על המקל/המטה כסמל במקרא

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על: מאיר חרמון, סמלים בתנ״ך: עיון בתנ״ך בדרך הסמל. המקל-המטה: על מרוץ שליחים ערכי-רוחני בתנ״ך, הוצאת ראובני ספרי צמרת בע״מ, אזור, תשע״ב 2012, 72 עמודים

הספר עוסק בגלגולי המקל והמטה בספרות המקרא וטוען שהמקל/מטה אינו רק מקל רועים פשוט או מטה קסמים של מאחזי עיניים אלא כזה שגם משמש כסמל רב-רבדים ומשמעויות. כדי להוכיח זאת אין המחבר מתיימר למצות את כלל ההיקרויות של מקל ומטה במקרא. הוא בורר כמה מהן כדי לשכנע בעמדתו. הוא דן בתפקיד המקלות בתיאור קורותיו של יעקב ועוסק בזיקה שיש לדעתו בין ׳בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׳ (בר׳ לב, יא) לבין המקלות שהוא פיצל בהם ׳פצלות לבנות׳ כדי ליחם את הצאן כדי שתלדנה ׳עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים׳ (בר׳ ל, לט); הוא דן במקלו של בלעם שהיכה את האתון במקל (במ׳ כב, כז), במקל שאתו יצא דוד לקראת גולית: ׳וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ… וַיִּגַּשׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי׳ (שמ״א יז, מ) ובחזון מקל השקד של ירמיהו: ׳וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה־אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי־שֹׁקֵד אֲנִי עַל־דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ (יר׳ א, יא-יב). מקובל לפרש את הדברים האלה כמבשרי פורענות, אך הרמיזה למטה אהרן מלמדת גם על כיוון של בניה והתחדשות, בהתאם למינויו של ירמיהו לא רק ׳לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס׳ אלא גם ׳לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ׳ (יר׳ א, י). ההקבלה בסמל מקל-מטה-שקד מעשירה את ההבנה לגבי שני הארועים כי ההרס והבניין שלובים זה בזה (עמ׳ 23). סמל מקל השקד בא אפוא עם ניגודו. וכך זה תמיד. אצל יהודה הפך המטה מסממן של מעמד ושררה לעדות לקלונו (בר׳ לח, יח, כה), אצל משה הוא הפך ממטה תומך ומגן על החיים לנחש מאיים (שמ׳ ד, ב-ה), ואצל בלעם הוא משקף את הניגודיות בין הנביא שאינו רואה לבין האתון הרואה (במ׳ כב). המקלות אצל דוד שיקפו את הניגוד שבין הכוח החומרי ולבין הבטחון ברוח. ׳וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ׳ (שמ״א יז, מה).

סמל איכותי הוא רב-רובדי. ככל שהוא נעשה מורכב יותר כך הוא נעשה פורה יותר ובעל משמעות רחבה יותר. סמל שקשה לעמוד על הגדרתו ועל גבולותיו מהווה גורם מסקרן וליחו לא ינוס במהרה. 

כמו שהספר אינו שואף למצות את כלל החומר המקראי הרלוונטי לנושא כך הוא גם אינו עוסק בהשוואות לתפקיד המקל/המטה בתרבויות המזרח הקדום. הוא מתמקד כאמור רק בהבט אחד שלו - בתיפקודו כסמל. סמל עשוי להיות מילה, תמונה, עצם, צליל, סיפור, מועד מיוחד וכדומה ׳אם הוא פועל כ׳מעורר ומצביע, ואולי אף מניע׳ (עמ׳ 22). העצם שמשמש כסמל לעולם לא יהיה המטרה. הוא רק אמצעי לעורר תשומת לב ולאפשר תובנות ערכיות-אמוניות. הסמל פונה אל החווייה ואינו כפוף לשיפוט התבונה. 

המקל/מטה יונק את כוחו הסמלי מעובדת היותו חפץ שימושי זמין ומוכר. כשיחזקאל מציג את רעיון איחוד שני חלקי העם הוא לוקח שני גזרי עצים: ׳וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ [חֲבֵרָיו] וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת־עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד־אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֶבְרוֹ [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת־עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי׳ (יחז׳ לז, טו-יט). 

מנגד כדי שהסמל לא יהיה כפוף למגבלות המציאות עליו להתחדש ולהפתיע, כמו בסיפורי המטמורפוזה: מטה אהרן פרח וגמל שקדים, וכך חזר להיות עץ חי, ומטה משה הפך ליצור חי - לנחש (שמ׳ ד, ב-ה).

מאיר חרמון

סגנון הספר הוא הרצאתי-דידקטי, ובסופי הפרקים ישנן שאלות מאתגרות למחשבה. הספר אינו נשען על פרשנות המקרא לדורותיה וממילא אין בו הערות שוליים מלומדות ורשימות ביבליוגרפיות. 

חננאל מאק חתם את הקדמתו לספר במילים הבאות: ׳הכול בגובה העיניים ובלי להיזקק ישירות לשובל הארוך והעמוס של דברי חוקרים ומפרשים לדורותיהם. מסתבר אפוא שהעיסוק הבלתי נדלה במקרא לאורך הדורות לא נעל את שערי החידוש ואת פתחי הגישה החדשה והמרעננת הניכרת בספר שלפנינו׳ (עמ׳ 8).