איך לדבר על ספרים שלא קראתם / פייר בייאר: המדריך לשחרור מהעריצות הספרותית

עבי קלדרון ולאה מזור

Pierre Bayard, Comment parler des livres que l'on n'a pas lus

הספר הפך לרב-מכר עולמי ועורר הדים רבים בקהילה הספרותית והאקדמית. הוא תורגם לשפות רבות. באנלית הוא הופיע  תחת הכותרת How to Talk About Books You Haven't Read.

ספרו של פייר בייאר, ״איך לדבר על ספרים שלא קראת״, הוא אחד הספרים המבריקים, המצחיקים, ובו זמנית המטרידים ביותר, שנכתבו על עולם הרוח. פייר בייאר, פרופסור לספרות צרפתית באוניברסיטת פריז ופסיכואנליטיקאי, עושה את הבלתי יאמן: הוא מודה בפה מלא שהוא מרצה על ספרים שמעולם לא פתח, ומסביר לנו מדוע דווקא זה הופך אותו למבקר טוב יותר.

"לא העליתי על דעתי איזו אשמה חשים מי שאינם קוראים", כותב בייאר. הספר הזה הוא לא סתם מדריך לעצלנים; הוא סשן פסיכואנליטי קבוצתי שנועד לנפץ את "טאבו הקריאה". בייאר טוען שהתרבות שלנו כופה עלינו יראת כבוד משתקת כלפי הטקסט הכתוב, בעוד שבפועל, רוב הדיונים התרבותיים מתנהלים בתוך ערפל של זיכרון חלקי, רפרף שטחי ושמועות.

בייאר מציע סיווג של מצבי קריאה:
ספרים שמעולם לא שמעת עליהם: דף חלק.
ספרים שרפרפת בהם: המבט הפנורמי.
ספרים שקראת ושכחת: הספר שהפך לחלק מהתת-מודע שלך.
ספרים ששמעת עליהם: הדימוי הציבורי של הטקסט.

המושג המכונן: "הספריה הפנימית״, אוסף הספרים והחלקי ספרים שמעצבים את תפיסת עולמנו, גם אם לא קראנו אף מילה מהם.

הלב הפילוסופי של הספר טמון בטענה שאין באמת דבר כזה "הספר כשלעצמו". ברגע שאנחנו קוראים (או אפילו רק שומעים על ספר), אנחנו יוצרים בתוכנו את "הספר הפנימי", שהוא קולאז' של זיכרונות, השלכות פסיכולוגיות ופרשנויות סובייקטיביות. לכן, מי שמדבר על ספר שלא קרא אינו בהכרח "משקר"; הוא פשוט מתאר את היחס שלו למערכת התרבותית שהספר מייצג.

דרך דוגמאות ספרותיות מפתיעות, מהספרן ב"האיש ללא תכונות" של רוברט מוזיל ועד לציניות המושחזת של אוסקר ויילד (שטען שקריאת ספר לפני ביקורתו יוצרת "דעות קדומות"), בייאר מדגים כיצד היכולת לנווט ב"ספרייה הקיבוצית" היא מיומנות תרבותית נעלה. הוא אפילו מספק עצות פרקטיות למפגש המביך מכולם: פגישה עם הסופר עצמו. הטיפ שלו? "שבחו את הספר בלי להיכנס לפרטים". מחמאה כללית היא תמיד אמינה יותר מניתוח דקדקני.

הספר של בייאר הוא הזמנה לחירות. הוא מזכיר לנו שהמטרה של ספרות היא לא לצבור "קילומטראז'" של דפים, אלא להשתמש בטקסטים כנקודות מוצא למחשבה מקורית. זהו ספר חובה לכל מי שאוהב ספרים, לכל מי שפוחד מהם, ולכל מי שרוצה ללמוד איך להפוך שיחה מביכה במסיבה למפגן של אינטלקטואליזם מזהיר.

מומלץ בחום לקרוא, לרפרף, או לפחות להניח על המדף כדי שתוכלו לדבר עליו.

***

בייאר לא רק מציע תיאוריה, הוא גם מספק "ארגז כלים" של ממש למי שמוצא את עצמו במצב החברתי המביך שבו כולם מדברים על רב-מכר חדש ואין לו מושג עליו. 

הנה עיקרי הטיפים הפרקטיים שלו כדי לשרוד את השיחה:

1. אל תתביישו

הדבר הראשון שבייאר מבקש הוא להסיר את האשמה. ברגע שאתם מפסיקים לפחד ש"יתפסו אתכם", אתם הופכים לבטוחים יותר בעצמכם. הוא טוען שגם אלו שקראו את הספר כנראה שכחו את רובו, אז אתם בנקודת פתיחה דומה.

2. התמקדו ב"ספרייה הקולקטיבית"

במקום לנסות לזכור שמות של דמויות, נסו להבין את ההקשר:

• איפה הספר עומד ביחס לספרים אחרים של אותו סופר?

• איזו "משבצת" הוא ממלא? בייאר טוען שדיבור על ספר הוא בעצם דיבור על מערכת היחסים שלנו עם תרבות, ולא על טקסט ספציפי.

3. הקשיבו לאחרים

טכניקה קלאסית: תנו לאחרים לדבר קודם.

• שימו לב לאיך שהם מתארים את העלילה או את התחושות שלהם.

• השתמשו במידע שהם מספקים כדי לבנות תגובה אינטליגנטית כמו: "מעניין שאמרת שהסוף היה מלנכולי, כי זה בדיוק מה ששמעתי על הסגנון המאוחר שלו..."

4. דברו על עצמכם, לא על הספר

בייאר מציע להסיט את הדיון מהעובדות היבשות של הספר אל החוויה הסובייקטיבית. במקום להגיד "הגיבור עשה כך וכך", אפשר לומר: "אני תמיד מוצא שספרים מהסוג הזה מעוררים בי תחושה של..."

5. המציאו בביטחון

הוא מעודד את מה שהוא מכנה "כתיבה פנימית". לשיטתו, לכל אחד מאיתנו יש גרסה של הספר בראש גם אם לא קראנו אותו. אם תדברו בביטחון על ה"תמה" הכללית, אנשים יניחו שפשוט פירשתם את הספר בצורה מקורית.

***

הבה נתרגל את שיטת בייאר וניישם אותם הלכה למעשה.

 נניח שאנשים מדברים על התנ״ך אף שמעולם לא קראתם את כולו. 

הנה שלוש אסטרטגיות "בייאריות" לדבר עליו:

1. האסטרטגיה הספרותית (התמקדות בסגנון)

במקום לדבר על המקור הכהני או על הדויטרונומיסט, דברו על הצמצום המפורסם של הטקסט המקראי:

"מה שתמיד מדהים אותי בתנ"ך זה ה'פערים' בסיפור. התנ״ך מספר סיפורים כל כך דרמטיים במינימום מילים. קחו את עקדת יצחק או את דוד ובת שבע, כמעט אין תיאורי רגשות, הכל קורה בתוך השתיקות. זה מה שמאפשר לכל דור לצקת פנימה את הפרשנות שלו, לא?"

2. האסטרטגיה המבנית 

בייאר אוהב להזכיר שהספר הוא לא יחידה אחת. השתמשו בזה:

"אני מוצא שקשה להתייחס לתנ"ך כאל יצירה אחת. המתח בין הפרוזה הישירה של ספר שמואל לבין השפה השירית והמורכבת של איוב או קהלת הוא מרתק. זה כאילו הטקסט מתווכח עם עצמו על משמעות הסבל האנושי. מה לדעתך הקול הדומיננטי שם?"

3. האסטרטגיה ה"תרבותית-חילונית" 

אם מישהו שואל על פרק ספציפי שאתם לא זוכרים תגידו:

"מעבר לסיפור הספציפי, השאלה היא איך המיתוס הזה מעצב את השפה שלנו היום. אנחנו הרי חיים בתוך הדהודים של המיתוסים האלה, בין אם אנחנו דתיים ובין אם לא. לפעמים המקור פחות חשוב מהדרך שבה הוא נטמע בתודעה שלנו, לא?"

מילת קסם לשימוש בתגובה המתחזה למלומדת: "אינטרטקסטואליות"

אם תגידו שהתנ"ך הוא "צומת אינטרטקסטואלית מרכזית בספרות המערבית", אף אחד לא יעז לשאול אתכם אם אתם זוכרים מי היה אביו של משה בן עמרם (למי ששכח: עמרם).

***

ואם מדברים למשל על ספר הילדים הנודע, ״מעשה בחמישה בלונים״ של מרים רות, שלבושתכם מעולם לא קראתם ולא הקראתם אותו, ואתם רוצים להרשים בהבנתכם הספרותית. מה תעשו? תוכלו ליישם את שיטת בייאר כך:

1. האסטרטגיה האקזיסטנציאליסטית

קשרו את התוכן שאינכם מכירים, אבל מישהו דיבר על התנפצות בלונים, להגיגים על הטרגדיה האנושית:

"מה שמרשים אצל מרים רות זה האומץ להפגיש פעוטות עם הניהיליזם כבר בגיל שנתיים. כל בלון שמפוצץ הוא בעצם מטאפורה להתנפצות של אשליה אחרת בחיים אהבה, כוח, יופי. והנפנוף לשלום לבלון הגדול זו קבלת הדין האולטימטיבית. השלמה עם הארעיות של הקיום."

2. האסטרטגיה המבנית

התמקדו בטכניקה של הספר, זה תמיד נשמע מקצועי:

"מרים רות משתמשת בשפה רזה, כמעט מינימליסטית, כדי להדגיש את המעבר החד בין ה'יש' ל'אין'. זה פוסט-מודרניזם במיטבו."

3. האסטרטגיה הפוליטית/חברתית

״הספר כל כך אקטואלי! הוא אלגוריה אנטי-ביביסטית מובהקת, משל חריף להבטחות של נתניהו,  ולהתנפצותן של קונספציות. ״זה סופו של כל בלון״.

או להפך,פרשנות ביבסטית: ״מעשה בחמישה בלונים״ הוא משל על התנפצות האשליות של מערכת הביטחון, המשפט והתקשורת.

***

על איזה ספר הכי נהניתם לדבר למרות שלא קראתם אותו מעולם?