יום שישי, 29 בדצמבר 2017

אין גלמוד יותר מקבר ישראל בניכר: וינייטת השבועה

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות


וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה, בראשית נ, כה

שבע עשרה שנה גלה ישראל מארצו ובכל יום מימי השנים האלה לא גלתה ארצו מליבו. בחייו, הייתה לו מולדתו כנען מולדת מיטלטלת, והוא ישב בה מטפורית. בטוב ארץ מצרים בה ישב הלכה למעשה, הוא היה עקור. יש כזאת בעולם. בחייו של אדם דעתו בוראת מציאות חוויה. היא קונה עולמות ברוחו המרחפת מעליהן. מת אדם, מתה עמו הדעת, נגנז הדמיון, ומה שנותר זה קרקע בוטה המונחת על תהום שלה ומשם אינה יודעת לדבר אל הזר אלא בבור שבניו יכרו בה.
 יבא יום וגם את הבור הזה תבלע, ואפילו יציבו עליו מצבה, תיסדק, אותיות שכתבו בה שרב וכפור ורוחות ימחקן, ולא יהיה עוד בוכה עליה לבד מן העזובה. "וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙" (בראשית מ"ז,כ"ח),  עדיין הוא זוכה לחיות במצרים בארצו המיטלטלת, אבל הוא זקן כבר, ואין מנוס, כל יום מקרב אותו יותר ויותר למותו, ועם מותו תגווע דעתו. אין רוח בגווייה לעצור בעד מולדת מיטלטלת לשוב לבדה למקומה. הוא קורא ליוסף שישב כל אותן שנים בבירת מצרים הרחוקה, כדי להשביע אותו גם על " אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם" (שם, כ"ט) וגם על "וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם" (שם,ל'), שתי שבועות, שהן לא אחת. האחת לא תקברני במצרים, השנייה בכנען, אבל  במערת המכפלה שם קבורים אבותיי. 
יוסף יישבע. ישוב לבירתו הרחוקה, אבל כבר בליבו הוא חש שהמולדת המיטלטלת העומדת לעזוב את אביו מטלטלת עצמה אל תוכו. מסתתרת אך כמו נושמת, לא הניחה לו עוד, אף לא ליום, חמישים וארבע שנים. אחרי מות אביו חי האיש כשליטה הכל יכול של מצרים, בת כהן און הייתה לו רעיה, בנים שהוליד עמה  אחרי מנשה ואפרים לא נשתייכו עוד לבית יעקב. כל אותן שנים ארוכות למן היום בו השביעו אביו, הוא חי בתוך מצרים ותפארתה,  אבל מצרים לא חיתה עוד בתוכו. בטרם ימות, והוא בן  מאה ועשר, פרצה המולדת המיטלטלת מן המסתרים חוצה. "וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה" (שם נ',כ"ה).  בשבועה בה השביע אותו אביו נולדה השבועה שהשביע הוא את אחיו. 
שתי השבועות הן אחת, אבל אחת שהן שתיים. יעקב השביע את בנו להוליכו מיד עם מותו אל קברי אבותיו בחברון. הוא ידע מה שיוסף ידע. מצרים הפומבית הייתה תובענית. היא לא הייתה יכולה לראות בעין יפה קבורת אבי משנה המלך בארץ זרה. היא הייתה נפרעת מיוסף שהיה הופך באחת בעיניה לכופר בפרהסיה גדולה בקדושת קברי מצרים. היא לא יכולה הייתה לחכות להוכחה ניצחת יותר כי נאמנותו הראשונה של מי שהיה עבד עברי, אינה לא לארץ אותה קנה לפרעה, לא לתושביה שנכנעו לגזרותיו נושלו היו לעבדים, ולא לפרעה עצמו אלא לקדושת קברי אבות אבותיו בארץ אחרת. קיום השבועה היה כרוך במסירות נפש, בסיכון. על כן אמר, "וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת", חסד בשאילת רשות מפרעה עצמו. אילו היה יעקב בטוח כי המלך ייענה לבקשתו של יוסף חרף התנגדות כבושה של בני עמו, היה אומר רק 'חֶ֣סֶד', וזה הרבה, זה אומץ לב, זה נכונות לספוג את העויינות של אומה שהחירות היחידה שנותר לה הייתה לשנוא את מי שמקרוב בא  והתמלך עליה. 
 אבל הוא אמר גם 'וֶאֱמֶ֔ת'. אילו עשה יוסף חסד עם אביו והלך לשאול רשות המלך והמלך היה דוחה אותו, היה יוסף עומד בצומת של דרמה  טראגית. קיום שבועת האב ובעקבותיו זעם בלתי נמנע של המלך-הדחה-מאסר-הוצאה להורג מזה, או קיום מצוות המלך ובעקבות זאת, חיים עד מות בדיכאון שמייסרת הבושה  על כניעה בלתי נסלחת, וביותר נשיאת אשמת נצח על בגידה באביו יעקב מזה. אמת ביעקב, תבעה אמת ביוסף. האב הזקן  האמין בה בהשביעו את בן גבירתו המתה. בין חסד לאמת, הוא היה משוכנע, יבחר בנו אהובו באמת. אחיו לא עשו עמו חסד, ומבשרו למד כי באין חסד נמכר אדם לעבד. הם השליכו  לרגלי אביו כתונת מגואלת בדם כבש ואמרו לו ,"הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא" (שם ל"ז,ל"ב), ומהם למד כי באין אמת מוריד השקר אב מוכה שכול  ביגון תהומה. בן חכים, איש נבון. יעקב הגדיל לשאול,  הוא ידע, אבל היה בטוח בעצמו כי אחרי מותו יעמדו לו ליוסף הזה כוחות הנפש לעמוד בשבועתו.
שבועה שהשביע יוסף את אחיו, היא אותה שבועה שהיא אחרת. הוא לא השביע אותם כי יישאוהו מיד אל ארץ כנען. אביו היה נכון להיפרד במותו מעם בניו כולם שנותרו במצרים בה לא היה מעולם בן בית. אבותיו המתים קדמו לבניו החיים, שלא מצאו פינה בליבם בה נותרו רחמי בן לאב. יוסף נשאר לכלכל את אחיו. לחיות עמהם את גורלם, את גורל צאצאיהם. את השעבוד שיבא אחר מותו באורח בלתי נמנע. הוא השביע אותם  כדי לומר להם כי הם יגאלו. כי הוא ייגאל איתם. כי סוף דבר, כנען תחכה להם. גם לו. 
שבועה שהשביעו אביו, ושבועה שהשביע הוא את אחיו, היו שתי שבועות שהשביעו כל אחת לבדנה ושתיהן יחד את משה. הן לנו בו רדומות,  למן היום בו יצא אל אחיו וראה  בסיבלותם והתעוררו בתוכו אט אט עד שהיו כשבועות שהשביעו אותו. יוסף המתין לו בארון הברזל בו נתנו אותו במצרים. הוא המתין שם כשקם מלך חדש שלא ידע אותו בחייו. הוא המתין שם כשבני בניהם של אחיו שועבדו ועונו ושוועתם עלתה עד האלוהים. הוא המתין כל ימי מערכת עשר המכות שהכריעו את פרעה, עד שהאיש משה  שהיה לאדון הנביאים קם להוליך חיל גדול  מאוד של עבדים שהשתחררו לחצות את ים סוף אל הפדות, ונשא עמו גם את הארון של בן יעקב אבי לוי, ועל גדות הירדן, בטרם יעלה אל ההר משם ראה את הארץ אליה לא בא, נטלו בני בניהם של אחי יוסף את הארון, חצו את הירדן והטמינו אותו באדמת סלעי ארץ  ישראל. 
שלושה אמרו "אָנֹכִ֖י מֵ֑ת", יעקב, יוסף, ומשה. יעקב אמר אל יוסף. "הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֘ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי" (בראשית נ',ה') וחזר ואמר במעמד מאוחר יותר בו ברכם  לבניו, "הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם" (שם מ"ח,כ"א).  יוסף אמר אל אחיו, " אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את.... וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה" (שם נ',כ"ד-כ"ה).  משה אמר לעמו, " כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת" (דברים ד',כ"ב). מה הם אמרו? לא 'אני עתיד למות', לא 'קרובה מתתי',  בוודאי לא 'אני שוכב מת', הם אמרו פועל, בהווה, פועל המבטא תמיד עשייה. מי שאומר 'אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙'  אומר אני אתלווה אליך. בפועל. מי שאומר 'וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣' אומר כי אני אעשה פעולה של הבאתך שוב ארצה בממש. איזו פעולה עושה מי שאומר אָנֹכִ֖י מֵ֑ת , ברגע זה, והוא חי עוד ימים רבים אחרי שאמר את הפועל "אָנֹכִ֖י מֵ֑ת"? המספר המקראי יכול היה לבחור לומר בשלושה אלה הנה אני עתיד למות, והיה מדייק, ומבטא מה שהכל מבינים כשהם קוראים "אנוכי מת". אבל הוא לא אמר. הוא בחר לומר פועל שאין הדמיון משיג כלל. מה פעולה עצמית של האיש האומר "אנוכי" יש בפועל 'מת' בהווה.?
יתכן כי הפתרון לבחירה המאתגרת הזאת בפועל מ.ו.ת בהווה, טמון בעובדה כי שלושה שאמרו "אָנֹכִ֖י מֵ֑ת ", אמרו זאת בחוצה לארץ בה ימותו באורח בלתי נמנע, בצער גדול על שאינם בארץ בהיפרדם מחייהם. הצער הזה בהווה ממית. כל רגע כל שעה. אני מת עכשיו אומר יעקב, ואומר יוסף, ואומר משה, ואמות שוב ושוב בכל רגע בו מאכלת הניכר מחתכת בבשרי. יעקב אמר אנוכי מת, יוסף שמע, חזר לבירתו, אחרי זמן שאינו ידוע אמרו לו כי אביו חולה, הוא שב ממרחקים אל מיטת חוליו האחרון של יעקב, ורק אחרי שהבנים התאספו  בסיב אביהם הישיש ויעקב ברך אותם אחד אל אחד, אסף את רגליו וגווע. הוא לא מת בשעה שאמר "אָנֹכִ֖י מֵ֑ת ". גם יוסף לא. גם לא משה שאמר את משנה התורה כולה, ואת שירת האזינו, ואת ברכות זאת הברכה, אחרי שאמר אנכי מת. 
יעקב יוסף משה מתים כל רגע וכל שעה על ארץ ישראל בה אינם עומדים. מדברי אגדה למדנו כי ישראל שמתים ייקלטו במותם באדמת ארץ הקודש נשמותיהן תתגלגלנה במחילות לארץ ישראל ושם יקומו לתחיה. אם כן, למה יתאוו לקבורה בארץ ישראל? ימתינו כי סופם להיקבר בה מכל מקום. אבל הם לא מסוגלים להמתין. משום צער מחילות. הגלגול, כשיבא יום, יהיה ייסר, יהיה קשה. אבל אומר אני, כי האמור אינו על צער שיצטערו בשעה שיתגלגלו, אלא כבר עכשיו, כשהם חיים ויודעים כי אין מנוס, ובארץ לא להם ייקברו- הם מתייסרים בצער. נפשם נדחקת לתוך המחילות הצרות שבקרבם, ומתגלגלת ומתגלגלת ואינה מגיעה, והיא מתה בקרבה. 
כל זה כעל דרך האלגוריה, אבל באמת, במציאות של הוויית ישראלים  עמוקה כהוויית יעקב ויוסף ומשה, ואחריהם עד הנה דרך כל הדורות הנחרדים, בגלוי ורבים גם בסתר, שמא קבורה בחוצה לארץ היא קבורה של שכחת עולמים. אין גלמוד יותר מקבר ישראל בחוצה לארץ. אם אינו גלמוד בשעה שכרו אותו רבים, רבים אלה נדים לדורותיהם וחונים בכל מקום חניות ביניים ויום אחד הם פה ויום אחר הם שם עד שיחצו את הים האחרון וישליכו עוגן סמוך לחופה של הארץ וירדו וישבו בה. החי יודע את צער הבדידות שתבוא עליו במותו רחוק מכל קרוב וגואל. העולם מלא קברי ישראל שננטשו, בתי עלמין של ישראל שנחרשו, אפר ישראל שפוזר ולא היה לו ציון מעולם. זה כאב נורא. החסד שעושה בן עם אביו כשהוא קובר אותו בארץ הוא טובה שאין לה שיעור. 
על החסד הזה אמר יעקב אמת.  על הבאתו לקבר ישראל כאחרון המאוויים של היהודי. מה יקדם למה אם יאסור  המלך עליו על יוסף להתריס בקברי מצרים להוליך את אבי המשנה המכובד לקברי אבותיו, מצוות המלך או מצוות האב? יעקב לא יכול היה לדעת מה יאמר פרעה. הוא זכה וזכה יוסף עמו כי " וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ" ( שם,נ',ו'), וכי להלוויה שהפכה למלכותית הצטרפה צמרת הממלכה המצרית כולה. "חֶֽסֶד־וֶאֱמֶ֥ת נִפְגָּ֑שׁוּ " (תהלים פ"ה,י"א). זה יכול היה להיות אחרת. אילו פנה בן ישראל  אל המלך החדש, זה היה גם אחרת. 
אינו דומה גורלו של ישראל שארצו קולטת אותו מחיים לקולטת אותו אחר מותו. אבל גם אינה דומה גורלו של ישראל היודע כי ייטמן עד קץ הימין בערבות הזרות, לגורלו של היודע כי ייטמן בארצו. מתים נשכחים מלב. גזירה היא. אבל כשהם חיים, ויודעים שאחרי שניים שלושה אולי ארבעה דורות לא ייפקדו עוד, ופרידתם מן החיים תהייה חלוטה, הם חרדים שמא המתים ישכחו אותם, שמא  יאבדו בודדים באין סוף של ניכר ויהיו כלא היו מעולם. זה משמע "אָנֹכִ֖י מֵ֑ת ". 

עשרה בטבת התשע"ח: מוקדש לכל  מתי ישראל שלא באו אל קבר ישראל


אין תגובות:

פרסום תגובה