רגע לפני הפעולה

עולם נסדק: המעבר לתקופת הבארוק

אירופה של המאה השש-עשרה ואילך משתנה בעקבות הרפורמציה, הקונטרה-רפורמציה ומלחמות הדת המדממות. אחדות הכנסייה נסדקת, והוודאות המטפיזית של הרנסנס מתערערת. האדם איננו עוד מוקד יציב של סדר קוסמי אלא ישות שבירה הנעה בין חטא לחסד, בין ספק לאמונה יוקדת. אמנות הבארוק מבטאת את השינוי התודעתי הזה בעוצמה חסרת תקדים. אצל קאראווג'ו, בשלב המאוחר של יצירתו (1610-1609), דוד אוחז בראשו הכרות של גוליית - שמצטייר בדמותו של האמן עצמו - אך פניו אינן מביעות שמחת ניצחון. נהפוך הוא; מבטו מושפל ומלא חמלה מלנכולית. האלימות הופכת כאן להתבוננות פנימית כואבת; המנצח והקורבן נראים כמי שנתונים באותה מסגרת קיומית טראגית. האור הדרמטי (קיארוסקורו) משמש כמטפורה תיאולוגית למצבו של האדם החי בין אור לחושך, בין צדק לפשע. האלימות כאן איננה מימוש של צדק ברור ומובן, אלא אירוע מוסרי המותיר צלקת עמוקה בנפש המבצע. דוד הנושא את ראש אויבו נראה כמי שנושא את אשמתו שלו, והסובייקט הבארוקי מתגלה כאן במלוא שברו, כמי שמתעצב לא לפני המעשה אלא בתוכו ובתוצאותיו.

קאראווג'ו, דוד עם ראש גלית
המבט העצוב והחמלה של דוד כלפי הראש הכרות

ברניני וג'נטילסקי: רגע ההכרעה המסוכן

בציורו של אורציו ג'נטילסקי (1610 לערך), הדרמה המתפרצת של קאראווג'ו מתחלפת בשקט מהורהר. דוד מוצג בפרופיל, מבטו מופנה הצידה אל עבר הראש המונח על הסלע, כשהאלימות גלויה ומתפרצת. כאן ניכרת המגמה של הקונטרה-רפורמציה: הפנמת המתח הדתי של נחישות האמונה. דוד אינו עוד סמל לאידיאל רנסנסי - הוא דמות המתבוננת במחיר המוסרי של שליחותה. לעומתו, פסלו של ג'ובאני לורנצו ברניני (1624-1623) מחזיר אותנו אל רגע הסיכון עצמו. דוד של ברניני מסובב את גופו בתנועה סיבובית עזה, שפתיו חשוקות במאמץ והשרירים מתוחים עד קצה גבולם. היעדר דמותו של גוליית מעביר את מוקד הדרמה אל תוך תודעתו של דוד: האמונה כקפיצה נועזת אל אי-ודאות. הסובייקט הבארוקי של ברניני נמדד ברגע ההכרעה המסוכן, שבו האדם 'ממציא' את עצמו דרך הפעולה, ולא בשלמות סטטית מוקדמת.

ברניני, דוד
התנועה המפותלת והמאמץ בשפתיים

בציור של גווידורני, 'דוד עם ראש גוליית' (1605) אנו מוצאים ניסיון של עידון והאצלה בארוקיים. דוד מביט בראשו של גוליית בשלווה מלנכולית שאין בה חדווה, אלא הכרה שקטה בצורך הכואב באלימות. רני מציע מודל של כוח מרוסן, פתרון המנסה לאזן את המשבר דרך סובלימציה של האקט האלים.

סיכום: מעומק השבר לעומק הנפש

מעבר זה מן הרנסנס אל הבארוק מעיד על הפיכתו של דוד מגיבור הומניסטי שלם לסובייקט תיאולוגי-פסיכולוגי מורכב. אם הרנסנס ראה בו - ובאדם בכלל - אידיאל של שלמות המוארת בחסד, הרי שהבארוק חושף סובייקט הנתון במתח מתמיד בין חטא לגאולה. במקום שבו שררה הרמוניה קלאסית, מתגלה כעת משבר קיומי; אך המשבר הוא המעניק לסובייקט המודרני את עומקו החדש. סיפורו של דוד נעשה אפוא מראה לשינוי התפיסתי הכביר של המערב: התמרה של הביטחון הקוסמי והיציבות האסתטית לטובת מודעות מוסרית חריפה ואחריות קיומית, המעוצבת מתוך השבר וההכרה במחיר המעשה האנושי בעולם.