יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
 |
|
|
האירוניה החכמה מחייכת בין בור לבור: וינייטת בעל החזון
לעולם לא נדע אם הסופר המקראי שם בפי אחי יוסף את הביטוי "בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת" (בראשית ל"ז,י"ט) לגנאי, או ללעג סרקסטי, או לתואר. הקורא בפסוק אינו יכול להימנע מהתרשם כי לגנאי כינוהו האחים כך ליוסף. יש התלחשות של חורשי רעה בפסוק, "וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו", ראוהו מרחוק, ואמרו "הִנֵּ֗ה", נקרית לפנינו הזדמנות שלא ציפינו לה להיפרע מן "הַלָּזֶ֖ה". אין קרבה יתירה בביטוי "הַלָּזֶ֖ה" בה מציינים אח. יש בו עוינות המשתמעת בלי שפורטים אותה. החורשים מבינים. "וְעַתָּ֣ה, לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ" (שם כ'). לא אחד בנו יהרוג. נפרע מן "הַלָּזֶ֖ה" קולקטיבית. שותפים לפלילים חושבים צעד אל עבר חשיפת הפשע. 'לְכ֣וּ', 'נַֽהַרְגֵ֗הוּ', 'נַֽשְׁלִכֵ֙הוּ֙', 'אָמַ֕רְנוּ' - כל הפעלים בלשון רבים הם מתהלכים במזימה, איש בקושרים לא יישא באשמה, לא תימצא ראיה שתאפשר לבא חשבון עם מי שהשליך ועם מי שהרג. אחד, ראובן, הבכור, לא היה במלחשים," וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן", שמע רק מה שזממו אחיו לעשות, גם בשמו. כל שיכול היה לעשות אל נוכח גילוי האיבה העזה שקשרה את כל האחים לאגודת נקם אחת, היה להציע מינון נקם מתון יותר, מתוחכם, תחבולני, "וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ... הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ ..." אתם, לא אני, בלעדיי, "...אֶל הַבּ֤וֹר וְיָ֖ד אַל תִּשְׁלְחוּ ב֑וֹ, לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו" ( שם,כ"א-כ"ב). אילו התעמת חזיתית עם אחיו, היה מסתכן להצטרף לגורלו של אחיו עול הימים.
בקונטקסט הזה, נשמע הביטוי "בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת" כאומר כי האחים האשימו את יוסף שהוא ממציא את חלומותיו, כי הוא הבעלים שלהם, הוא מסווה בהם את שאיפות ההשתלטות שלו עליהם ועל שבט בית אביו כולו, ומאין אומץ בליבו - הוא תולה כביכול את שאיפותיו במסרים הבאים מן החוץ, עליהם אין לו שליטה מודעת כלל. הם 'לא קנו'. גם אביהם יעקב, לא. הוא מאשים את יוסף על חלומות שחלם. אילו היו מסרים מעולמות שמימיים, לא היה יכול לומר " מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ!? הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה.." ?! (שם, י'). לאביו, ש"שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר", לא שכח, דאג ושלח את יוסף בתואנה שהוא עושה אותו שליח לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן ולהשיב ולספר לו, קיווה כי פגישה בין בעל החלומות האמביציוזי מדיי לבין אחיו, תביא לשלום ביניהם. המספר המקראי המאוהב באירוניה, שם בפי יעקב את המילים " לֶךְ נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙" כדי לומר לו ליעקב, ולנו הקוראים בכל הדורות, ששליחות פיוס זאת נגמרה ב " לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ". זה הטקסט. והסבטקסט.
אפשר לקרא אחרת. בעיני האחים, לגנאי וללעג, יוסף הוא "בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת", שולט בהם, ואם לא שולט בלילות, הרי - כפי שאומר התלמוד במסכת חלומות, שם בו מכנים את פרק ט' במסכת ברכות הבוחן שבע בחינות מהו חלום, ומאין הוא חלום, ומי הוא החולם, ואומר על כל אלה דברים הרבה המשלימים אלה את אלה וסותרים אלה ואלה, ומעידים על מה שאמרו חכמים ועל מה שאמרו הבריות שעד לעצם היום הזה אינם יודעים אל נכון לפענח את מה שנראה בהם כפלאי פלאים - "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות נ"ה,ב'). הוא שולט ביום. חלומות הלילה משתחררים מהרהורים אסורים או מסוכנים שאדם מהרהר ביום. הם אמת בלי שומרי סף הכולאים אותה בזהירויות רציונליות החוסכות את המהרהר ביום - מהתעמת עם כל מי שעוין את מחשבותיו המסתתרות. התלמוד לומד את ההבנה הזאת מן הפסוק הכתוב ארמית בספר דניאל ," אנתה אַ֣נְתְּ מַלְכָּ֗א רַעְיוֹנָךְ֙ עַל־מִשְׁכְּבָ֣ךְ סְלִ֔קוּ..." (דניאל ב',כ"ט) ותרגומו לעברית " אַתָּה, הַמֶּלֶךְ, מַחְשְׁבוֹתֶיךָ עַל מִשְׁכָּבְךָ עָלוּ, מַה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי כֵן...." עליו אומר רש"י על אתר, " מה שהיית מהרהר ביום מה יהיה אחריך, על משכבך עלו". האחראי על הרהוריו ביום, אחראי לחלומותיו בלילה. האחים לא פטרו את יוסף מעוון הרהוריו.
לא שחכמי התלמוד מסכימים כולם כי כל החלומות הם הרהורים שנמלטו משומרי הסף ביום. מאותו פסוק, נשמעת גם הבנה כי החלומות הם כלי תקשורתי בין האלוהים לבין האדם, דרכו מגידים משמים מה נדרש או צפוי מן הארץ או נגזר עליה "...וְגָלֵ֧א רָזַיָּ֛א הוֹדְעָ֖ךְ מָה־דִ֥י לֶהֱוֵֽא", ובעברית "וּמְגַלֵּה הָרָזִים הוֹדִיעֲךָ מַה שֶׁיִּהְיֶה" ואין , מְגַלֵּה הָרָזִים, אלא הקדוש ברוך הוא, שתוארו בברכה שמברך אדם הרואה אסיפה גדולה של ישראל הוא "חכם הרזים". חכם הרזים העושה אלפי בעלי דעות מגוונות לאומה אחת, ומגלה הרזים, המושל בהיסטוריה, ועתים מגלה לו לאדם מה יהיה, בחלום.
כבר אמרנו כי לא כך ראו האחים חלומותיו של אחיהם. אבל, אם על אף מה שאמרנו, האחים עצמם ראו בחלום מה שמגלה בעל הרזים בחלום לאדם, הם זממו לא רק להשליך את יוסף לבור אלא גם את לעגו ל"מגלה הרזים " וכשאמרו " וְנִרְאֶ֕ה מַה יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו", אמרו 'נראה גם מה יעלה על החלומות שחולם יוסף מהרהוריו, ונראה גם מה יהיו חלומות שגילה בעל הרזים ליוסף'. אין לדעת אם לכך התכוון הסופר המקראי, אולם מי יכול לבא חשבון עם מי ששומע מה שהוא שומע ממה שהסופר מספר. יש במקרא עדות כי היו שניסו להפליל את האלוהים בחלומות. נביאים מסיתים, בשם ובסמכות גבוה כביכול. הייתה להם הצלחה. תמימים חפים מדעת ביקורתית נהו אחריהם. הכתוב מזהיר, "לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא" (דברים י":ג, ד'). בעל 'כתר יונתן', מפרש מן הארמית של 'תרגום יונתן', " חולם חלום זדון ההוא, יהרג בחרב...". נביא השקר ההוא, יש נביאי שקר הרבה בעולם, אמר שהאלוהים ניגלה לו בחלומו ואמר לו מה שמעולם לא ציווה. הנביא הוא שקר, והחלום כולו שלא היה ולא נברא הוא שקר זדוני. החלום של חולם החלום ההוא לא היה, לא מהרהורי הלב שנמלטו ועלו בלילות ספונטנית, ולא נמסרו מגבוה, אלא הומצא בזדון ללא חשש כלל מזעמו של אלוהים על ששמו בפיו כביכול מה שלא היה יכול להיברא כלל.
אחרי ההצלה מעוררת ההשתאות של יוסף מן הגורל שגזרו עליו אחיו, מלווה אותו החלום עד עלות לכס המשנה למלך מצרים. אסירי מרידה במלך חולמים. הם חבושים בתא אחד של חוטאים מיוחסים, באגף עבדי פרעה ועבדי שריו. שר המשקים, הממונה על הבשמת המלך וקרואיו ביין המשמח לב אנוש, ושר האופים הממונה על תקריבים לאניני הטעם המסבים עם המלך, חולמים יחדיו חלום אחד, "חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ" (בראשית מ', ח'). מסגנונו של הסופר המקראי ניכר כי יוסף מבין כי שני האסירים נדברו יחדיו עשו להם חלום. אין שניים חולמים בלילה אחד חלום שאומרים עליו "חֲל֣וֹם" ביחיד, לא בשניים, "חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ", אותו, את חלום האחד המשותף. הם ראו לנגד עיניהם, שלושה ימים לפני יום הולדת את פרעה בו הוא מציין גדלותו בשחרור אסירים, או בסילוקם מן העולם, דרור נכסף, ועשו ממה שחזו חלום, והופתעו. הוא היה חידה בעיניהם. יוסף אומר אליהם " יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ נָ֖א לִֽי". טוב לתלות חוכמת עבד בחוכמת אל עליון. מה הוא עבד כי ייאמן.
תחילה מספר שר המשקים חלומו. יש בו מה שיש בחלום שיספר אחריו זר הטבחים. שלושה שריגים כנגד שלושה ימים, שלושה סלי חורי גם הם כנגד הציפייה הדרוכה, לחסד החנינה או לשבט החרב. שר המשקים מספר שהוא סוחט ענבים אל כוס פרעה ומגיש. הוא פעיל במשלו. הוא מאמין כי הוא שוב יועיל. שר האופים לא. יש לו סלי חורי אבל הוא לא מגיש דברי מאפה לפרעה. "וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן־הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי" (שם, י"ז). הוא פטליסט. בחידה שלו מתגלה שהוא רואה עצמו כבר כמת. מה שהשרים אמרו שהם חלמו - יוסף פתר. 'בעוד שלושה ימים, כאשר ייטב לך, אמור למלך כי פגשת בבית האסורים אסיר שיידע לכבד חוכמתו של המלך, שירד לסוף דעתו, והבין שמלך כזה יחנון שר משקים כזה." וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד" הוא מבקש בשכר פתקונו, "וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־ הַבַּ֛יִת הַזֶּֽה" (שם י"ד). אבל דרכם של שרי מלכים לא לזכור חסד שעשה עמהם, מאן דהוא, עבד, לא ביום השלישי, לא אחרי כן, לא אחרי שנה, לא עד שנתיים או עד אחרי שנתיים. " וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ" (שם, כ,ג).
אבל מקץ אותה שכחה ארוכה ומדכאה, אירעה התפנית הגדולה בסיפור של יוסף. זאת הפעם פרעה חולם! אין המספר המקראי מגלה חלום זה מה היה, פליטה של הרהורי יומו של מלך מוטרד בממלכה הפרושה באקלים המבכר עתים שפע על פני רעב, קמילה על פני פריחה, ברכה על פני אסון, או אסון על פני ברכה, והוא מלך, ואוכלוסי הממלכה, שועיה ועבדיה, תלויים בחוכמתו, וסימנים יש באוויר לששינוי המאיים להתקרב, והוא כבר חש אותם, והוא מוטרד כל היום, והטרדות באות לטרוף את שנתו בחלומות הלילה. שמא לא היה החלום אלא מה שאמר דניאל למלכו, "וּמְגַלֵּה הָרָזִים הוֹדִיעֲךָ מַה שֶׁיִּהְיֶה", תקשורת בין מלכו של עולם למלכה של מצרים, נבואה אניגמטית, עטופה בחידה. הסופר המקראי מספר. הוא מניח לנו להרהר. עכשיו זוכר השר המוטרד אף הוא מן החלום שסיפר המלך בהיוועצות בשריו, את יוסף, ומיד, " וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר" (שם מ"א,י"ד). אכן, האירוניה המחייכת תדיר חיוך חכם, פנים אל פנים מול דברי הימים, מגיחה רגע ולחשת ומי ששומע - שומע, "הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל הַבּ֤וֹר" אז, " וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר" עכשיו. בור הוא בור, אם מושלכים אליו או אם נחלצים ממנו.
כל השאר ידוע. גם את החלום החידה, או אולי החידה החלום, פותר יוסף, ואו אז, חופשי הוא עולה על במת מצרים ואומר באוזני פרעה "יש לי חלום". אגאל את מצרים מקללת מחזורי הברכה והקללה. "יש לי חלום", אם אך "יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שם ל"ג) יהיו שנות השובע המצילות המופלאות של שנות הרעב. והמלך שומע. ו"יש לי חלום" של יוסף, כובש אותו, והוא אומר לשריו אנשי המעשה הנדהמים, אלופי האמונה בחוכמה המדידה, הנטועים שתי רגליהם בקרקע המוצקה כביכול, " הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ" (שם,ל"ח). שוב אירוניה. "הַלָּזֶ֖ה" הוא מעתה "כָזֶ֔ה", כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ. יוסף, בעל החלומות, איננו ה Dreamer , הנער המשוטט בענני חלומות על שמש וירח וכוכבים ואלומות בשדות אידיליות. הוא יוסף של "" I have a dream, איש מעשה המונע בחזון.
בחזונו הציל את מצרים. אבל החזון, ככוח הרוח להוליך את המעשה אמנם נתגלה במצרים אבל לא היה שלה. הוא היה של בית אביו של יוסף. ועל כן, גדול כשהיה כמצרי כבר, צפנת פענח, נשוי לבת פוטיפרע כהן און, השביע את אחיו בני ישראל אביו " פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה" ( שם, נ', כ"ה). לארץ עמק דותן. משם גונבתי. לשם אשוב. לארצי בה החל החלום שהיה כבר בראשיתו חזון. הוא שייך לשם. גם אם יטמינו אותי בארון במצרים, אני מתאווה לעפר בורי בארץ מגורי אבותיי. יש לי חלום.
ערב שבת פרשת מקץ התשע"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.