רות נצר, פסיכולוגית, סופרת, ציירת וחוקרת ספרות וקולנוע
 |
| Painting by C.E.Brock depicting Samson ripping apart a lion |
"כל שבועיים אני הולך / להסתפר. / כוחי סר ממני... כל שבועיים אני הולך /
להסתפר / וחוזר חלילה. בלי להזכיר את מה שקורה לי עם דלילה." [ 1 ]
לידת הגיבור במיתוסים היא מיוחדת ופלאית: אצל שמשון יש הודעה מראש לאמו על הולדתו – כמו בלידת יצחק ושמואל (המלאכים מודיעים לאברהם על לידתו העתידית של יצחק ועלי מבשר לחנה על לידת שמואל). הלידה באה לאם עקרה – כמו לשרה (שכבר עברה את גיל הלידה) לרחל ולחנה. האמהות העקרות מקבלות הריון מהאל המפרה בכוחו הרוחני את האישה. בספר ישעיה נאמר: רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה… כִּי־יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ… כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ (נ״ד 5-1). וגם: כֹּה־אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן. אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי… הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ… אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ… וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים… אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי… הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה־תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה־תְּחִילִין (מ״ד 24 - מ״ה 10).
בטקסט המקראי הזה האל, לא האב, הוא היוצר את הגיבור מבטן. האל מתאר עצמו כממלא את תפקידי הגיבור הקלאסי: המכניע את המצולה התהום, והמוציא אוצרות ומטמונים מהחושך. כלומר – הגיבור שבכוח הרוח כובש את הטבע הלא-מודע כדי לגאול את המודעות הרוחנית.
להיות גיבור פירושו להיות לא רק בעל כוח פיזי, אלא בעיקר בעל יכולת לשלוט ביצרים ולא להיות נשלט על ידי אינסטינקטים פראיים [2.] לכן מתקבל על הדעת שאסור לשמשון לשתות יין כדי שיחזק את שליטתו בעצמו. ״נזיר״ הוא מי שנזהר ומתרחק ממשהו.
הנזיר מגדל פרא את שערו, ואסור לו לגלחו אלא רק בסיום תקופת נזירותו. השיער היה מקור כוחו של שמשון ונאסר עליו לגלחו. השיער מבטא את האנרגיה הצומחת כל הזמן, את החיוניות הגופנית, וגם את הייחוד האינדיבידואלי. אנשים בעלי שיער נחשבו תמיד לאינסטינקטואליים לבעלי כוח מיני וגופני, לבעלי אינטואיציה, חרות והעזה. כל העמים מייחסים חשיבות רבה לשיער. בעמים רבים רק בני חורין הורשו לגדלו ועבדים גולחו. אנכידו, ידידו אדיר הכוח של גילמש במיתולוגיה הבבלית, היה שעיר כחיה וכל גופו היה מכוסה שער. עשו, איש השדה והציד היה איש שעיר. רוברט בליי, בספרו ג׳ון החסון, אומר שתאורי השעירות של אנכידו ושל פאן, אל הרועים היווני הקדמוני שחי ביערות, מרמזים על כך שהשיער מייצג את כל מה שהוא מעבר לתרבות: פראות חייתית, אימפולסיביות חושנית, רגשות מתפרצים, קנאה נמרית [3]. הבטים אלה מקנים לעתים משמעות שלילית לשיער. ואמנם, לשיער כוח מאגי דמוני – עודף שיער נחשב לחייתי או דמוי שד. הדמונים נקראים גם שעירים. האצטקים גלחו שיער ראש של מי שנחשד בכישוף, וכך גם בהודו ואירופה. היו אסורי טאבו שונים לגבי נגיעה בשיער של מלך וראש שבט. בשבטים רבים בשיער של אדם אפשר לעשות כישוף נגדו, לכן קוברים או שורפים אותו, על מנת שלא ישתמשו בו אנשים נגדו. בקבלה שיער עשוי להיות מושב לסטרא-אחרא.
גלוח השיער הוא טקס מעבר שמסמל את מותו הסמלי של האדם ופתיחת דף חדש בתולדותיו: אשה יפת תואר – חייבת לגלח את ראשה, המתרפא מצרעת היה חייב לגלח את כל שערו, וכן כהן בודהיסטי שנכנס למנזר. אצל שמשון גילוח השיער מיצג את המעבר אל תבוסתו .
במיתולוגיה היווונית מסופר על פתרלאוס, בן האל פוסידון, שהיה בן-אלמות כל עוד ענד נזר אלהי, ומשגולח, הפך לבן-תמותה רגיל. ניזוס מלך גיזה ליד קורינט היה בעל יכולת על-אנושית במלחמה כנגד צורריו כל זמן שתלתלי הזהר שלו היו על ראשו. משנגוזו תלתליו על ידי בתו הפך לבן תמותה רגיל, ועירו נכבשה על ידי צריה.
גילוח ׳שיער הרגלים׳ (שיער הערוה) עשוי לסמן סירוס - ישעיה ז 20: בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה. שניים מגיבורי דוד נשבו על ידי האויב וגולח זקנם – כביטוי להסרת כוחם וכעלבון. כהני הדת בנצרות ובבודהיזם מגולחים. אפשר לקשר בין גילוחם ולבוש הגלימה שלהם להתדמותם לנשים, כשהם מקריבים את גבריותם לאל או מסורסים על ידי האם הגדולה – הכנסייה. מעניין להזכיר את שערו העבות של אבשלום יפה התואר (שמ״ב י״ד 26-25), שבעטיו הומת בסופו של דבר, כשברח מדוד ושערו נתפס בסבך עץ האלה (שמ״ב י״ח 9). גורלם של אבשלום ושמשון תלוי היה בשיערם, שהיה הביטוי לעוצמתם הגופנית המרשימה אבל גם הביא למפלתם.
רק בגיל שלוש מסתפר הילד הדתי-חרדי (מנהג חָלָקָה) ואת שערו זורקים למדורת ל"ג-בעומר בקבר רשב"י, כלומר, השיער מוקדש לאל. עד גיל שלוש הילד מגדל שיער כמו ילדה והוא עדיין בחיק האם-המאטריארכט. בגיל שלוש הילד עובר לרשות האב ושערו מקוצץ והוא עובר לתחום האב-האל, הפטריארכט, ומתחיל ללכת לחדר, ללמוד תורה.
אצל הנזיר שיער הפרא הוא התמסרות לצמיחה אל איכות נפשית רוחנית אינטנסיבית המוקדשת לאל. והקרבתו על המזבח היא בעלת משמעות דומה. נראה לי שביהדות נוסף יחס מיוחד לשיער – השערות בקבלה נתפשת כצינורות דרכם הקרינה האלוהית מגיעה אל האדם. היחס לשיער מבטא את הקדשת כוח הצמיחה של האדם לאל או את הרעיון שמקור כוחו של האדם באל ולא בו עצמו. המשמעות היא שלמרות שהשיער הוא ביטוי לאינדבידואליות, לאינטנסיביות ולעצמה הגופנית, מקור כוח האדם לא מגופו אלא מהאל. במילים אחרות – השיער מקורו באל ומוקדש לאל, כמו שהפאלוס מקורו באל ולכן מוקדש לאל בברית מילה.
שמשון היה גבור-על במובן זה שהיה גיבור בעל כוח פיזי מעל לרגיל ובכך הוא שונה מגיבורי היהדות שהיו בעלי כוח רוחני – שופטים, מנהיגים, נביאים. הכוח הגופני נחשב לגבורה אצל שאר העמים – גלית הפלישתי, הטיטנים במיתולוגיה היוונית, הרקולס. נראה שסיפור שמשון, כמו סיפורים אחרים בתנ"ך, מושפע ממוטיבים ארכיטיפיים שמופיעים במיתוסים אחרים לא יהודיים, אך מחדש בו ע"י הופעת אלמנטים חדשים שונים, אשר מייחדים את היהדות מן התרבות האלילית מטריארכלית. ודומה שסיפורו הוא עיבוד של יסוד מיתי פאגאני, קדם-מקראי, כנסיון של המקרא להראות אפשרות של התמרת הכוח הגופני לרוחני והעדפת היסוד הרוחני. בסיפור שמשון כתוב ששפט את העם עשרים שנה אבל אין פרוט נוסף בנושא זה. חז"ל, שוודאי היו מודעים לאי התאמתו של שמשון ליעודו, מאדירים את הכוח הרוחני שהמקרא עצמו לא מעיד עליו: בתלמוד ירושלמי מסופר ששמשון היה שופט-צדק ובית דינו היה שקול כנגד זה של משה, שמואל ואהרון, והיה דן את ישראל כאביהם שבשמים. במסכת סוטה נאמר שיעקב אבינו ראהו בנבואה וסבור היה כי הוא מלך המשיח. חז"ל מציינים (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק י) כי שמו הוא על שם אלוהים על פי הפסוק: "כי שמש ומגן ה' אלהים" (תהלים פד, יב).
גבורת הגיבורים היהודים בדרך כלל קיבלה ביטוי במעשי נס שמעידים על כוח האל ולא על הכוח פיזי של הגיבור עצמו. לכן משה נענש כשהכה בסלע ולא דיבר אליו. מעשי אלישע ואליהו הם נסים, כוחות מאגיים רוחניים ולא פיזיים. יתירה מזו, חז"ל תארו את אבות האומה כבעלי פגמים פיזיים: משה מגמגם, יצחק עוור, יעקב צולע. כך גם את שמשון תארו כחיגר בשתי רגליו. כפי הנראה מגמתם היתה להדגיש שמקור כוחם של המנהיגים ברוח ולא בגוף. כפי שנאמר על שמשון: "ויגדל הנער ויברכהו ה' ותחל רוח ה' לפעמו" (שופטים יג כה).
בגלל כוחו הגופני מדגיש הסיפור המקראי שמקור כוחו באלהים שמראש יעד לו ייעוד, ונתן לו את כוחו על ידי השיער המקודש לאל. כלומר, הכוח הגופני האינסטינקטואלי הוא בשירות הרוח. לפני כל פעולה שעושה שמשון כתוב: "ותצלח עליו רוח אלוהים". המלה "תצלח" שפרושה כוח השראה מבטא גם מעבר של מכשול, כמו לצלוח את ים סוף, וגם את ההצלחה.
הסבר כזה שמעתי מפי ילד בן שבע: "אלוהים רצה לפעול באלמוניות דרך שמשון. שמשון נמצא תמיד בראדר של אלוהים שיוכל להשגיח עליו. אלוהים פועל דרך שליחים, דרך אנשים, הוא לא עושה את הקסמים לבדו אלא דרך שליחים, כי אם אלוהים היה עושה לבדו לא היו יודעים שהוא עשה כי הוא רוח. הוא לא מתגלה, אף אחד לא רואה אותו, ואז היו כותבים שקרים, כי לא היו יודעים שאלוהים עשה את הקסם".
כבר שמו שמשון מראה את הקשר שלו לדמות הגיבור בעל הכוח: שמש-און. האל המצרי אתום הוא אל שמש. גיבור השמש המצרי לוחם במפלצת הלילה בים, נבלע בה ומנצח אותה, ונולד כל בוקר מחדש. הוא הגיבור מביא האור והמודעות. האל הבבלי שָמָש הוא אל-שמש, אל חוק וצדק. האזור בו חי שמשון, בעמק צרעה, הוא ליד העיר בית-שמש שבה היה פולחן האל שמש הכנעני. אריך נוימן מכנה את שמשון 'גבור השמש' [4].
גבור שמש שלוחם בחיה הקדומה הוא האל מיתראס - אל של אסיה הקטנה - שמזוהה עם השמש ולוחם בשור. גיבורי שמש הם פרומתאוס שגנב את האור מהאלים, מהשמש, אפולו שהוא אל שמש, ופרסאוס שנולד מאור השמש המוזהב שחדר אל אמו הכלואה והפרה אותה. הקדמונים האמינו שהזהב נוצר בבטן האדמה בהשפעת השמש, והשמש באסטרולוגיה מזוהה עם הזהב באלכימיה.
יאיר זקוביץ [5] מציין שלקריאת השם שמשון לא מתלווה במקרא עצמו מדרש השם, תופעה שכמעט אין דומה לה במקרא. הוא תולה זאת בכך שהמסר המקראי ניסה למנוע קישור בין שמשון לבין השמש, קשר שיש בו תפיסה אלילית מיתולוגית. השמש נחשבת מבטלת כישופים ומגרשת שדים, כמביאה אור היא מסמלת מודעות והיא לוחמת נגד כוח הלא-מודע שמזוהה עם אפלה. השמש הוא בדרך כלל אל זכר: שמש הבבלי, מיתראס ההינדי, הפרסי והרומי, אתום המצרי, הליוס היווני). בקבלה: ספירת תפארת הזכרית נקראת שמש. אך יש גם שמש כאלה נקבית: שמש האוגריתית, אמא טרסו היפנית, ושמש בלשון נקבה בעברית. הכפילות במשמעות השמש כזכר-נקבה קיימת גם לגבי משמעות האריה שגם הוא שייך לספור שמשון. נראה שהשמש, השער והאריה קשורים זה בזה.
בציורי ילדים [6] שמש מופיעה כאם גדולה ראשונה, או כישות בטרם הבחנה בין גברי-נשי. השיער היוצא מהראש הוא דמוי שמש. השמש וראש האדם עם השיער או הגפיים היוצאים ממנו הם הדגמים הראשוניים שילדים מציירים. צורת השמש היא כעיגול מאנדלה. השמש מסמל אפוא הן את האנרגיה הקיומית, הן את הכוח הזכרי התודעתי, הן את הכוח האמהי והן את כוליות העצמי.
ראש האריה עטור השיער הוא דמוי שמש. לכן האריה באסטרולוגיה מייצג את חודש אוגוסט – באמצע הקיץ כשהשמש בעוצמתו. שמו של שמשון מעיד על זהותו עם יסוד השמש, ועם יסוד השמש באריה, כששיער האריה הצהוב כשמש מזוהה עם מחלפות שערו של שמשון.
מעשה גבורתו הראשון של שמשון היה שיסוע האריה. מהו האריה, ומה משמעות שיסוע האריה?
במיתוסים האריה הוא סמל מלכות, שליטה וכוח. למרות גבריותו השופעת כמלך וזכר, הוא מקושר גם עם אלות, כמו שהשמש מקושרת עם אלות. האלה המצרית שקמט היא בעלת ראש לביאה. היא אלת האסונות הבלתי צפויים, אלת מלחמה, וסערות. היא נקראה 'רבת העוצמה'. כשפייסו אותה ונרגעה כוּונו כוחותיה לשמירה, הגנה ולריפוי. היא אוחזת בידה את האנך, סמל הצלב המצרי, ככוח מעניק חיים. שקמט מייצגת את היסוד החייתי הפרוע שניתן לשליטה והתמרה חיובית לכוח חיים.
בספר בראשית מופיע לראשונה הצימוד בין גבור וכוח האל, בתוך תאור שושלת צאצאי נוח: "וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ: הוא היה גבור ציד לפני ה'. על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה' "( בראשית י, ח). הגבור שהוא גבור שצד חיה במיתוסים הפאגאניים מתואר כאן כגבור לפני ה'.
שמשון יועד להיות גבור-שופט שכוחו מהאל, אולם בכל התנהגותו נראה שהלך אחר יצרים עזים ולא היה כנזיר אלוהים. הוא נמשך אל נשות הפלישתים שהלמו את טעמו היצרי, כאדם של כוח גופני ויצרים. האשה הזונה שהלך אליה מבטאת היטב את היסוד הזנותי-מיני שלו עצמו.
האשה שהגבר נמשך אליה מסמלת עבורו את האנימה, היסוד הנשי בנפש, ותפקידה לקשר את הנפש עם העולם הלא-מודע שכולל גם את הרוח וגם את הצל. האנימה (ההבט הנשי בנפש שמושלך על נשים) ששמשון נמשך אליה מגלמת את ההבט היצרי הבסיסי הראשוני של האנימה, והיא קרובה יותר ללילית שמפתה גברים, מאשר לדמות אנימה רגשית או רוחנית . גוז'ף הנדרסון [7] מציין את מוטיב נפילת הגבור במיתוס כתוצאה של בגידה. נפילת שמשון בידי הפלשתים נובעת כתוצאה מבגידה של האשה בו (כמו בנפילת ישו, וכמו מות הרקולס), אבל בעיקר משום תשוקתו לנשים, ומשימוש יתר בכוח פיזי כשהוא מונע בדחף נקמה על בגידת הנשים בו. הגוף ויצריו הם אספקטים של המאטריארכט (שלטון האלה-האם הגדולה). הדגש בספור שמשון הוא על כך שנפילתו באה בידי אישה. הדחפים והאמוציות של טריטורית האמהי-נשי שבנפשו הם שבוגדים בו כשהם משתלטים עליו בהתפרצויות התשוקה, הכוחנות והנקמה. כך הוא נבגד על ידי היסוד הצילי בנפשו הוא, כך בגד ביעודו הרוחני והסגיר את עצמו.
פעמים רבות הנשים הפוגשות את הגבור המיתי בדרכו מסכנות את רוחו ומודעותו. אודיסאוס בנדודיו נתקל בסירנות וסותם אוזניו פן יפול לפיתוי. באחד האיים אנשיו נהפכים לחזירים (חיות שמסמלות את המטריארכט) בידי המכשפה קירקי ועוד נשים שמנסות לפתות אותו לסטות מיעדו.
על הגיבור להיזהר שלא להסגיר את עצמו לאיום הנשי. יוסף עומד בפני הפיתוי של אשת פוטיפר, גם גלגמש עומד בפיתוי של אישתר, והיפוליטוס עומד בפיתוי של אמו החורגת פדרה. שמשון נכשל כאן. ולכן הוא גיבור שלא ממלא את ייעודו, שנופל בידי המטריארכט, שנגדו היה עליו להילחם, כפי שהיה עליו להילחם נגד הפלישתים המייצגים את התרבות האלילית-מטריארכלית ששולטות בה אלות גדולות, לעומת התרבות היהודית המונותאיסטית פטריארכלית.
באופן כזה שמשון הופך לבן דמותם של האלים הצעירים אטיס, אדוניס והיפוליטוס שמומתים על ידי האלה-האם. סירוסו מסומל על ידי קיצוץ השיער ועל ידי עיוורונו.
במובן הזה יתכן שדבש הדבורים ששמשון רודה מגווית האריה מתייחס למשמעות הסמלית של הדבורים כממלכה מאטריאכלית ששבה ומשתלטת מחדש על גופת האריה. הדבורים מרמזות באופן סימבולי על מפלת שמשון האריה בידי האם הגדולה: כוורת הדבורים מקיימת שליטה מטריארכלית, כשהדבורה האם שולטת עליה ועל הזכרים המשרתים אותה. הדבורה היא סמל אמהי המעניקה מזון וגם עוקצת, טובה ורעה [8].
לעומת זאת, ניתן גם לראות את כוורת הדבש שמתהווה בפגר האריה במשמעות חיובית, כמוטיב של פוטנציאל מוות ותחיה. כפי שמסופר על דיוניסוס שהרג את המפלצת האיומה אגדיסטיס, ובמקום אשר נחבט ראשה של המפלצת באדמה, שם ניגר דמה ושם צמח עץ רימון, הוא אבי כל עצי הרימונים בעולם. המיתוסים השונים שמתארים את האוצר שנמצא אחרי הרג המפלצת מבטאים את אותו רעיון של התפתחות חדשה ערכית ואוטנטית שמתרחשת אחרי שמתגברים על היסוד המשתלט וההרסני של הלא-מודע.
ג'וזף הנדרסון (שם) מציין כי גיבורים רבים, אחרי עליית כוחם המהירה נתפשים לגאוות היבריס – להזדהות אינפלציונית עם כוחם, ואז באה נפילתם, עונשם. נפילה כזאת כתוצאה מגאווה קורית לאיקרוס, לנבוכדנאצר, לגילגמש, להלל בן שחר, לבוני מגדל בבל, ועוד.
גיבור המודע לכך שמקור כוחו באל ולא בו – כמו שגם מקור לידתו באלוה ולא באנוש – יכול להשמר מפני הגאווה האינפלציונית של "כוחי ועצם ידי עשו לי כל אלה" – אשר בה האדם מזהה את כוחו עם האגו בלבד. כאן הגיבור שמשון חייב להיות מודע לכך שהאגו הוא בשירות העצמיות האלוהית, ולא להזדהות עם כוחו ולהפגין אותו לראווה. להיות גיבור פירושו להיות בעל אגו מחוזק ומודע ומודעות פירושה להיות מודע לכוחו וחולשתו כאחת. לזכור את קטנותו מול האל. וזה מה שיכול להציל את הגבור מחטאי הגאווה שנופלים בו גיבורים רבים.
אבל שמשון אינו מודע לחולשותיו; להיותו פזיז, חם מזג, מתפרץ באלימות וגם אינו מודע לנטיתו לפול בידי נשים ולנטייתו לבחור נשים בוגדניות. הוא אף חטא בהבריס, הן בהעמדת החידה לפלשתים, והן בהפגנת כוחו הפיזי שיש בה גאוות היבריס.
מעבר ליסוד הגופני המועצם, היסוד השני שמפעיל את שמשון הוא תחבולות ערמה. הוא קושר את זנבות השועלים, שואל חידה שלא ניתנת לפתרון, מרים את שערי העיר. במובן הזה, ברוב מעשיו הוא מייצג את דמות התחבולן-טריקסטר [9], זה שרמת ההתפתחות שלו היא של תודעה יצרית ערמומית תחבולתית, עסוק בספוק יצרים ובכוח גופני ובהישרדות. לכן במיתוסים הטריקסטר מגולם פעמים רבות על ידי חיה. זה שלב ראשוני-גופני שאין בו עדיין התפתחות תודעה, אין פעולה למען יעד בעל תוכן משמעותי ערכי, מלבד השגת צרכיו הראשוניים ונקמה על פגיעותיו.
לדעתי, מה שמאפיין את שמשון הוא לא תהליך התפתחות, אף על פי שפוטנציאל ההתפתחות קיים בשלב הראשוני של הרג האריה (גבורים רבים הורגים חיה וכך מבססים את כוח שליטתם ביסוד החייתי בקרבם), אלא העובדה שאינו לומד לקח, הוא לא נהיה מודע לעצמו ולמגבלותיו, ולכן אינו משתנה ורוב הזמן הוא בוגד ביעודו. לכן הוא שב ומתאהב או נמשך לנשים פלשתיות ויצריות, ושב ונופל בידי אשה. המפנה בסוף הוא ארוע רוחני חד פעמי של מי שאין לו מה להפסיד עוד.
הייתי אומרת שיעודו היה להתמודד עם הצל היצרי-גופני והוא לא הצליח למלא את המשימה. אפשר לומר שמנקודת מבט סיבתית שמשון נמשך אל הנשים הפלשתיות משום שהן תאמו לאנימה היצרית שלו, לכן הוא חוזר על בחירתו שוב ושוב במנגנון של חזרה כפויה.
הפסיכיאטר אילן קוץ [10] מגדיר את הפרעה כזו שהוא מכנה 'תסביך שמשון', לפיה יש לגבר כורח בלתי מודע לחזור שוב ושוב, במחשבה ובמעשה על חווית הנבגדות בידי נשים. חווית נבגדות המלווה התקפי זעם הרסניים המופנים אל הזולת ובעיקר אל עצמו. קוץ תולה בעיה כזו באם הבוגדת לראשונה. בהעדר קשר אמהי מספק מלכתחילה.
המשוררת לאה גולדברג [11] כותבת על כך בשירה 'אהבת שמשון': "הן ידוע ידע שבגדה, / ונכנע לחלקת הלשון, / הוא ידע שימות מידה - / פלשתים עליך שמשון. // ויחזור וישכב בחיקה / עם דמותו הצופה באישון. / כי בכל בגידותיה מתקה - / פלשתים עליך שמשון".
אולם מנקודת מבט תכליתית, הייתי אומרת ששמשון נמשך אליהן כדי לאפשר לו ללמוד במפגש החוזר איתן התמודדות נכונה יותר עם הצל שהן מגלמות, אף על פי שדבר זה לא עלה בידו. לכן כתוב שכששמשון אמר להוריו שהוא רוצה באשה פלשתית הם התנגדו תחילה ורצו שייקח אשה מבנות עמו, "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". כלומר – יד הגורל המכוונת את תהליכי התפתחותו הניעה אותו להימשך אל נשים בוגדניות.
במקרא, וכן בתרבות היהודית-נוצרית, מאז חטאה של חוה, האשה מועדת להיות מייצגת היצרים והתשוקות הבלתי מרוסנות. ואם אין ספור כזה אזי ממציאים אותו. למשל הספור על לילית שאינו במקרא ורק המדרש הוסיף אותו. וכן ספורי יהודית והולפורנס, שלומית ויוחנן המטביל – שתיהן עורפות את ראש הגבר. זו דמות האשה המסרסת והפאם פאטאל. דלילה היא אחת מנשים אלה. שמשון לא נפרד מהצד היצרי גופני של האם הגדולה, ולא נפרד ממשיכתו המתמדת לנשים. נשים שולטות בגורלו. הוא נופל בידי האשה כי לא נפרד מהצד הגופני-יצרי-אמוציונלי שהיא מסמלת.
להבנתי, האם מייעדת לו יעוד עליון בגלל החסר שלה, שהוא העקרות. לכן היא רוצה יעוד מפואר לילד שיהיה לה, כמו חנה שמייעדת את בנה שמואל לכהן האל. היא מייעדת לו גורל שלא הוא בחר בו ולא הבשיל לקראתו מתוך היעוד האישי שנועד לו מתוך עצמו. ההבדל בין שמואל לשמשון הוא ששמואל הוא כשמו, מי שהאל עצמו דבר אליו, והוא שומע לאל, וגם יש לו חונך: עלי הכהן שחונך אותו מילדותו הרכה. ואילו שמשון נושא בו את המקור הפאגני של אל השמש, הוא חי בהזדהות עם מיתוס של גבורה רוחנית שאינו שלו, שהולבש עליו בלי התאמה לאישיותו הבלתי בשלה. הוא חי חיים של מי שמזדהה עם גבורה ארכיטיפית ללא התאמה לאישיות שלו. במובן הזה הוא קרבן של הזדהות גרנדיוזית-אומניפוטנטית עם יעוד הנבחר הרוחני, כשיש אי הלימה בין כוחו הפיזי שמאפשר לו להיות כמעט רק גבור גופני, לבין העדר בשלות רגשית והעדר יכולת לרסון דחפים. אי הלימה זו הופכת אותו לקרבן של צד הצל של הגבור הנבחר, שהוא גאוות יתר וכוחנות אישית.
מנקודת מבט יונגיאנית הוא הגבור שלא נפרד מהאם הגדולה, אפילו בכך שהיא קבעה את יעודו וגורלו ולא הוא עצמו. הרי היא זו שהמלאך מופיע אליה, והיא זו שקוראת את שמו שמשון. הוא נושא בו את הצל הגרנדיוזי הבלתי מודע שלה. שמה – צללפוני, מכיל את צל גורלו.
היסוד הגברי-תודעתי של גבולות, ריסון, וערכים – לא מפעיל את שמשון. אביו לא מוזכר כמורה דרך עבורו. לשמשון אין מורה דרך גברי שיפדה אותו מהשפעת הכוח האמהי-נשי. הוא אמנם נבחר ליעוד אבל לא עבר חניכה מתאימה ליעודו. משה עובר חניכה על ידי הנחית האל המתמדת. שמואל על ידי עלי הכהן, אלישע עובר חניכה על ידי אליהו. והמלאך נגלה אל הוריו של שמשון ולא אליו.
שמשון מגלם את הגבור הפיזי הכוחני שנאבק בכוח הפיזי באויבים מבחוץ, אבל אין לו עדיין כלי תודעה וכוח אגו שיסייעו לו במאבק כנגד יצרו הוא, שהוא האויב הפנימי. הוא עדיין לא מגלם באמת את גבורת האגו. מסע הגבור שלו לא הושלם.
האזרחי ואנקורי [12] מציינים שספור שמשון מתאר בדרכו המיתית-סימבולית את נקודת הציר של ספר שופטים כולו, שהיא שאלת השלטון: שלטונו של האדם ביצריו לעומת שלטון היצרי על האדם, שליטת האשה על הגבר ושליטתו של האדם במעשיו ובגורלו
שמשון משסע את האריה ואינו אומר דבר על כך להוריו: "ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה". בניגוד לבקשתו מהוריו לקחת לו את האשה בתימנה, שמבטאת את הסתייעותו בהוריו, הוא פועל כאן באופן עצמאי. לא במקרה הכתוב מציין את העובדה שלא סיפר להוריו. גם בהמשך אינו מספר להוריו שהדבש שרדה הוצא מגווית האריה. הצורך לשמור לעצמו משהו סודי, שלא יהיה ידוע לאף אחד, מגלם את הצורך בנפרדותו מהוריו, שהוא שלב חשוב בחיי הגבור, ואת הצורך לקיים סוד חידתי פנימי כאמצעי לאשור היחודיות החידתית של נפשו הוא. יונג מציין ששמירת סוד היא אחת הדרכים לאדם לבסס לעצמו את תחושת הגרעין היחודי שלו. שמשון הפך את הספור הזה לחידה בלתי פתירה עבור הפלשתים. אלא שהסוד של הדבש והאריה נפרץ כששאל את החידה.
בהמשך נפרץ הסוד החשוב ביותר – מקור סודו בשיער. אי היכולת לשמור סוד – היא חולשת האגו הגברי שלא עומד מול הפיתוי הנשי. לדעתי ההבט ההרסני של גילוי סודו הוא לא רק בעובדה שגילה שכוחו בשיער, אלא בעובדה שכוחו מעוגן באלוהות והסגרת הסוד שמקור כוחו באל היא בגידתו ביעודו. שכן המיועד אמור לשמור את סוד יעודו למימוש יעודו ולא לחלל אותו בדבור אודותיו. ובוודאי שלא להתייהר ביכולתו, כפי שעשה כשהציג את החידה לפלשתים. מעניין שבזוהר נאמר שגילוי לא נכון של סודות מסכן את המציאות ומגביר את התוהו [13] .
סירוסו-עיוורונו של שמשון מזכיר את סיפורו של אדיפוס. אדיפוס ושמשון שניהם הגיעו לחלק נכבד מדרכם כגיבורים. שניהם סורסו על ידי עיוורונם. אדיפוס מרצונו – מעוור את עצמו במגמה להעניש עצמו והוא משתף פעולה עם היותו קרבן גורלו. שמשון עיוור על כורחו. על שמשון נאמר: "שמשון הלך אחרי עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו" (סוטה,ט). אפשר לומר שעוורונו בטא וסימל את העוורון בו ניהל את חייו. אצל שמשון העיוורון יוצר אצלו תפנית מחודשת. העיוורון מוליך אותו אל כוחות חדשים. כאן העיוורון מגלם את ההתכנסות אל העולם הפנימי. עיוורים היו ידועים כחכמים ויודעי עתידות ונסתרות. הומרוס היה עיוור, תרסיאס החוזה היווני היה עיוור. מסופר עליו שהיה רואה עתידות, את העבר, ידע תעלומות, וידע שפת חיות וציפורים.
בישעיהו כ"ט, 18: "ומחשך עיני עיוורים תראינה". ישעיהו מ"ב 18-20: "החרשים שמעו, והעיוורים הביטו לראות...מי עור כי אם עבדי... מי עור כמשולם ועור כעבד ה' ".
בספור של ר"נ מברסלב 'שבעת הקבצנים', הקבצן העיוור מעניק לזוג הנישא מתנה של חיים ארוכים, יש לו את הזיכרון של כל זמן קיום הבריאה. והוא זוכר את הזמן של טרם היווצרותו, את האין בטרם התהוות הנשמה. עיוורון עשוי אפוא להוליך את האדם אל רוחניות מעוצמת דרך מגע עם הפנימיות הלא מודעת. נראה ששמשון בעת עיוורונו ובעת שברון כוחו הגופני מגיע לדרגה הגבוהה ביותר שלו. ר"נ מברסלב אומר "כשיש לגוף עזות אין הנשמה יכולה לקרב עליו ולהודיעו השגות שלה... שוברין עזות הגוף, ואזי הנשמה יכולה להתקרב להגוף ולהודיע לו מהשגות שהיא שם" (ליקוטי עצות עזות ב').
מעניין ששמשון, אדיפוס ותרסיאס עוּורו בגלל קרבת יתר אל האישה. אדיפוס – בגלל רצח אב ואינצסט עם אמו. שמשון – בגלל שהסגיר סודו בידי אשתו. תרסיאס – ראה את מערומי האלה אתנה ולכן עוּור על ידה, וכפיצוי מעניקה לו אתנה את כוחו המופלא הרוחני כחוזה.
אפשר לומר אולי, על שמשון ותרסיאס, שעוורונם, שהוא סירוסם על ידי האם הגדולה – באופן פרדוקסלי הביא לחיזוק כוחם ועזר להם להגיע אל החלק הרוחני שבהם. הסופר בורחס [14] , שהיה עיוור, כותב: "מזונם העתיק של גיבורים הוא השפלה, פורענות ומחלוקת. הדברים האלה ניתנו לנו כדי לשנותם, כדי לעבד את הנסיבות האומללות של חיינו לתכנים נצחיים או השואפים לנצח. עיוור שחושב כך, ניצל. העיוורון הוא מתנה".
בסיום חייו שמשון עושה מעשה של הקרבה עצמית. יש כאן אפוא מוטיב של קידוש השם. כאן שמשון בפעם היחידה מתפלל במפורש לאלוהיו ומקבל ממנו כוח רב, כפי שיונה מתפלל לה' שיוציאו ממעי הדג. התחדשות כוחו של שמשון עם צמיחת השיער היא מוטיב של לידה מחדש, שכן לא רק כוחו הפיסי מתחדש אלא אישיותו הרוחנית היא הנולדת כאן מחדש. הקריאה לאלוהים מתוך עמקי בור שחת – גם היא מוטיב ידוע (נמצא הרבה בתהילים). נפילתו היא אפוא ירידה לצורך עליה. יש כאן אפוא תחיה מחודשת ועליה לפסגות גבורה חדשה מועצמת על ידי כוחות הנפש והרוח: "והיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו".
במותו הוא מפיל את עמודי מקדש האל דגון. כיונה במעי הדג עליו לצאת ממעי מקדש הדג בעזרת האל. אבל אולי דגון פרושו אל הדגן. במבצע פריצת מקדש דגון כאילו שמשון סוף סוף בוקע את המפלצת האם הגדולה המטריארכלית, זו ששולטת על החיות, הדגים והדגן, ושאר היבטי הטבע בעולם ובנפש. בוקע מהמפלצת שבלעה אותו, לקראת הגשמה מלאה של ייעודו.
מלכתחילה המיתוס של גבור-על, גבור כל-יכול, נוגד את רוח היהדות שמדגישה את האל שהוא הכל יכול ולעומתו את קטנות האדם. הרי במיתוס האדם הוא הגבור שמנצח את המפלצות ואילו במקרא אלוהים מנצח אותן, את התנין והנחש בריח והלויתן. לכן נראה כאילו הספור של שמשון השתרבב בטעות למקרא כשריד של מיתוס גויי. אבל נכון יותר לדעתי לומר שהיהדות מגיירת את המיתוס היווני כדי שיתאים ליהדות. הרי לא היו חייבים להכניס את ספורו למקרא. "הגיור" מבוטא בכך שכוח העל שהגבור מקבל נובע מהתפילה לאלוהים.
אבל הכשל של שמשון היה שבכל זאת פעל לפי צרכי האגו והאיד. מתברר שהספור המקראי כל הזמן חותר נגד העקרונות שלו עצמו כשהוא מראה שלמעשה אי אפשר שלא ללכת אחרי יצרים ואחרי צרכי האגו, גם כשיש לך יעוד רוחני. זה הגיור של המיתוס. הסבה של מיתוס כך שהיהדות תוכל להכיל סיפור על פרחח כוחני, קל-דעת, נהנתן, לץ, קנתרן, נקמן ורברבן, ותאפשר לו לעבור תהליך של עידון ותירבות ונוכל לקבל את החלקים האנושיים האלה ולא לנדות אותם.
וזה מוטיב חשוב בעיני, שהגבור המקראי הוא לא גבור אידיאלי אולטימטיבי כמו אודיסאוס, אלא גבור שכושל, ובעיקר גבור למרות שכשל. הרי גם שאול ודוד ומשה כשלו, ומי לא כשל. בכך, ובעיקר בכך, בהתמודדות עם הכשל, גבורי המקרא הם אנושיים ויכולים להיות לנו למודל. לאפשר לנו לחיות עם כשלינו.
בתחילת המאה העשרים מתרחשת מגמה של שיבה של היהודי אל הגוף. מופיעות דמויות ספרותיות מהווי העירה - פנדרי הגבור של זלמן שניאור. אריה בעל גוף של ביאליק. חזרה אל כוחנו ועוצם ידנו.
הציונות אימצה לעצמה את המכבים הלוחמים כשם של תנועת נוער 'מכבי הצעיר', ושמשון כדגם של גבור לוחם בכוח פיזי. שועליו של שמשון אומצו כשם של פלוגה וגדוד סיור במלחמת השחרור וכשיר הרואי.
כיום יש שאיפה לבטול וריפוי הפיצול בין גוף ונפש ביהדות ובנצרות, ולחבר אותם מחדש. לכן קיימת שאיבה ממסורות המזרח שלא מנותקות מהגוף ויצרו דגמים של אמנויות לחימה, יוגה מדיטציה – דרכים שמחברות גוף ונפש. אין כמו שמשון כמודל לסיפוח מחדש של הגוף, אבל אינו דגם לאינטגרציה נכונה של גוף-נפש. דגם אינטגרטיבי כזה אין ביהדות בכלל.
הערות ומקורות
1. עמיחי יהודה. 1962. שירים . 1948-1962. שוקן. עמ' 2261
2. נצר רות. מסע הגבור. מודן. 2011.
3. בליי רוברט. ג'ון החסון. תרגום: תמי צור. נורד. 2002. עמ' 56.
4. נוימן אריך. 1981. אמור ופסיכה. תרגום מרים רון-בכר. ספרית פועלים. עמ' 70.
5. זקוביץ יאיר. חיי שמשון. מאגנס. האוניברסיטה העברית. 1982.
6. נצר רות. התפתחות התודעה במיתוסים ובציורי ילדים. מעגלי נפש 2. הוצאה אקדמית יזרעאל.
ttp://www.ruthnetzer.com/182625/%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9
D-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D
7. Henderson Joseph . Ancient Myths and Modern Man. In: Jung, Carl Gustav .1964 . Man and His Symbols. London. Aldoos Books.
8. בסרט 'מגדל הדבורים' של אנגלופולוס, מתואר גבר שכל חייו עסק בגידול דבורים, איש שתקן שנכשל בקשר הנישואין עם אשתו ובנותיו. הוא נודד עם צעירה נוודית. היא עוזבת אותו והוא נותר לבדו. מובס מאי יכלתו ליצור קרבה וקשר , באקט אימפולסיבי של אלימות והרס עצמי, הוא הופך בבת אחת את כוורות הדבורים שלו, שפורצות מהכוורות, נופל על האדמה ומתמסר לעקיצות המוות של הדבורים שמתנפלות עליו כלהקה מפלצתית טורפת. הדבורים הם כאם הגדולה ששבה וטרפה את הגבר שאיבד את כוחו, את הכוח הגברי והרגשי-נשי כאחת. הוא שב ונטרף, באקט של סרוס עצמי, כמו הבן המאהב (אטיס), בידי האם הגדולה, שכפי הנראה מעולם לא צמח ממנה באמת.
9. נצר רות. ארכיטיפ הטריקסטר והליצן בתאטרון, בקרקס ובחיים
10. קוץ אילן. תסביך שמשון. שיחות. כתב עת לפסיכוטרפיה. ג' 2. מרץ 1989
11. גולדברג לאה. 1960. מוקדם ומאוחר. ספרית פועלים. עמ' 232.
12. אנקורי מיכה ואזרחי אהד. 2004. בסוד לויתן- מחשבת ישראל במבט מיתולוגי-פסיכולוגי. מודן. עמ' 27.
13. הלנר-אשד מלילה. 2005. ונהר יוצא מעדן. עלמא-עם-עובד. עמ' 209.
14. בורחס לואיס חורחה. 2007. שבעה לילות. תרגום אורי פרויס. הקבוץ המאוחד. עמ' 138.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.