מתן מורג, מורה ומחנך
בת יפתח, עלמה צעירה ודעתנית, בתו של המנהיג הצבאי של העם במשך שש שנים (שופ' יב 7), הועלתה קורבן. ואף אחד לא התנגד. שתיקתו של אביה ושל העם נוכח הקרבתה מחייבת אותנו להניח כי היה בבת יפתח מרכיב שאִפשר לקבל את הקרבתה בשלוות נפש, שכן מספר דורות אחריה, כאשר נדרש המלך הראשון להרוג את בנו כיון שהפר את איסור האכילה, היה זה העם שמנע את הרצח (שמ"א יד). ובכן בת יפתח הייתה בת. ובתולה.
נשים בתולות
בתוליה של בת יפתח היו בעוכריה, שכן בתולות נמצאות במצב ביניים בעייתי. מחד, הן כבר לא ילדות, שכן הגיעו לגיל הפוריות ומבחינה פיזיולוגית הן בשלות ללדת, אך מאידך, הן עדיין לא נשים, כיוון שלא נישאו לבעלים ולא ילדו. במצב ביניים זה הן חסרות את המגדיר החברתי שלהן, הזכר, אב או בעל, ומכיוון שאינן "שייכות" לאף אחד, הן עצמן "אף אחד" (nobody). על רקע מצב ביניים זה, הגוזר מעמד לא מובהק בחברה, קל להבין מדוע לא הרים איש מקרוביה של בת יפתח קול צעקה, ובחירתה לשהות במחיצת רעותיה ברגעיה האחרונים מובנת הרבה יותר, היות והן נמצאות במצב זהה לשלה ועל כן בכוחן להבין אותה ולבכות איתה.
היותן לא שייכות לאף אחד, "אף אחד" בעצמן, גורר יחס בהתאם. סיפורה של בת יפתח אמנם אכזרי במיוחד - קורבן האדם המזוהה היחיד בישראל - אך אינו הסיפור היחיד בו בנות סובלות בשל בתוליהן. בשופ‘ כא ישנן שתי קבוצות נשים שהגדרתן כבתולות קובעת את גורלן. בקבוצה הראשונה נמנות ארבע מאות נערות בתולות מיביש גלעד (שופ' כא 15-11), שבתוליהן העניקו להן את חייהן, לאחר ששאר אנשי העיר נרצחו. אמנם ניצלו ממוות, אך לא די בכך שראו את כל משפחותיהן נרצחות, הן נלקחות בכוח לשמש כנשים לגברים של שבט בנימין, בכדי למנוע היכחדות של השבט. הבנות הבתולות מהוות פונקציה, רחם קולקטיבי עבור השבט כולו, הפותר את הבעיה שנוצרה בעקבות נדר של גברים - איסור מתן נשים לשבט בנימין.
הקבוצה השנייה של בתולות הן בנות שילה, היוצאות לחולל בכרמים (שם, שם 23-21). הבתולות שנחטפו מיביש גלעד לא הספיקו לכל הגברים משבט בנימין, ומכיוון שכך, נוקטים באותה השיטה. בסיפור זה, מנחים זקני העדה את בני בנימין כיצד לנהוג: עליהם לארוב בכרמים עד אשר תצאנה בנות שילה לחולל לרגל חג ה', או אז יחטפו בנות כמספרם (נערה אחת לכל גבר מבנימין). בני בנימין עושים בדיוק כך - חוטפים להם נערות וחוזרים לביתם. כיון שנערות שילה חוללו בכרמים, לא ניתן לבוא בטענות לאבותיהן, הרי הם לא נתנו אותן לנשים. הפקרתן לזאבי בנימין אינה מפרה את הנדר של החרמת שבט בנימין ולפיכך לא נתפסת כחטא.
קשה לקבוע איזה אירוע קשה יותר: האם הראשון, בו נרצחו תושבי יביש גלעד רק כדי ליצור מצב בו ניתן לחטוף את בתולות העיר כדי להשתחרר משבועה שנעשתה בלהט הקרב (שם, פס' 1), או שמא השני, בו ניצלו את חג ה' כדי לחטוף נערות צעירות בשעת שמחתן, ובכך לעקוף את העונש הצפוי לאבותיהן? בין כך ובין כך, ניתן ללמוד כי נשים בתולות ניתנות ללקיחה בכוח לכל מטרה גברית, גם ללא הסכמתן.
בנות בלי שם
בת יפתח שייכת לקבוצה רחבה של נשים חסרות שם. החוסר בשם, בדומה לתיאור כבתולות, ממקם את הדמות חסרת השם במקום אחר. כאשר לדמות גברית אין שם, לרוב זה לא אומר דבר, מלבד ששם הדמות אינו חשוב מספיק או לא דרוש ציון, אולם כאשר לדמות נשית אין שם, יש בכך כדי לרמוז על עתידה. מלבד דמותה של בת יפתח, נראה שלוש נשים נוספות שאיתרע מזלן ולא ניתן להן שם - שתי בנותיו של לוט והפילגש של האיש הלוי.
כאשר צבאו אנשי סדום על ביתו של לוט וביקשו שיוציא את אורחיו כדי שיוכלו לדעת אותם (בר' יט), יצא אליהם לוט והציע את שתי בנותיו כתחליף. אף על פי שהתערבות המלאכים מנעה את הוצאתן של הבנות אל ההמון, עצם הצעתו של לוט מלמדת שבנותיו נחשבו לו פחות מאורחיו. בנותיו של לוט חסרות שם ואולי בשל כך הצעתו של לוט אינה זוכה לביקורת מקולמוסו של המספר המקראי, שכן דמות חסרת שם היא דמות שאינה מעוררת הזדהות, ודמות שאינה מעוררת הזדהות יכולה לספוג הכול. יחד עם זאת, גם הדמויות של המלאכים בסיפור הן חסרות שם, אולם הן דמויות גבריות, ומה שהדעת לא תסבול שיעשה לאיש, ייעשה אף ייעשה לאישה.
דוגמה נוספת לנשים חסרות שם הן הפילגש של איש הלוי ובתו הבתולה של מארחו (שופ' יט). סיפורן זהה כמעט לחלוטין לסיפורן של בנות לוט, אולם במקרה שלהן, וליתר דיוק של אחת מהן, הסוף היה רע הרבה יותר. כאשר צבאו אנשי גבעה על ביתו של הזקן וביקשו לדעת את אורחו, יצא אליהם הזקן והציע את בתו הבתולה ואת פילגש האורח כתחליף. הפעם לא היו מלאכים בבית שימנעו את הוצאת הבנות, והפילגש הוצאה אל ההמון. בסוף ליל התעללויות, נמצאה הפילגש מוטלת על פתח הדלת, אולי כבר ללא רוח חיים.
ייחודה של בת יפתח
על רקע סיפוריהן של אותן נערות בתולות או חסרות שם שתגובתן אינה נשמעת - נשים מחויבות לציית לאביהן או לבעליהן ולכן אין זה מפתיע שהן לא מגיבות - מצטייר סיפורה של בת יפתח כחריג, שכן היא משמיעה את דבריה, אולם אין בכוחה לשנות את המציאות אלא רק להמתיקה מעט:
וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה
הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי [וְרֵעוֹתָי קרי] (שופ' יא 37).
תגובתה של בת יפתח, שאף נטלה את היוזמה לקביעת התנהלות חייה במסגרת שנקבעה עבורה, מייחדת אותה על רקע שתי הקבוצות אליהן היא משתייכת - הנערות הבתולות והנערות חסרות השם. מבלי שידעה זאת, הפכה בת יפתח לדוברת של כל אותן הנערות שתגובתן לא זכתה להישמע, אך אף על פי שהיא משמיעה את תגובתה, אין היא יכולה להציל את חייה. אחרי הכול, נערות צעירות ובתולות הן חפצים מתכלים.
מתן, לדעתי אתה מכפיף את הסיפור המקראי להנחה,שאותה אתה רוצה להוכיח. יפתח הגלעדי היה מראש קצת פגע רע בעיני העם ובעיני מנהיגי העם. הם ביקשו את מנהיגותו מחוסר ברירה ומתקבל על הדעת שכשהוא בא על עונשו, בגלל פזיזותו בשבועה, הם אולי שמחים לאידו. יהונתן בנו של שאול היה דמות אהודה וראו בו יורש עצר. בבסיס נראה באמת זלזול באישה ובחייה, אבל זה לא מיוחד למקרא זה נמשך גם היום. זאת מלחמתן של הנשים היום וסמוך עליהן הן תשגנה את שלהן.
השבמחק