שפה אחת ולשונות שבעים : וינייטת פה אל פה אדבר בו

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

שפה אוניברסלית

אדם מדבר בטרם יידע לדבר. אפילו בטרם יראה אור עולם. 

אדם מדבר בטרם יידע לדבר. אפילו בטרם יראה אור עולם. כל אדם. בכל העמים ללשונותיהם, בכל איי הים ובכל היבשות, בכל המקומות הגבוהים ובכל  רצועות החוף והשפלות, הוא מדבר בטרם יידע לדבר בלשון שאינה לשון המקום בו הוא עתיד להיוולד ולא שפת אמו ואביו ואנשי עירו, אלא לשון אוניברסאלית שאפשר להגדירה כפי שהגדיר אונקלוס בתרגומו את הפסוק  "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב',ז') – "...ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא". למן רגע היצירה, הוא נפש ממללא, ומלמולה של הנפש במקומות בהם דוברים רומית, או יוונית, או ערבית, או אחת מאלפי הלשונות שמדברים בהן בני אדם, הוא מלמול שווה לכל הנשמות באשר הן נשמת אדם, עד שאילו יכלו לשמוע איש את מלמול רעהו הייתה כל הארץ - בטרם תבוא לעולם - שפה אחת ודברים אחדים.

המדע אחרי פרנסיס קריק, ג'יימס וטסון, רוזלינד פרנקלין ןמוריס ווילקינס יודע ומאשר כי כח הדיבור נמצא בגנום הייחודי לכל בני מין האדם באשר הם שם, כי היכולת לדבר היא גנטית. הלשון בה האדם - היודע לדבר אכן ידבר הלכה למעשה- תיקבע קביעה גמורה בסביבה בה הוא גדל או חי. לכוח הדיבור שיעור  תורשתי  של מאה אחוזים. ללשון המדוברת שיעור תורשתי ה'עולה 'לאפס. (ראה אדם רותרפורד- "היסטוריה קצרה של כל מי שחי מעולם" 2016). אבל לפני שנתברר כי בסליל הכפול העושה את שלשלת הדי אן איי כלול המידע התורשתי של הדיבור, ידעו זאת הדרמטורגים  והמשוררים ומורי ההוראה של המדרש והפליאו לספר את הסיפור הזה מדור לדור.

הם דיברו באדם בטרם יפגוש את העולם בצווחת הלידה הראשונה שלו. תחילה תארו אותו תיאור פיזי כביכול, "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה...". חייו של עובר זה במעי אמו אינם כחיי תינוק לאחר שיצא לאוויר העולם. יש בו סגולות מאליהן ייפרד אם לידתו. הוא רואה למרחוק. מעבר לגבול הראייה של איש או אישה בגירים. "... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁך")איוב ,כ"ט,ג). רבי שמלאי מוציא את הפסוק שבאיוב מפשוטו, וחושך של חיי איוב עליו זרח אורו של המקום ממרומיו להצילו מן האפלה, הוא חושך שברימה של כל אם, הדומה לאפלה בה שט כל העולם כולו דרכה רואה העובר כביכול את כל המסתתר בקוסמוס עוד בטרם ייולד ועיניו תיעצמנה.  "... ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא" מוסיף רבי שמלאי. אדם ער שעיניו פקוחות אינו רואה אלא את מקומו. הוא עוצם עיניו, ישן, ועיניו נפקחות, והוא רואה ממקומו עד למחוזות הרחוקים מהגיע, הוא כאן ושם בעת ובעונה אחת, כולו פשט כפי שיתברר כשייעור, וכולו אגדה כפי שנתברר לו כשהיה חולם. וממשיך רבי שלמאיר: " ומלמדין אותו כל התורה כולה, ...וכיון שבא לאוויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".  היאך? באיזה לשון? באיזה לשון מלמדים אותו, ובאיזו לשון הוא לומד? באיזו לשון - אם הוא עובר בירושלים, ובאיזו לשון אם הוא עובר בפומבדיתא שבבבל,  בבגדד או בליטא?

אין זאת כי מלמדים אותו בשפה בה מדברים כל המדברים בטרם ידברו. אולי בשפה בה אמר האלוהים " יְהִי אוֹר - וַיְהִי אוֹר" ( בראשית א',ג'). אולי בשפה בה אמר לעצמו או לפמליה של מעלה " נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" ( שם,א',כ"ו) , אולי בשפה בה ציווה "... מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל  וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ  כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" ( שם ב',ט"ז-י"ז) והאדם הבין אף על פי שלא היה איש בעולם ללמדו שום לשון, בוודאי לא לשון בה ציווה אותו האלוהים, שאלמלא הבין לא היה נענש כשעבר על "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", ומת.  אין יודע. אין איש יכול לדעת.

התייעצות ראשונה בין שמים וארץ גם היא נערכת בשפה המסתורית ודנה בשפה שתיאמר על הארץ. "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ ...וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה..."(שם, י"ט-כ'). אדם קורא בכתובים ותמה אם ה' נועץ בדיבור  שמימי אחד באדם, והאדם נתן שמות בדבור אחר, ארצי, לכל בעלי החיים –לבד מן הדגים - ויוצר במעשה זה את הלשון המידברת בפי בני האדם עלי אדמות. כל לשון. כשהוא מזהה בעל חיים ההולך על ארבע, ומנבח, והוא קורא לו 'כלב', הוא בורא מציאות חדשה בה שפה יוצרת דבר שלא יכול היה להתקיים בלי שפה. בלי שפה  'כלב' קיים רק כשהוא קרב, כשהוא מאיים, כשהוא רובץ. עם שפה, כשאומרים 'כלב' אומרים אדם אכזר, או אדם נאמן, או אדם רעב, או 'פני הדור' וגם 'כלב חוצות' או 'שוטה' כמובן, כל זה גם כשאין כלב בנראה או בסביבה קרובה. הבורא יצר כלב. האדם מטפורה. אלוהים שברא את הכלב התייעץ עם האדם מה שמו של הכלב . הוא לא ידע כביכול שלכלב קוראים כלב. האדם קרא לו להולך הארבע הזה כלב  לא מפני שהוא דומה לכלב. אלא מפני שבעולמו של המדבר, תהא לשונו אשר תהיה, אין מעתה דבר יכול להתקיים בעולם בלי שם. מה שאין לו שם אינו קיים. או למן הרגע שיש שם, מתקיים לצדו גם דבר. כל זה מכח היכולת לדבר בטרם נדבר.

רבי שמלאי אינו עוצר," ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, ...ומה היא השבועה שמשביעין אותו ? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך" (מסכת נדה דף ל' עמוד ב').

'ולד' זה, באיזו לשון משביעים אותו ובאיזו הוא נשבע? אם הוא נשבע הוא מדבר. בטרם ידע לדבר. בלשון אותה ישכח כשם ששכח את כל התורה כולה כשהמלאך סטרו של פיו.  מה ערך יש לשבועה בלשון שאינה קיימת בשעה שהיא צריכה? או שמא, דבר לא נשכח, לא התורה ש'נשכחה' ונזכרים ללמוד אותה, ולא השבועה ש'נשכחה' אבל היא באה לעולם עם הוולד שהיה לפרסונה היודעת להבחין בין טוב לבין רע עוד בטרם יפגוש בטוב בעולם, או ברע בעולם, או במאבק שאינו תם בין הטוב שדורש סילוקו של הרע מן העולם לבין הרע החושש מפני הטוב ועמל לאבדו מן הארץ. אם אכן, כשם שאדם יורש את יכולת הדיבור אבל לא את השפה, כן הוא יורש את היכולת להבחין בין הטוב לבין הרע אבל לא את האבחנה עצמה, והוא לא 'טוב' או צדיק  בירושה ולא 'רע'  או רשע בירושה אלא הכל  בחירתו על פי יכולת הזיהוי של הטוב אל עומת הרע שהופנמה אל תוכו עם הפקידה, כבר בשעה שהיה " כפנקס שמקופל ומונח" במעי אמו. לא רק הוא מקופל בתנוחתו, אלא הכל מקופל בו, הדבור, המעשה, הבחירה.

המהר"ל מפראג, רבי יהודי לייוא בן בצלאל (1520-1609), לא היה אומר כי אדם מדבר בטרם יידע לדבר.  בפרק כ"ח של חיבורו " גבורות ה' " הוא כותב  כי כוח הדיבור הוא "גמר צורתו של העובר וכל זמן שהוא בבטן אמו אין לו רוח ממללא עד שהוא יוצא לאוויר העולם. והכאה הזאת שהוא –המלאך- מכה על פיו, רצה לומר גמר צורתו, ונקרא זה הכאה על פיו, כי כן, גמר צורה של כלי נקרא מכה בפטיש .... כן גמר צורתו שהוא חי מדבר - הוא נעשה על ידי גמר פיו, ששם כוח הדברי, .. ושם נגמר ונעשה האדם מורכב מן הנשמה השכלית וגוף". הוא אינו שולל את המדרש כולו. מלמדים את האדם תורה. הוא מבין אותהמשמע הוא הוא מתקשר עם דיבורו של המלמד אותה תורה, אבל לא בפיו שעדיין 'לא נגמר'. הקדוש ברוך הוא משביע, הוא שומע שמשביעים אותו, אבל הוא אינו נעשה אדם, אחראי למעשיו, פרסונה משפטית, אלא לאחר שהוא שכח כל אשר לימדוהו ולומד הכל מעצמו ופיו האנטומי נעשה כלי להשמעת הקול שהוטבע בתוכו מראשית הווייתו. במעי אמו הכינו אותו להיות אדם. גמר מלאכתו של הקדוש ברוך הוא הייתה כשהוא שילח את היצור לשחזר בכוחות שניתנו לו את מה שהוא קיבל פאסיבית, בלי מאמץ, בלי ייסורים. "אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים" אומר שרב שמלאי על ימי ההיריון של העובר.  רחמה של אמו היא גן עדן. הלידה היא גירוש  ו'הכוח הדברי'  הציוד הצריך כדי להלוך בערבות האחריות והבחירה החופשית.

כאיש ההלכה, אין המהר"ל מתבקש לחידת הלשון  אלא למן השעה בה האדם נעשה אחראי למעשיו. הוא איננו שולל כי היה שיג ושיח בין האלוהים לבין האדם בטרם יהיה יצורו לאדם בצלמו. על פי אמונת חכמי ישראל, רובם כמעט ככולם, לשון הדיבור הקדמון בשיח הזה,  כלשון בה אמר אלוהים " יְהִי אוֹר", בה לימד את התינוק שבמעי אמו תורה, ובה היא ניתנה לישראל בהר סיני, היא לשון הקדש. " התורה כולה בלשון הקדש נאמרה" מסכם רבי אליהו מזרחי, הרא"ם, בפירושו לדברים כ"ה,ח', על פי האמור במדרש תנחומא לפרשת וישב,  "בלשון הקדש הייתה כתובה אלפים שנה קודם בריאת העולם ". קרובים וקשורים הדברים לנאמר ב'ספר הזוהר' לפרשת תרומה, " קודשא  בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא". קדמה תורה לבריאה כמו שתכניות ארכיטקטוניות והנדסיות קודמות לבניין, ונותן התורה הוא מי שקיבל את התורה והיה כפוף למה שהיה כתוב בה בלשון הקדש כשבנה את עולמו. על כן בלשון זו אמר "יְהִי אוֹר", ובזאת הלשון הקדמונית אמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" ובה  ברא " אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", לא יחיד, אלא רבים מבריאתו, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", והאדם היה לאנושות, "וַַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם" – והם שמעו והבינו מה שאמר להם בלשון שאיש לא היה בארץ ללמדם אותה, " פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"! (בראשית א',א'-כ"ח). זאת הלשון הקדמונית בה סיפר רבי שמלאי שמלמדים בה את התינוק במעי אמו תורה, ומשביעים אותה לקיימה? זאת הלשון  שהוא שוכח אותה כשהמלאך סוטר על פיו והוא לומד לדברה מחדש מן התורה שקיבל במעמד הר סיני בו כל העם והוא בכלל רואים את הקולות? זו הלשון שכוללת השמות שנתן האדם לבעלי החיים ולכל הדברים? האמנם?

עדויות הרבה יש לקיומן של תובנות מוסמכות שונות. הנה כי כן  על הפסוק "וַיֹּאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ  אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים ל"ג, ב')  אומר המדרש (ספרי) בין השאר, " כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד אמר להם אלא בארבעה לשונות, שנאמר 'ה' מסיני בא' - זה לשון עברי, 'וזרח משעיר למו' - זה לשון רומי, 'הופיע מהר פארן'  זה לשון ערבי, 'ואתה מרבבות קדש' -זה לשון ארמי".  יתירה על כך אומר אותו מדרש "כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות" ועל כן בשפת כל אותן אומות. "תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה "  ... וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה .... אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום". בלשונן קיבלו ובלשונן פרקו עולן מעליהן ."כך ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה אף אותם שבע מצות שלא יכלו בני נח לעמוד בהם ופרקום - באו ישראל וקבלום ".  למסורת זאת מצטרפות המסורות האומרות כי התורה ניתנה בשבעים לשון ושכל דיבור ודיבור שנשנע מהר סיני נתפוצץ וישמע מקצה העולם ועד קצהו בכל שפה שבני האדם אחרי בלילת השפות בעיר ובמגדל בבל דיברו בה, ומלאכת הפישור בין הלשון בה ברא ה' את עולמו במאמרו, לבין הלשון בה שמעו אותו כביכול ישראל ושמעו אותו גם אומות העולם  נראית כחסוכת סיכויים.

אפשר כי המפתח להתרת כל הסתירות הוא בפסוק כגון " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א,א'), או  כגון בפסוקים  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אָמוֹר לָהֶם.  יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ"  (במדבר ו',כ"ב-כ"ג) וכמו שמציין הרמב"ן  " כן במקומות הרבה 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם', וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה". מן המבנה הלשוני של הפסוקים האלה נראה בבירור כי אין חיבור לשוני ישיר בין הכהנים לבין ה', ולא בין ישראל לבין אלוהיו. ולא מפני שהכוהנים ולא מפני שישראל אינם מגיעים למעלה המזכה אותם בחיבור אינטימי ישיר עם ה'גבוה מעל גבוה', אלא מפני שאין בכל העולם אלא משה בלבד ששומע את הלשון בה אמר אלוהים "יְהִי אוֹר"! הוא איננו המתווך. הוא המתורגמן. מלשון הסתרים הנצחית של הבורא ללשון בני עמו ולכל לשונות אומות העולם. "  וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.   לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה  בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.  פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה " (במדבר י"ב ו'-י') גוער ה' באהרון ובמרים שדיברו סרה במשה אחיהם. 'פֶּה אֶל-פֶּה' איננו פה אל פה אנטומיים. הם לא משמיעים קולות. 'אֲדַבֶּר בּוֹ' אומר הכתוב. לא 'אֲדַבֶּר אֵלָיו'. כשם שהקול בו מלמדים את התינוק בבטן אמו תורה ומשביעים אותו לעשות את הטוב ואת הישר הוא קול פנימי בכל מובן, כן מה שדובר ה' אל משה ואל משה לבד מכל אדם הוא 'אֲדַבֶּר בּוֹ ומה שדיברתי בו בלשון שאין מבין אלא הוא ואני בלבד, הוא אומר לכוהנים או לכל ישראל או לכל בני האדם על הארץ הזאת בלשונם שלהם.

"יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו " אומר הרמב"ם, "והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע, ..אמר גם כן משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ובביאור אמרו במכילתא כי כל דבור ודבור היה משיבו להם כמו ששמע, וכתוב בתורה גם כן בעבור ישמע העם בדברי עמך מורה כי הדבור היה לו" (מורה נבוכים פרק ב', ל"ג). אכן הפסוק " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ ,וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות י"ט ט'), מרחיק לכת עד כדי אמירה כי הלשונות היו שונות עד כד כך שהאלוהים לא 'שמע' את העם אומר בלשונו " וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה " (שם). ה' בלשונו 'פה אל פה' במשה ומשה אל העם בלשונם, ומשה מה שאמרו העם 'פה אל פה' לה'. זה חידת התקשורת המופלאה.

אין בכך האנשה. יש בכאן אידיאה. יש לשון אוניברסאלית בעולם. היא לא לשון הצריכה לשומע כדי שתיאמר.  היא כח יוצר. אין אור ששומע 'יהי אור'. אין רקיע ששומע 'יהי רקיע'. משה איננו 'איש דברים', ולא מפני שהוא אורטור קריזמטי הוא נהיה דברם של ישראל, אלא מפני ש'פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' .

כל מי שנוצר זוכה לחסד העליון הזה. במעי אמו מדברים בו. עם החסד הזה הוא יוצא לאוויר העולם, אבל רק אחרי שהמלאך סטר על פיו, ולשון הפלא שבה וחוזרת אל בורא עולמים, אבל סגולת הדיבור שעושה את האדם לאדם, מתלווה אליו ונעשית כגרעין ממנה יצמיח אלפי לשונות שכולן שונות וכולן אחת.

ערב שבת פרשת אמור התשע"ח