לילה בארץ הצפירות השתיים

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

סבינה סעד, הדגל הבוכה

אין משפחת השכול.
יש משפחות משפחות, 
ולכל משפחה התכנסות עמוקה משלה.

שב עתה מדרך ארוכה. קריית ים. העיר זוכרת את מתי מלחמות ישראל ערב מלאת שבעים לייסודה. קולו של ישראל פרי  יוצר הס וקשב בשורות הצפופות של הנוכחים הרבים. יש איפוק של יראת כבוד בלילה שירד וכמו אימה לזכור נכון בצוותא דוממת.

צפירה.

בדברים שאשא אומר כי אנחנו ארץ הצפירה הכפולה. צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וסמוך לה צפירת יום הזיכרון לנופלים המאבק על תקומתנו . רק כאן בארצנו. אין ארץ בעולם בה מכנסות הצפירות את האומה כולה להתייחד בצוותא של אבלות עמוקה עם מתי עידן חוסר האונים ועם מתי עידן הקוממיות.

הציבור עומד. אל מלא רחמים. טירונים וטירוניות במדים נושאים דגלים נכנסים למתחם ליצור משמר כבוד של חיילים שבדרך לחיילים שהלכו בדרך כל הארץ. אל מלא רחמים.

ראש העיר, דוד אבן צור נושא דברים הנפתחים בפסוק מן הכתובים היודעים לשאת בחובם כבר אלפי שנים את התוגה הנישאת גם היום. נקיים ממשפטי שיגרת אבלות. יש בהם אמת. יש בהם הדרת קברניטי ציבור. אלומת אור על פניו בקוראו דבריו מן הכתב. מימינה ומשמאלה של במת המעמד מסכי ענק. תווי הפנים של הדובר דוברים עימו. הציבור שומע. רואה. אנשים. נשים. ישישים. עלמים. עלמות. ילדים. אין רחש.

רב העיר נושא דברים משובצים בדברי חז"ל. התיבות קידוש השם, מסירות הנפש,  מהדהדות ורוח הבאה מן הים מסיעה אותם אל העיר הריקה מאדם.

רמי קליינשטיין שר. לא נהי. לא בכי. עצבת מנוגנת. מדודה. מצרפת ניגון שאיש אינו מעלה על שפתיו לניגון שהוא משמיע.

תלמידה  עומדת במרכז המתחם. בודדה. חולצה לבנה. היא יוצרת תהודה של נעורים המחפשים לאן הלכו נעורים שכוו בטרם עת. גם כאן איפוק. שליטה במיתרי עצבת נוגעת.

אני נושא דברים אומר שמו של אחי יעקב צבי בן רבקה ומשה לייב מאיר  הי"ד שנפל בשערי ירושלים לפני חמישים שנה, אבל לא מעז לדבר בשם משפחות שכולות. איש לא רשאי לדבר אלא בשמו. אין משפחת השכול .יש משפחות משפחות, ולכל משפחה התכנסות עמוקה משלה לתוך אבלה על הפרידה מאהוב או מאהובה שרגע אלים גדע חייהם באבם. אני שומע את קולי נשנק. אני מדבר. לא נואם. לא נושא דברים. אל כל מי שמולי.

סגן אלוף במדי חיל הים הצחורים אומר דברים שלא נשמעת מהם נימת חייל. אדם. קצין יהודי. מזכיר חללי ישראל וחללים שאינם "כאלה" הוא אומר. אחוות אחים לוחמים. סוגרת שורות.

האורות כבים. על המסכים שמות הנופלים והנופלות. תאריכים. תש"ח, תשל"ג, כל שנה ושנה משבעים שנות היותנו מדינה כאן בארץ חמדת אבות. אאחד אחד עוברים דיוקנאות החללים כפי שהאירו בנעוריהם לעיני כל הנוכחים הרבים שעה ארוכה, שעה של קשר אישי של הכלל עם כל חלל וחלל. אף לא קול בשורות הכיסאות.

הנחת זרים. בזה אחר זה. יחידים. צמדים. חבורות. בשם כל בתי הספר. בשם כל בתי הכנסת. בשם כל קיבוצי העולים לדורותיה של ישראל. קייסים לבושי לבן הולכים נשענים על ידי צעירים, נראים פתע כנעים במסע תנכ"י. והנוער. הנוער הנושא זרים, הנוער הנוכח בכל פינה בה זקוק ישיש לסיוע. ממושמע במשמעת שהופנמה. שנהייתה עצמית.

ועל כל אלה. לפני כל אלה. בתוך כל אלה. בכניסה למתחם שולחן ועליו מכשירים למתקשים בשמיעה. ועל הבמה, לאורכו של הטקס, כולל השירים, עומד מתורגמן לסימני קריאת הדברים ללוקים בשמיעה.  אני עוקב אחר התנועות. דומה בעיניי כי מתגלה לעיניי שפה אוניברסאלית. ידיים אומרות כאב לב. אצבעות אומרות אימא. יד נישאת אומרת עץ מיתמר. אני מחפש מה אומר קדיש. מוצא דממה.

רעייתי רבקה ואני זכינו לקיים מצוות אבלות על נופלי מלחמות ישראל בעיר של עולים, בראשה עומד תלמיד של רבקה, חניך שלי בכפרי ימין אורד. המפגש עם השכול הוא מפגש עם התקווה. אנו שרים אותה עם נעילת המעמד. עיר שכך זוכרת, היא סימן לכל ערי ישראל שכך תיבננה עוד ועוד לאורך ימים.

יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל התשע"ח