יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

׳בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים׳ - אסופת מחקריה של פרופ׳ שרה יפת על תקופת שיבת ציון

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


על: ש׳ יפת, ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים׳: מחקרים בתקופת שיבת ציון: תולדותיה, ספרותה, לשונה, השקפותיה ועולמה הדתי, א-ב, אסופות יג, מוסד ביאליק, ירושלים תשע״ז 2017, 796 עמודים


הוצאת מוסד ביאליק
בימים אלה רואה אור אסופת מחקריה של שרה יפת, ״׳בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים׳: מחקרים בתקופת שיבת ציון: תולדותיה, ספרותה, לשונה, השקפותיה ועולמה הדתי״, בשני כרכים החובקים 33 מאמרים ושתי הרצאות, שהם רוב מאמריה על תקופת שיבת ציון במקרא במשך כיובל שנים: משחר נעוריה כחוקרת ועד היום הזה. 

פרופ׳ שרה יפת בערב ההשקה של ספרה
שרה יפת היא פרופ׳ אמריטה בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל במקרא לשנת תשס"ד (2004) וחוקרת בעלת שם עולמי בתחום חקר ההסטוריוגרפיה הכרוניסטית והפרשנות היהודית למקרא בימי הביניים. כתבה, בין השאר, פירוש מקיף לספר דברי הימים, שראה אור באנגלית בשנת 1993 בסדרה Old Testament Library ואחר כך בגרמנית בשנים 2003-2002. קדם לו ספרה ״אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראית״ ( 1977 ו-1996. מהדורה אנגלית: 1989 ו-1997). בדפוס נמצא עתה פירושה לספר עזרא-נחמיה בסדרה ׳מקרא לישראל׳. 
המאמרים שבאסופה שלפנינו הושארו כנתינתם ללא כל שינוי או עדכון וסודרו תחת ארבעה שערים שעושים את האסופה לחיבור אחיד ושלם: תקופת שיבת ציון, הכתיבה ההיסטורית בתקופת שיבת ציון, ספר עזרא-נחמיה וספר דברי הימים. 
בעשרות השנים האחרונות ישנה התעניינות רבה בחקר תקופת שיבת ציון או בכינוייה האחרים - התקופה שלאחר הגלות או התקופה הפרסית. יפת מבארת, שהגדרת התקופה כתקופת שיבת ציון נובעת מן ההשקפה שלאחר המשבר של חורבן ממלכת יהודה והגלות וההפסק ברצף ההיסטורי, נוצר שלב חדש בתולדות ישראל שראשיתו בהכרזת כורש שיצר את התנאים לשיבת ציון. תקופת שיבת ציון היתה תקופה של מפנה: ״חוויית החורבן והגלות הופכת לפתע לחוויית השיבה והתחייה״ (עמ׳ 3). אבל מי היה העם באותה תקופה? מיהו ישראל? שואלת יפת ומשיבה, שהוא היה מורכב ממרכיבים שונים, אשר חלקם ישבו בארץ וחלקם היו פזורים מחוצה לה. 
המקורות המשמשים בסיס לדיוניה בשאלת זהותו של העם בתקופת שיבת ציון הם ספרי חגי וזכריה א-ח, הנביאים שפעלו בשלבים הראשונים של שיבת ציון, ספר עזרא-נחמיה המתאר את פרק הזמן מכורש ועד עזרא ונחמיה אך נתחבר מאוחר יותר, ומסוף התקופה הפרסית וראשית התקופה ההלניסטית - ספר דברי הימים ונבואותיו של זכריה השני. ספר עזרא-נחמיה משקיף על תקופת שיבת ציון ממרחק זמן ומדמה את שיבת ציון ליציאת מצרים שנייה ואת העלייה מבבל לכיבוש הארץ. בסופו של התהליך הוא מעמיד את בניין המקדש ואת כינונה של עדת שבי הגולה ההולכים בדרכי ה׳. בעל עזרא-נחמיה השלים עם העדר השלטון העצמאי ומלכות בית דויד. את המציאות המדינית הוא תיאר כחסד ה׳ ואת מלכי פרס כממלאי מקומם של מלכי בית דויד. 
שאלת זהותו של ישראל על פי ספרות שיבת ציון עוברת כחוט השני ברבים מן המאמרים. היא מראה כיצד ספר עזרא-נחמיה מעיד על המתחים הפנימיים, המחלוקות הדתיות, ההבדלים התרבותיים והאינטרסים הפוליטיים והכלכליים שהתרוצצו בקרב הקהילה וקבעו את דמותה. 
״רעיון השארית היה אחת הצורות של תגובת עם ישראל למצבי משבר חמורים שאיימו על קיומו הלאומי. רעיון זה סיפק מסגרת קונספטואלית שבה אפשר היה לחבר את ההכרחיות של העונש האלוהי עם אפשרות של קיום עתידי, ובכך לשמר את התקווה להמשכיות ולהישרדות. […] בסופה של תקופת שיבת ציון החלה צומחת בישראל הבנה והגדרה עצמית חדשה, שעבורה רעיון השארית היה אמנם אחד הרכיבים במורשתו של עם ישראל אבל רכיב שתפקידו עבור הקהילה העכשווית הסתיים. עם ישראל צפה קדימה, לעתיד של התחדשות לאומית, מדינית ודתית שלמה׳ (עמ׳ 119).
יפת עוסקת בסוגיות יסוד בחקר המקרא הן מבחינת התכנים והן מבחינה מתודולוגית. היא עוסקת בשאלות יסוד של עיצוב ההיסטוריוגרפיה המקראית, החוק והתורה, האמונה והפולחן, והיחס בין האמינות ההיסטורית לאידאולוגיה. 
היא טוענת, שמחקר ההיסטוריוגרפיה המקראית נוטה לעיתים קרובות לקיטוב ולעמדות של או/או, ושיש נטייה להעריך את הסיפור המקראי במונחים של אמת או שקר. אבל זוהי גישה דוגמטית. נכון יותר לבחון כל יצירה ספרותית במונחים של הסוגה הספרותית המסוימת שאליה היא שייכת. הסיפור (=נרטיב) אינו בהכרח יציר הדמיון ועשוי לכלול נרטיב היסטורי, נרטיב ביוגרפי וכו׳. ההיסטוריוגרפיה המקראית היא סוגה ספרותית והיא נקבעת על פי העובדות המסופרות, דמותו של המחבר והשקפותיו, והמתודולוגיה והטכניקה הספרותית של המחבר שבאמצעותן הוא מביא את הסיפור לקורא. 
״ביקורת ספרותית והיסטורית זהירה תניב אפוא לא רק ׳עובדות׳ אלא גם תובנות היסטוריות ותאולוגיות שעשויות לשחזר את החיים האמתיים של התקופה ולגלות את החיוניות של התהליך ההיסטורי״ (עמ׳ 87).
יפת מבקרת את התפיסות של האסכולה האולטרה-ביקורתית בחקר המקרא שכמה מדובריה הבולטים הם ג׳ון ון סטרס, תומס תומפסון, נילס פטר למכה, ג׳ובני גרביני, פיליפ דייוויס וקיית וייטלם, אישים שגישותיהם פרחו בערוגת הפילוסופיה הפוסט-מודרנית של עידן הדקונסטרוקציה. גישתה העקרונית של יפת היא, שאין לדחות את השקפות האסכולה הזאת על הסף אך גם אין להגזים בחשיבותה לחקר המקרא. ״האסכולות החדשות במחקר המקרא עשויות להציע לחוקר המקרא תובנות חדשות ושיקולים חדשים ולכפות עליו את הצורך לברר היטב את עמדותיו שלו לנוכח ההשקפות החדשות״ (עמ׳ 121). 
השאלה העומדת במוקד העיון של האסכולה האולטרה-ביקורתית היא שאלת המקורות העומדים לרשותו של ההיסטוריון המודרני כשהוא מנסה לשחזר את קורות ישראל של תקופת המקרא. הדעה השוללת את תקפותו של המקרא כמקור היסטורי לכך נשענת על הטענה שהמקרא הוא ספרות הנובעת מדמיונו היוצר של האדם ושהוא ספרות דתית, כלומר אידאולוגיה טהורה. הממצאים הארכאולוגיים מעידים אמנם שהיה ישראל היסטורי אך עליו ניתן ללמוד רק ממקורות ארכאולוגיים ואפיגרפיים. יפת מבקרת את התפיסה הזאת, ובמיוחד את הטענה שהספרות המקראית כולה נוצרה בתקופה הפרסית. היא טוענת שזה רעיון עקר. התקופה הפרסית איננה יכולה להיות המקור של ההיסטוריה המקראית. 
עמדה זו משתקפת גם במאמרה על תולדותיה של ירושלים בתקופת שלטון פרס. ״עם כל חשיבותם של המתודולוגיה הארכאולוגית ושל הממצאים הארכאולוגיים, אין כל הצדקה להעניק להם מעמד בלעדי בשחזורם ובהערכתם של מצבים היסטוריים ושל תהליכים היסטוריים״ (עמ׳ 102).
בספרות ההיסטוריוגרפית של תקופת שיבת ציון ניכרים המשך וחידוש גם יחד. בעצם מהותה היא ביטוי לתפיסה הדתית המיוחדת לישראל, הרואה את ההיסטוריה כשדה הפעולה של יחסי אלוהים ועמו, וכתיבת ההיסטוריה היא האמצעי להבנת יחסים אלה. 
יפת מדברת על חשיבותה של הפריודיזציה (=תיקוף) להבנת ההיסטוריה המקראית, כאחת הדרכים שבהם ההיסטוריון מבטא את השקפתו על ההיסטוריה. לחשוב היסטוריה מקראית, היא אומרת, פירושו לחלק אותה לתקופות.
יפת בוחנת מחדש השערות מקובלות בחקר המקרא. למשל, את ההשערה שספר דברי-הימים וספר עזרא-נחמיה היו במקורם ספר רצוף אחד שחובר או נערך על ידי מחבר אחד. היא מוכיחה שלא ייתכן ששני הספרים נכתבו או נערכו על ידי אותו מחבר כי יש הבדלים סגנוניים ניכרים בין שני הספרים, ולעיתים אפילו ניגוד. 
לא פעם תמצא במאמריה התייחסות להוויה הישראלית של היום. למשל, את מאמרה ״המאבק על הזהות בתקופת שיבת ציון, תוצאותיו והשלכותיו״ היא פותחת בקביעה: ״שאלת ׳הזהות׳ היא אחת השאלות שאינן יורדות מסדר היום של דורנו״ (עמ׳ 132) וחותמת בשאלה: ״האם ידעו בני הדור שלנו להתמודד כראוי עם שאלות הזהות הרבות והמורכבות העומדות בפניהם ויתנו להן את התשובות הנכונות?״ (עמ׳ 142). 
לא ייפלא על כן שיש באסופה גם פרק על הבסיס המקראי של הציונות כתנועה פוליטית. ״מה שמחבר זו לזו את שתי התקופות של שיבת ציון איננו רק עיקרון אידאולוגי של אנלוגיה וחזרה, אלא קשר עמוק הרבה יותר. אפשר לומר של׳שיבת ציון הראשונה׳ היה תפקיד מכריע בעצם צמיחתה והתפתחותה של ׳שיבת ציון השנייה׳״ (עמ׳ 169). ״בשעה שאנו מבקשים להבין את ראשיתה של התנועה הציונית, את הכוחות שהניעו אותה ואת סמליה, עלינו לראות אותה לאור האופן שבו קשרה תנועה זו את עצמה למקורות הקדומים והמחייבים של התנ״ך. היא עשתה זאת באמצעות התקופה הקרובה לה ביותר, התקופה שביטאה את הקיום היהודי במושגים היסטוריים פוליטיים ותחת חסות השליטים הזרים - תקופת שיבת ציון״ (עמ׳ 170). 
במחקריה ניכרת התעניינותה גם בסוגיית נשים ומגדר. הפרק על ״שמות נשים וענייני מגדר בספר דברי הימים״ היא כותבת שהעמדות של מחבר דברי-הימים ביחס לנשים ומגדר נעות בין שני קטבים - בין הקוטב של המערכת הפטריאכלית המסורתית לבין הקוטב שנשים מהוות רכיב אינטגרלי במארג החברתי  (עמ׳ 608-607). 
מחקריה החשובים של יפת מאירים את חשיבותה של תקופת שיבת ציון להמשך הקיום של ישראל ואת תפקידה בעיצוב הזהות הישראלית, בייצובה וקידושה של הספרות המקראית ובהתפתחותה של דת ישראל, על השקפותיה ומוסדותיה. צריך על כן לברך על הופעת האסופה החשובה הזאת והיא מומלצת בכל לב לכל אוהב מקרא ותרבות ישראל, חוקר ותלמיד, איש מקצוע ואיש משכיל. 

ולסיום הנה תוכן העניינים של הספר:
שער ראשון: תקופת שיבת ציון
עם וארץ בתקופת שיבת ציון
מקדש שבי ציון: מציאות ואידאולוגיה
׳היסטוריה׳ ו׳ספרות׳ בתקופה הפרסית: בניין המקדש
ירושלים בתקופת שיבת ציון: תחת כנפי האימפריה הפרסית
רעיון ה׳שארית׳ בתקופת שיבת ציון: על הלקסיקון של הגדרה עצמית
האם הומצאו ׳תולדות עם ישראל׳ בתקופה הפרסית? לשאלת מוצאה של ההיסטוריוגרפיה המקראית
המאבק על הזהות בתקופת שיבת ציון, תוצאותיו והשלכותיו 
דמותה של תקופת שיבת ציון בעזרא החיצוני
תקופת שיבת ציון: הבסיס המקראי של הציונות כתנועה פוליטית

שער שני: הכתיבה ההיסטורית בתקופת שיבת ציון
ההיסטוריוגרפיה המקראית המאוחרת I: כיצד ומדוע?
פריודיזציה בין היסטוריה לאידאולוגיה: התקופה הנאו-בבלית בהיסטוריוגרפיה המקראית
האם חיבר בעל דברי-הימים את ספר עזרא-נחמיה? עיון מחדש
היחס בין דברי הימים לעזרא-נחמיה 
הצדקת האלוהים (תאודיציה) בעזרא-נחמיה ובדברי הימים

שער שלישי: ספר עזרא-נחמיה
קומפוזיציה וכרונולוגיה בספר עזרא-נחמיה
פריודיזציה בין היסטוריה לאידאולוגיה II: כרונולוגיה ואידאולוגיה בספר עזרא-נחמיה
ששבצר וזרובבל על רקע המגמות ההיסטוריות והדתיות של ספר עזרא-נחמיה
התורה ו׳התורה׳ בספר עזרא-נחמיה
נביאים ונבואה בספר עזרא-נחמיה
גירוש הנשים הנכריות (עזרא ט-י): המסגרת המשפטית, התקדימים, וההשלכות על קביעת הזהות היהודית
טקס קריאת התורה (נחמיה ח 12-1)
ושוב: מיהו ׳דרויש הפרסי׳ (נחמיה יב 22)?
מה אפשר ללמוד מספר עזרא-נחמיה על חיבור התורה?
חיבורו של ספר עזרא-נחמיה: תובנות של פרשן יהודי בימי הביניים

שער רביעי: ספר דברי הימים
המהימנות ההיסטורית של ספר דברי הימים: לתולדות מחקר הבעיה ומקומה בחקר המקרא
ספר דברי הימים: חיבור היסטורי
כיבוש והתנחלות בספר דברי הימים
חומת ירושלים במבט כפול: ספר מלכים לעומת ספר דברי הימים
שמות נשים וענייני מגדר בספר דברי הימים
האיסור על מגורי נשים: עמדתה של מגילת המקדש כלפי טומאת המין ותקדימיה המקראיים
המציאות המשפטית והחברתית בישראל כפי שהיא משתקפת בספר דברי הימים: מקרה לדוגמא
חלוקת מתנות כהונה על פי מסמך מימי הבית השני
מיהודה או מאפרים? לשאלת מוצאו של דויד: אור מרשימות היחס
חילופי שורשים בפועל בטקסטים מקבילים בספר דברי הימים

בסוף הספר ישנה רשימת המקומות שפרקי הספר הופיעו בהם בעבר ומפתחות מועילים: מפתח המקורות, מפתח המחברים ומפתח העניינים.




תגובה 1:

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.