דיבות בעובדות בכנען ובמדבר: וינייטת מביא ומוציא

יצחק מאיר, סופר, משורר והוגה דעות

דבור הוא לא רק מה שאדם אומר. הוא גם שחברו שומע. 

דבור הוא לא רק מה שאדם אומר. הוא גם שחברו שומע. הוא לא רק מילים. הוא גם נגינתן, טעמי פיסוק ושאלה וקריאה, ועדנה ועזוז שלהן. הוא לא רק משפטים, אלא מה שיש ביניהם, לפניהם ואחריהם. גם השטף, גם אתנחתות שתיקה, גם שיתוף השרירים הזוטרים המושלים בגבות ובעפעפיים, בלחיים, בשפתיים כמובן, באצבעות הידיים, אף גם שרירי הגוף המושלים בידיים ובאצבעותיהן, בגוו ובתנועתו. חכמים יודעים זאת על כן דיבורם בנחת נשמעים והשומעים משלימים אותם, מטמיעים ושוקלים בפנאי, ומשיבים גם הם בנחת כי מתינות עושה מתינות, והדובר והשומע עושים שיחה שגם היא אינה של מילים בלבד אלא של כל מה שנשמע כשמדברים.

 גם ערומים יודעים זאת, ויוצאים להטות את לב זולתם לא במה שהם אומרים אלא ב'איך' שהם אומרים,  ב'איך' שהם מנגנים, בטעמי שמא על ודאי, בטעמי ודאי על שמא, בטעמי פיתוי, בטעמי שיסוי, בלעג, בתרעומת, באהבת חינם, במילים נרדפות מבוררות יפה עד שהן לעולם אחיותיהן החורגות של אלה שלא בוררו. לא אחת מה שמעשים אינם מביאים על האדם - דיבורים מביאים, וחכמים נזהרים על כן ומכוונים  דבריהם לטובה, וערומים להיפך, בלא עכבות, לרעה. 

הפסוק במרגלים, "וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וילונו וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל הָאָֽרֶץ" (במדבר י"ד,ל"ו) מפגיש למחלוקת קטנה את רש"י ואת הרמב"ן הדנים בתיה 'דִבָּ֖ה' שבכתוב.  רש"י אומר עליה, "וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דיבת הארץ רעה, שיש דִיבָּ֖ה שהיא טובה". לדידו דִבָּ֖ה  היא מלשון 'דובב', מה שאנשים דובבים, אם הם מכסים שנאתם באהבה, הם דובבי לע"ז, כאמור בפסוק במשלי  "מְכַסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה שִׂפְתֵי־שָׁ֑קֶר וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל" (משלי י',י"ח) , אבל אם הם דובבים כדי לחלוק עם חבריהם רשמים המביאים ברכה לעולם, הם דובבי טובה. אין לו לרש"י, כי אין בכתובים, ראיה מן המקרא לדיבה טובה, אבל הוא מניח כי אילולי הייתה לא היו הפסוקים מדגישים 'רָעָ֖ה' אחר 'דִבָּ֖ה'. אבל רבי הלל אלטשולר , בעל הפירוש 'מצודת ציון' אומר על 'דִבָּ֖ה', שאין אחריה 'רָעָ֖ה' בפסוק "פֶּֽן יְחַסֶּדְךָ֥ שֹׁמֵ֑עַ וְ֝דִבָּתְךָ֗ לֹ֣א תָשֽׁוּב" (משלי כ"ה,י') – "על הרוב יאמר על דברי גנאי ומעצמו יובן", ואין צורך ב'רָעָ֖ה ', היא מה שידוע מן היוונית כטאוטולוגיה. על הרוב דיבה היא רעה.

נשוב אל הרמב"ן החולק על רש"י. על הפסוק "וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם" (בראשית ל"ז,ב') הוא אומר, " וטעם 'דיבתם רעה' – להפליג" – כלומר אין בתיבה 'רָעָ֖ה' צורך שבתוכן , ואין היא באה אלא כדי להדגיש - " כי כל דיבה רעה היא". אבל יש הבדל, לא בין דיבה לדיבה, אלא בין פועל לפועל המלווה אותה. ביוסף, בן השבע עשרה שלא רעה עם אחיו כי יעקב לקחו לסעוד אותו בזקנתו ולהיות מוציא ומביא בינו לבין בניו, כתוב "וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם" (בראשית ל"ז,ב'), במרגלים כתוב "לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל הָאָֽרֶץ", וגם "ויָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה", ואם כי כל דיבה היא לרעה,  "ומביא דיבה הוא אשר יראה – יגיד, אבל מוציא דיבה הוא כסיל (במובן שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוי שטות) האומר שקר". לרמב"ן הדברים פשוטים. וַיָּבֵ֥א - יוסף מה ששמע ומה שראה –הביא לאביו. לְהוֹצִ֥יא - שהארץ רעה, לא היה ולא נברא. ושניהם דיבה.

אין הכתוב אומר איזו דיבה  רעה על אחיו הביא לאביו. אבל " אשר יראה -יגיד" , הוא לא שיקר, אמר אמת לרעה. המרגלים, מוציאי הדיבה, לא אשר ראו - אמרו, במילים כן, באינסינואציה לא. אינסינואציה, מן היוונית, היא מילה שנולדה מן המטפורה, בה מחדירים כביכול בעורמה דרך הסינוס, החלל הנושם, דברים המשנים מחשבותיו ודעותיו של האדם בלי שהוא ער למשתמע מנגינת המילים. מרגלים שאמרו "וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה פִּרְיָֽהּ –אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד " (במדבר י"ג כ"ז-כ"ח), יכלו לומר, אמנם 'עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ -  אפס זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא', אבל 'אפס' שלהם שלל את 'זבת החלב והדבש' מפני שהעצים את 'עַ֣ז הָעָ֔ם. סדר המילים 'סידר' את המשמע. דיבה באינסינואציה. כשאמרו, "וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת...וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם" (שם ל"ב-ל"ג), ראו את אנשי במידות אבל לא ראו כי היו בעיניהם כחגבים. הוציאו דיבה. הם שיקרו.  גם באינסינואציה גם בממש. גם הנשימו מפה לפה את בחירתם לשוב מצרימה מפחד ירושת הארץ במלחמה, גם בודדו מתוך תיאור הארץ  הטובה שריגלו, את הדוחה, את המחריד והמפחיד, הוציאו אותם ועשו אותם דיבה.

 ורק קראנו. לא שמענו קולם כשעמדו על הבמה מול המוני העם והשיבו את משה ששלח אותם על פי דרישתם לתור את הארץ ואת אהרון אחיו, באוזני ההמון ויצרו בכך דמוקרטית ההמון, בה העם מתרשם ומחליט וכופה את עצמו על מנהיגיו. מה דיבר הקול? מה יותר מן מהדיבור? לא נדע, אך " וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא" ידענו שכך עוללה הדיבה, וגם  " וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה" (שם, א',ד') שמענו עדות על הסחף הגורף שגרמו מילים ומשפטים שהוציאו מדיווח שהתחזה כמהימן, את האלמנטים שהפכו את לב העם. זהו 'להוציא דיבה'. להוציא אותה מתוך דברים שאינם כביכול אלא עובדות, מוטות, אבל עובדות. איך אמרו לא מכבר על חדשות שלא היו? 'Alternative News', ציני למהדרין, כאילו לכל אמת יש אמת אחרת, או פשוט,  'Fake News' במדבר!

כאמור למעלה, איננו יודעים מה הביא יוסף אל אביו. המסורת המדרשית משנסת מותניה להשלים את החסר. הוא חסר  כנראה מפני שהסופר המקראי סבר כי לא חשוב כלל ועיקר מה שיוסף הביא. הם שנאו אותו מכל מקום. רק הוא היה בן האישה האהובה. די בכך כדי להשניא אותו על בני השנואות או  בני הפילגשים. הם שנאו אותו מפני שיעקב אהב לשמוע מפיו מה עושים או אומרים או חושבים בניו הרועים את צאנו רחוק. מתוך תרעומות על האב - שנאו את הבן. הם שנאו  אותו על שהוא " נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו" (שם, ל"ז,ב'). מפני שבני הגבירה הדירו אותו, לא נותר לו להיות נער ככל נער  אלא עם בני השפחות. הם שנאו אותו על מה שעשו לו. 

הם שנאו אותו  על כתונת הפסים. הם שנאו אותו על חלומותיו, בהם ראו מפגנים של הרהורי ליבו. אבל שנאה זאת רק נוספה ש על השנאות הקודמות כולן, "וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַלדְּבָרָֽיו" (שם,ח'). עם כל כך הרבה שנאה, מה יוסיף ומה ישנה מה בדיוק הביא יוסף לאביו. 

אבל בעלי המדרש רושמים מפי מסורות עממיות ואומרים כי יוסף הביא לאביהם יעקב ידיעות מרשיעות. יש מהם שאומרים כי  אמר עליהם שאכלו בשר מן החי. יש שאמר  כי שגו  בסתר בעבודה זרה. יש בגילוי עריות. ויש, מה שהרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י מסכים  עם המדרשים שאומרים  כי יוסף סיפר ליעקב כי אחיו  בני הגבירות, משפילים את אחיו  בני השפחות, "שאמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר" (רשב"ם על אתר). והנה, גם בני הגבירות גם בני השפחות שנאו אותו על שהוא הביא את דברי המשפיל ואת דבר המושפל לאביהם. המושפלים רצו לשמור על סוד השפלתם. די היה להם במה שרומסים את כבודם. גילוי הדבר, חשבו, מגנה אותם כפליים. סוד הוא בדרכם של נדכאים. הם מתביישים על שהם מבוישים. המביא את חרפתם לידיעת מי שיכול להצילם, הוא כמביא דיבתם רעה. על זאת אומר הרשב"ם  כי "פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר". לא העלו כזאת על הדעת. על כך נתגלגלו דברים עד מכירת יוסף, עד עבדות מצרים? אכן. קשה מכל ללוחמי השחרור מדיכוי לקנות אהדתם של המדוכאים. כך בדברי הימים של כל העמים. מאז, אולי, כיוון שגם הכל משתנה – אדם אינו משתנה, כך עד עולם.

יוסף היה נער, אבל תמים לא היה. הוא היה מספר לאביו. הסופר המקראי, מצמיד פסוק לפסוק, "וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם", ומיד "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו". הוא אהב את בנו יוסף יותר מאהבתו את כל בניו,  על שהוא מספר. חולשה שהייתה באביו יצחק שאהב את עשו כי ציד בפיו, הייתה בו כי יוסף בן זקוניו היה הבן המספר. רק אמת. רק כי אכן בני הגבירות התנשאו על בני השפלות כאילו חטאו בהיוולדם לנחותות ייחוס. הוא הבין יפה כי יעקב יבין מתוך העובדות שהביא יוסף, כי בניו  הרועים מאשימים אותו, את יעקב,  על שנשא שפחות על פני גבירות. בן הגבירה פרט על המקלדת השחורה הזאת. היא העניקה לו כתונת פסים.

 ביושר כביכול. לא 'בלשון הרע'. במה שהתלמוד יכנה 'אבק לשון הרע'.  הגמרא במסכת 'ערכין' נותנת שם לתופעה וקוראת לה בארמית "נורא בי פלניא"  אור – או אש, בביתו של פלוני. כיצד ? מעשה במי ששאל  בני  עיר אחת לכתובתו של אדם אליו ביקשו לבא. אמרו לו לך עד שתגיע לבית שיש בו אור בוער. מה חטא יש בזה, שאלו בבית המדרש, והשלימו ואמרו כי בני העיר אמרו לו לזר, לך לביתו של איש שם יש אש עליה הוא צולה בשרים ודגים.  הם רמזו בכך – על פי רש"י כי "עשיר הוא ויש לו בשר ודגים ואינו מחוסר כלום, ויכול להנות אחרים ואינו מהנה", - ובאבק לשון הרע הזה הוציאו דיבה על האיש שהוא כיליי. (על פי ערין ט"ו,ב'). לו אמרו 'לך לבית שניכר מפני שיש בו אש, אור', לא היו חוטאים בהוצאת דיבה. הוסיפו בשר ודגים, חטאו באינסוניאציה. הנשימו מפה לפה שאותו אדם הוא רשע ואין אומרים מפני היראה ורומסים מפני הדיבה. 

 כך גם יוסף. כך כשאמר, ואני בן הגבירה רגיל אצל בני השפחות, גם חיבב עצמו על האב שנשא שפחות וגם גרם לו לגעור בבני הגבירות. היום היינו אומרים – כישרון מניפולטיבי מעורר השתאות. אבל חטא. עוון. דיבה רעה. התלמוד מרחיק לכת "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו"   (בבא בתר אקס"ד, ב'), והרמב"ם מפרש " וכל המספר בטובת חבירו בפני ה שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם שיספרו בגנותו,"( הלכות דעות פרק ז הלכה ד).  גם לשבח יותר מדי היא מניפולציה המביאה כדי לקיטת גנאי יותר מדי. אי אפשר להעמיד אדם לדין על שסיפר בטובת חברו כדי להוציא דיבתו רעה. במקרה של יוסף, שפטה אותו ההיסטוריה. יעקב ובניו ירדו מצרימה, ומצמרים עבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. על הבאת דיבה שהסתתרה בין השורות של הבאת עובדה. זוטות. בעטיין הושלך יוסף לבור. הוטלה אבלות חינם על האב הזקן שנמשכה עשרים ושתיים שנים ארוכות וקודרות. בית אסורים על דיבת בת פוטיפר כהן און, מידה כנגד מידה, דיבה של 'מוציא' כנגד דיבה של 'מביא'. חלומות כנגד חלומות. משנה למלך. רעב בארץ. ירידה מצרימה. ותעל שוועתם. ולא שלם החשבון עד שנקרע הים ויצאו ממה שהביא יוסף דיבה לאביו. סיפור אוניברסאלי. יוסף בן האהובה, משנה למלך, שעל פיו נשק כל דבר, לא המשפו אלא ההיסטוריה דנה אותו על שהביא מה שראה בדרך שהייתה לדיבה, כל אדם, בבל זמן, שאין המשפט יכול לדון אותו על מה שהוא מלקט בעובדות ועושה ממה שליקט דיבה, אבק לשון הרע, עוון - אינו יכול לצפות כי יזכה שדברי הימים ייפרעו ממנו. לא ייפרעו. לא ייזכרו. אם תמימים יאהבו אותם, לא ישגיחו אלא במילים שהם אומרים ולא ב'איך', ולא ב'למה', ולא ב'לשם מה' הם אומרים,  וינהו  אחריהם, הם צריכים ישועה גדולה. 

ערב פרשת וישב התשע"ח.