יום שלישי, 9 ביוני 2015

על שלושה ועל ארבעה: א. מבוא

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית 


א. מבוא
שלושה ספרים שקראתי בשנה האחרונה סימנו בעיניי פריצת דרך חשובה שמצביעה על תנודה המתרחשת מתחת לפני השטח, עליה כתמיד מצביעות לראשונה הספרות, השירה, האמנות והמחקר, המעבירים את הדיון למקום בלתי צפוי:  ספרו של הלל כהן , תרפ"טשנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי,  ירושלים: כתר 2013;  ספרו של עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה, ירושלים: כתר 2014; וספרו של גיש עמית, אקס ליבריס, היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים, ירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד 2014.
המכנה המשותף לשלושה ספרים מכאיבים אלה, השונים זה מזה בעניינם, בסוגם ובסגנונם, ודומים זה לזה בכך שהם כתובים בחכמה רבה, בתעוזה אמיצה, בחמלה וברוחב דעת, ומיוסדים על מחקר מקיף, רב-לשוני, המצטיין במורכבות הטיעון ובבהירות הכתיבה, הוא בכך שהם מספרים סיפורים חלופיים, לא מוכרים, הסודקים סדק במציאות ידועה לכאורה. סיפורים אלה מבוססים על האזנה קשובה לקולות מושתקים העולים מן הארכיונים השומרים זיכרונות נשכחים, לצד קריאה בעמודים פנימיים של עיתוני התקופה המגלים עמדות נשכחות; ועל עיון במסמכים חסויים ובעדויות לא ידועות, המספרים כולם מזווית נוספת, בלתי מוכרת, סיפורים מוכרים, לכאורה. שלושתם עוסקים בחשיפה של זוויות ראייה בלתי צפויות של הסיפור המורכב המצוי בתשתית הווייתנו. 

שלושת הספרים, העוסקים בטרגדיות הקשורות בפרעות ובמלחמות, במחירה הנורא של שפיכות דמים,  ובסבל שנבע מעוולות שונות שהתרחשו במאה העשרים ובהקשריהן המורכבים, סוללים דרך עקיפה להבנה, לדיאלוג, לפיוס ולסליחה, בתוקף ההכרה החשובה מאין כמוה, שבארץ ישראל עד 1948 ובמדינת ישראל מ-1948 ואילך, יש הרבה יותר מאשר היסטוריוגרפיה אחת שבה יודעים בוודאות מי צודק ומי אשם, בכל הקשור ביחסי יהודים וערבים לפני ואחרי קום המדינה, ובכל הנוגע ליחסים בין בני העדות השונות שהגיעו לכאן מכל קצווי העולם כאל ארץ מקלט, או כאל ארצו וביתו של העם היהודי, ולא פעם מצאו בה, כעולה מעדויותיהם למרבה האימה, ארץ גזרה. שלושת הספרים מלמדים בבהירות שיש הרבה יותר מאשר זווית ראייה אחת וודאית ונחרצת על המציאות המורכבת בתקופה של אסון, מלחמה, וחורבן, במקום  של סבל, שכול, עוול אבדן. בתקופה מורכבת מעין זו ובמקום רוויי אתגרים וקשיים מעין אלה, יש חשיבות רבה להאזנה קשובה לסיפורים חלופיים של יחידים, של עמים ושל קבוצות, המעלים חוויות שונות וזיכרונות שונים, ומספרים סיפורים לאומיים שונים, חתרניים וסותרים על אותה כברת ארץ שמתקיימות בה תרבויות שונות ושפות שונות, וחיים בה לאומים שונים, כשם שיש חשיבות ראשונה במעלה להתוודעות לסיפוריהם של עדות נדחקות או קבוצות נשכחות, החשות שנעשה להן עוול ומרגישות מודרות, מושתקות, מושפלות נגזלות או מנושלות. ראוי ביותר להכיר את טענות הצדדים השונים, המיוסדים על זיכרונות שונים וטענות מוצא שונות, וראוי לבחון אותן, גם אם אין כל חובה להסכים באופן גורף, להצדיק בצורה חסרת ביקורת או להזדהות באופן אוטומטי עם הסיפורים החלופיים. הכרה זו מתחייבת משום שחובה לזכור ולהזכיר שבחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או מוסד מונופול על האמת, ואמתות שונות יכולות לדור בכפיפה אחת זו לצד זו ולהתקיים בדו-קיום של שלום זו עם זו. כדאי מאד גם לזכור שכל ניסיון לגרום לצד השני, בין אם הוא לאום, עם או עדה, גלות או תפוצה, תרבות או שפה, לשכוח את ניסיון חייו ועדותו, למחות את סיפורו, למחוק את זכרונו ולהכחיש את חוויותיו, או לגרום לו לוותר על עברו ועל כאבו, נדון לכישלון, לא רק משום שעמדה זו איננה מוסרית, אלא גם כי איננה מעשית או אפקטיבית ואיננה אפשרית כל עוד נותר ולו רק עד אחד או עדות אחת. בעניין שבו עוסקים שלושת הספרים קיימות מאז 1882 ועד ימינו אלפי תעודות ואלפי עדויות בכתב ובעל פה בספריות ובארכיונים ברחבי העולם בשלל שפות.

חלקי המאמר:

אין תגובות:

פרסום תגובה