פרופ' יהושע גתי
הכתבה המתפרסת על שני עמודים מכריזה על מפנה בלימוד התנ"ך בבית הספר היסודי הכללי. הקץ לחוברות העזר ואף לספרי הלימוד, שהפכו לתנ"ך גופו וגאלו את המורות ממצוקת ההכנה המייגעת. ההנחיה היא שמעתה לימוד התנ"ך בבית הספר היסודי, כמו בבית הספר העל-יסודי יעשה דרך הטקסט המקראי בלבד. חרף החידוש מבקש אני לטעון שטרם הגיעה העת לצהול. אני גורס ששחרור הטקסט המקראי מחרצובות החוברות מתובל בנעימה פופוליסטית וביומרנות שעלולה להכשיל את הלימוד. מורים רבים כבר מצביעים על בעיות טקטיות בהוראה המוצעת. ואני מבקש לעסוק באסטרטגית קריאת הטקסט ופרשנותו, שלדעתי לא תשיג תוצאות של ממש בשיטת לימוד הטקסט גופו ותו לא. כדי להבהיר את עמדתי אגע בקצרה בסוגיה ההרמנויטית, "מדע הפרשנות" בישומה למקרא.
א.
בדברנו על הטקסט לגופו אנו דנים למעשה בפרינציפ הרמנויטי עקרוני. קימות שתי הנחות : האחת גורסת שהטקסט הערום הוא סתום ואיננו אומר הרבה. ולכן, אנו זקוקים למעטה דרכו נחשוף את צפונותיו, היינו, לפרשנות. הגישה השנייה טוענת שהטקסט הערום לכאורה הוא יצירה אורגנית שהיא בכוליותה ובפנימיותה טומנת בחובה את המשמעות ועלינו לנקוט בדיסציפלינה מחקרית ספציפית שתאפשר לנו לחדור לקרבי היצירה שלפנינו ולחשוף את סגולותיה. חוקרי המקרא מודעים היטב לסוגיה זו עת הם מתעמתים מול שתי עמדות בעלות כיוונים מחקריים שונים כגון המתח הקיים בין הגישה הדיאכרונית לסינכרונית , גישה גישה שכול אחת ואחת מצוידת בעקרונות הרמנויטיים משלה.
ובעצם עוד אנו עוסקים בסוגית כיוון המחקר ודרכו מן הראוי היה שתישאל שאלה עקרונית מוקדמת: מהי ביקורת ספרותית בכלל? ואכן, אפשר להציג שאלה תמימה: מדוע קורא אינטליגנטי זקוק למפרשים --למתווכים בינו ובין הטקסט. מדוע אנו זקוקים למומחים שיאמרו לנו איך לקרוא? ואכן, המסאית והסופרת , סוזאן סונטג ((Sontag הטעימה ששום מדע, שום דיסציפלינה ,כפי שהיא הכתירה את מאמרה בנדון: "נגד פרשנות", אינה משרתת את העיסוק ביצירה. לדידה, מטרת הפרוש של היצירה היא להופכה לאמיתית עבורנו. במקום הרמנויטיקה אנו זקוקים לארוטיקה של האומנות. הנחתה היא שענפי הספרות אינם בבחינת מדע, אלא זוהי הזמנה לקריאה פתוחה— אתה קורא ומפרש לך. חזרנו תוך אישוש לעמדת הטקסט לגופו , מהפכת לימוד התנ"ך של משרד החינוך.
גישתה של סונטג עומדת בעימות חריף מצד מבקרי ספרות כמו נורתרופ פריי, מהתיאורטיקנים המרכזיים של ביקורת הספרות . מעשה הפרשנות של טקסטים נתפס על ידו כדיסציפלינה מדעית לכל דבר. ביקורת ספרותית עבורו היא מערך של ידע הקיים בזכות עצמו, שבמידה ידועה מרחיק את עצמו מהיצירה גופה. ותיאורטיקן אחר, פיטר ברוקס (Brooks), גורס שביקורת ספרותית היא פעילות מקצועית, ושמעשה הפרשנות איננו נעשה בחלל ונקבע על פי טעמו של המורה המבקר. מדובר, מדגיש ברוקס , בדיסציפלינה העומדת ברשות עצמה.
העניין הוא, כפי שהבהיר חוקר הספרות טודורוב (Todorov) שטקסט לעולם איננו משקף את אמיתתו השלמה. ולכו, אנו זקוקים לפרשן, שמטרתו היא לפתוח את הלא מודע הטקסטואלי.
ב.
ובכן, האם הקריאה והפרשנות תהיה בהתאם לטעמו האישי של הקורא או שתהליך כזה , הטקסט לכשעצמו יסתיר בחובו תכנים לא מודעים שזקוקים לדיסציפלינה מחקרית במגמה לחושפם? זאת היא השאלה הגדולה הניצבת לפנינו. החוברות לתנ"ך לועסות לתלמיד את החומר. הן הקובעות את אופי הקריאה וטעם הטקסט. ובכל זאת, הניתן להותיר את המורה ותלמידיה מול הטקסט גופו כפי שהוא?
לא יעלה על הדעת למי שהוא בעל ידע ראשוני בחשבון להיכנס לכיתה וללמד, ואיננו מעלים על הדעת שאותה מורה, שהוטל עליה ללמד חשבון, תניח לפני התלמידים חוברות ותבהה באוויר. אז, רבותי, הטקט המקראי, הפרק, הסוגיה דורש רקע מתודי פרשני שבלעדיו יעופו קלישאות והתנך יהיה ספר שטחי מאוס הנקרא מזוית ראיה בלתי מאומנת ולכן סובייקטיבית ביסודה של המורה המלמדת. נזכור, אנו מדברים בזאת על מורות בית הספר היסודי הכללי שהכשרתן בלימוד התנ"ך איננה מעמיקה די ברוב המקרים. גם אם יוצעו השתלמויות כמו תקופת האבות, כמו ניתוח סיפור העקידה וגומר הרי שרשימות ההשתלמות שתרשומנה המורות הן שתדרכנה אותן ותכתבנה את שיעוריהן. מה הועלנו?
אדגים את עמדתי. ההיסטוריה מבוססת על מקורות. היעלה על דעתנו להביא לפני הסטודנטים לקט מקורות, ולהניח להם להבין מעצמם או נאפשר למורה, שאיננו חוקר מובהק בעל הכשרה יסודית, לפרש את המקורות כראות עיניו, שהלא אנו דוגלים בפלורליזם? "בקריאה חופשית"? חלילה לנו.
ג.
אף אני גורס שיש לשים קץ לחוברות העזר במתכונתן זו. אבל, גם ברור לי שהטקסט גופו לכשעצמו זקוק לפרשנות, שאיננה גלומה בחובו בלבד. הטקסט לכשעצמו הוא חסוי פרשנית. המורה איננה יכולה ללמד את הטקסט גופו כמות שהוא ללא הכשרה עמוקה , שהופכת אותה לסוג של חוקרת עצמאית. תהליך הלמידה—המבוסס על פרשנותה של המורה איננו שדה פרוץ אלא חייב להיות מושתת על דיסציפלינה פרשנית שקופה.
אני דורש שלא לשטוף את התינוק עם מי האמבטיה. לא לסלק את חוברות העזר אבל לעשות בהן רביזיה מתודולוגית פרשנית מתוחכמת, שתצריך את נוכחות הטקסט המקראי, ותפתח קריאה מדריכה , שאיננה חד צדדית, ושתלויה בטקסט , כשהיא חושפת את תשתיתה הפרשנית.
ביבליוגרפיה
פריי, נ. 2016. אנטומיה של ביקורת. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Brooks, P. 1981. An Introduction. In: T. Todrov (ed). Introduction to Poetics. Minneapolis: university of Minnesota.
Sontag, S. 1964. Against Interpretation. New York: Delta.
Todorov, T. 1981. Introduction to Poetics. Minneapolis: University of Minnesota.
הבעיה היא שהחוברות הפכו לחזות הכל. יש מורות שמלמדות רק באמצעות חוברות והתלמידים אינם מכירים את הטקסט. דומה הדבר לנחש הנחושת, שהיה כשלעצמו טוב ומועיל עד שהעם הפך אותו לאל והיה צורך לשבור אותו. אמת, הבעיה המרכזית היא המורים ולכך צריך להידרש.
השבמחקלמקרא חשיבות עליונה בתרבות העולמית, הגיוני להשתמש בחוברות עזר כמו בכל מקצועות הלימוד ובכל הרמות , אך בצורה שתאלץ את המורה והתלמידים לקרא במקביל את הטקסט המקראי
השבמחק