ד״ר יגאל בן-נון, חוקר ויוצר
 |
| יגאל בן נון, Error טעות מספר 1״. טכניקה מעורבת על נייר עבודה מאוגוסט 1991 במלחמת המפרץ הראשונ |
ד״ר יגאל בן נון - על מחקרו
נושאו של ספרי, ״קיצור תולדות יהוה״, הוא אמנם תולדותיו של יהוה אך למעשה כוונתי היתה לכתוב מבוא להיסטוריוגרפיה של הטקסט המקראי. הדבר קרה בעקבות הרצאות בנושא שקיימתי בפריס ובארץ. אחרי כל הרצאה ביקשו ממני המשתתפים לכתוב את הדברים כדי שיוכלו לעיין בהם. כשניגשתי לכתיבה השתדלתי, ככל האפשר, לנסח את הדברים בבהירות כדי שיהיו נגישים לכל. הקושי העיקרי נוצר כאשר בקרב קהל השומעים נוצר בלבול בין הטקסט המקראי לבין דת חז״ל. כדי להבין את הכתוב בספרי המקרא כפשוטם, כלומר על פי כוונת מחבריהם, על הקורא להסיר מפניו את המשקפיים האוטמות את מבטו ולהשתחרר מכובד ירושת חז"ל שרובצת עליו. רק כך אפשר להפריד בין משמעות הטקסט לבין הפרשנות המפליגה של המדרש. אך אין זו מלאכה קלה.
נמנעתי אם כך מלהזדקק לפרשנות מסורתית. הספרות הרבנית מימי הביניים לא יכולה ללמד אותנו דבר ממשי שהמחקר לא מסגל להתמודד איתו עם כל מידת הספק שמאפיין אותו. אפילו ספר דברי הימים, שחובר בתקופה הפרסית, אינו יכול ללמדנו דבר חדש על אירועים מימי המלוכה. ההזדקקות לספרות הרבנית ולמדרשי אגדה בפרט פוגמת במתודת המחקר ומערבבת מין בשאינו מינו. הפרדה בין שני תחומים אלה חשובה ביותר מבחינה דידקטית ופדגוגית. עולמו התרבותי של חניך בית הספר הישראלי מקשה עליו קריאה ביקורתית בתנ״ך. רוב לומדי המקרא היום מגיעים אל המחקר ספוגים במדרשים ובפרשנות מסורתית שמחלישים את יכולתם להבחין במשמעות הכתוב. כובד הירושה של דיקלום הטקסט המקראי בתפילות, בשירים ובפתגמים אינו תורם לראייה מפוכחת ונטולת לחצים הדרושה לקריאה דיאכרונית של הטקסטים.
למזלי לא למדתי תנ״ך לא בבית ספר יסודי ולא בבית ספר תיכון, וגם באוניברסיטה לא למדתי מקרא (נולדתי בקזבלנקה במרוקו והגעתי לארץ בגיל 18 ישר לגולני ולאוניברסיטה.). את הדוקטורט הראשון שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו סיימתי בהצטיינות והתחלתי ללמד באוניברסיטה בפריס את תולדות צפון אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. לצד הוראה זו עסקתי באמנות בעיקר במה שנקרא אינטר-ארט, פרפורמנס ארט ובעיקר במחול פוסט מודרני.
 |
| יגאל בן נון, ״ללא שם״. פרס האמן הצעיר 1981. הוצג בתערוכה ״גבול התודעה״, מוזיאון חיפה. אוצר: אברהם אילת |
יום אחד ונתקלתי בספרו של ישראל פינקלשטיין ״ראשית ישראל״ בחנות ספרים בפריס. קראתי והוקסמתי. לאמיתו של דבר העולם הקדום באזורנו ומיתוסי האלים תמיד משכו את סקרנותי. זמן רב קודם לכן התוודעתי למשורר אהרון אמיר ודרכו לחוקר ״ארץ הקדם״ ע״ג חורון וליונתן רטוש שהציתו בי את אהבת תרבויותיה של קדמת אסיה. מכיוון שלא היתה לי משרה שלמה כדי לשהות בצרפת נרשמתי שוב לאוניברסיטה כסטודנט, הפעם למכון גבוה למחקר Ecole Pratique des Hautes Etudes והתקבלתי לדוקטורט במקרא ובאפיגרפיה. כך עשיתי דוקטורט שני בהצטיינות בהסטוריוגרפיה של הטקסטים המקראיים הקשורים להקמת ממלכת ישראל.
במהלך מחקרי בדוקטורט ובכתיבת הספר נמנעתי במודע מקריאת מחקרים ישנים שקדמו לעשורים האחרונים כדי לא להיות מושפע מהם. בעיקר נמנעתי מלנגוע בספרו של יחזקאל קאופמן ״תולדות האמונה הישראלית״. הדבר איפשר לי חופש מחשבה, וששיחרר אותי ממוסכמות מקובלות שנראו לי שגויות. דוגמא מובהקת לכך קשורה לתאוריית התעודות של וולהאוזן. מקובלות עלי שתי עריכות: הדברימית והכוהנית. את המפעל ההיסטוריוגרפי של מחברי ספר דברים (הדאוטרונומיסטים) יש לכנות להערכתי בשם "העריכה הרפורמית". זמן רב מדי בחנו את מצבו של הפולחן בשתי הממלכות רק דרך השקפת עולמם של העורכים הרפורמים והתעלמו מן הפולחן שקדם לרפורמה הכושלת מימי יאשיהו. חוץ משתי עריכות אלה אני שולל מכל וכל את קיומה של תעודה אלוהית (E) ותעודה יהויסטית (J). שיטה זו הגיעה להערכתי למבוי סתום וכדאי להשתחרר ממנה. לעומת השערת התעודות עדיף בעיני למיין ולסווג את הטקסט מקראי בהתאם לסוגתו הספרותית. אך חשוב מכל הוא בחינתו של הטקסט על פי שיטת המסורות שמקורן בעל פה: מסורות ישראליות לעומת מסורות יהודאיות, ולצידן המסורת הפנים ישראליות המתפלמסות אחת עם השנייה: מסורת שילה לעומת מסורת מבית אל. חשוב גם לא להתעלם ממוקדי הכוח בשתי הממלכות: סופרי החצר, האצולה הירושלמית, הכוהנים במקדשים, ומעמדם של הנביאים.
במהלך הדוקטורט ואחריו קיימתי הרצאות רבות בפני קהל משכיל על סוגיות במקרא. כך למדתי להסביר נושאים מחקריים בשפה ברורה לכל. עם שובי ארצה המשכתי בפעילות זו באופן איטנסיבי וכך נולד ספרי ״קיצור תולדות יהוה״ שאינו אלא מבוא לשאלה: איך נכתבו ספרי המקרא? במחקר זה היה חשוב לי לזנוח מטבעות לשון שאולות מהמילון התאולוגי. פסלתי מונחים כ"בית ראשון" או "בית שני" והעדפתי עליהם מונחים מן התחום המדיני כגון התקופה המצרית (או בתקופת אל עמרנה), האשורית, הבבלית, הפרסית, ההלנית או הרומית. לאור הישגי המחקר המודרני יש להמנע ממושגים דוגמת "תקופת האבות", "תקופת יציאת מצרים", "תקופת הנדודים במדבר", "תקופת ההתנחלות" או "תקופת השופטים". מי שמשתמש בהם מתייחס לסיפורי אגדה כאל מציאות היסטורית. עניין נוסף הוא המונחים השאולים מן השדה הסמנטי של היהדות המאוחרת כגון "פרשת השבוע", "פסוק", "הפשט והדרש", "התורה שבכתב", "נביאים ראשונים", "נביאים אחרונים" ועוד. טרמינולוגיה זו אינה רלוונטית לביקורת המודרנית של המקרא. תמוהה גם העובדה שחוקרים, דתיים כחילוניים, אינם מוצאים לנכון לבטא בהרצאותיהם את השם "יהוה" וממשיכים לקרוא לו "אֲדֹנָי". בעשרת הדיברות האיסור להשתמש בשם יהוה חל רק על השימוש בו ״לשווא״ או לצרכים מאגיים. חוקר שמבטא את השם יהוה אינו עושה זאת לשווא אלא לצורכי מחקר. כמו כן מי שמכנה את יהוה ״אדוני״ מעניק פירוש מטעה לטקסט בו הוא מופיע. אין דין שם פרטי ״יהוה״ כדין שם גנרי ״אדון״.
לא פחות שגוי לדעתי השימוש בצירופים "הממלכה הצפונית" או "הממלכה הדרומית" לציון ממלכות ישראל ויהודה. סופרי המקרא מעולם לא השתמשו בהם. מונחים אלה מניחים ששתי הממלכות היו ישות מדינית אחת שהתפצלה לשניים, דוגמת קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית. לעתים מתעצלים חוקרים לדבר על ישראלים ויהודאים ומשתמשים במונח האנכרוניסטי "עברים", שאינו אלא שם גנאי בפי מצרים ופלישתים בסיפורים הקדם-מלכותיים לשמם של הישראלים.
בספרי מצאתי לנכון להדגיש את ההבדל הקריטי בין פולחן המבוסס על ריטואל של דם בו מקריבים חיות על מזבח לבין דת המבוססת על טקסטים ועיקרי אמונה דוגמטיים. שני עולמות אלה שונים בתכלית אחד מן השני. הם מייצגים תקופות שונות בקורות האנושות. תקופת הפולחנים העתיקים הסתיימה רק עם הפסקת קורבן הדם במקדשים והולדת הדתות האקס-טריטוריאליות. דתות אלה, היהדות, הנצרות והאיסלם הפיצו את האמונה באֵל אחד, אלוהות אוניברסלית ששוללת את קיומם של אלים אחרים. עידן הקורבנות פסק בעולם העתיק רק כאשר הוא הפך לנוצרי בראשית המאה ה-6 לספירה, לאחר כיבוש קרתגו. בין שלטונו של קונסטנטינוס (337-306) לשלטונו של יוסטיניאנוס (565-483) נמשך בהדרגה המעבר בין פולחן לדת.
ביהדות נפסקו הקורבנות הודות לחורבן המקדש הירושלמי בידי טיטוס ״הרשע״ בשנת 70 לספירה. למרות זאת אפשר להערכתי לדבר על היווצרות ודאית של דת יהודית רק כאשר נוצרה הפרדה בין המוצא האתני של היהודאים בעולם ההלני לבין ההלנים שאימצו את התרבות היהודאית, מנהגי היהודאים, חגיהם ומסורותיהם, ללא זיקה למוצאם האתני. הדבר התאפשר בין השאר בזכות התרגום ליוונית של חלק מהספרות הישראלית-יהודאית. ספרות זו כללה לא רק את ספרי המקרא שהפכו בהמשך לקנוניים אלא גם יותר מ-500 יצירות נוספות דוגמת ספרי בן סירא, חנוך, טוביה, יהודית, ברוך, חכמת שלמה או ספר היובלים שהיו פופולריים באותה תקופה. ספרות זו ובמיוחד זו שזכתה מאוחר יותר לקנוניזציה (התנ״ך) השפיעה על האינטליגנציה ההלנית עד כדי כך שכעשרה אחוז מאוכלוסיית האימפריה הרומאית היתה ממוצא יהודי וממצטרפים ליהדות. הפילוסוף הרומי סנקה מן המאה הראשונה לספירה יכול היה לסכם: "בינתים כה עצמו מנהגיו של עם פושע זה עד כי נתקבלו על כל העולם. המנוצחים נתנו את חוקיהם למנצחים" (מתוך ״עיר האלוהים״ של אוגוסטינוס).
חסידי ישו אימצו ספרות זו כלשונה והיא הפכה לחלק אינטגרלי מן הדת הנוצרית. האגדות והמיתוסים המקוריים של הנצרות שכבשה את העולם שייכים כולם לטריטוריה הארץ ישראלית שבאסיה המערבית ולא לנופי ארצות אירופה. מכיוון שהתרבות האוניברסלית ספוגה עדיין בתרבות נוצרית, כל אינטלקטואל בעולם, כולל משכילים מיפן, הודו או סין, מושפעים מנופיו הפיזיים של עולם המקרא. כתוצאה מכך אפשר לומר שהתרבות היהודאית יצרה מהפכת מידע אדירה בהיקפה ששינתה את פני העולם וממשיכה לטלטל אותו. לא פלא שכל אירוע המתרחש היום בישראל מקבל תהודה עולמית מעבר לכל פרופורציה.
הייצוג הפיסולי של האלוהות ב״בית יהוה״ ביהודה או ב״בית אל״ בישראל הוא נושא מרכזי בספר. מהות הפולחן באוכלוסיית שתי הממלכות אינו שונה מזה שבכל העולם הקדום. מטבעו, האדם זקוק לאובייקט מוחשי כדי לסגוד לו, להשתחוות אליו ולהגיש לו קטורת, מנחות וזבחים. תהלוכות וטקסי חג ומועד לא יכלו להתקיים ללא שימוש בפסלים ואובייקטים המייצגים את האֵל. אין במחקר זה בענייני אמונה דתית, בהמצאתה האלוהות בידי בני אנוש או בקיומו או אי קיומו של אלוהים.
עם הפצתו של הספר אני יכול להרגיש שביעות רצון מסויימת מהנחות שעוררו את סקרנותו של הקהל הרחב, אף אם לא תמיד היה מוכן לקבלם. החשובות שבהן מציינות שבכל הספרייה המקראית לא קיים זכר ממשי לאמונה באל אחד, אוניברסלי, מופשט ששולל את עצם קיומם של אלים אחרים. כמו כן בכל תקופת המלוכה עד התקופה הפרסית ישראלים ויהודאים עבדו אלים רבים והשתחוו לפסלי יהוה, אשרה ולאלים נוספים שהוצבו במקדשים. הדגשתי גם שיהוה הוא אל חדש שהדיח הלכה למעשה את אל, אבי האלים בפנתאון של קדמת אסיה. הצבתי את הסופר שפן בן אצליהו כיוזם הרפורמה פוליטית-תאולוגית שנכשלה, חיבר את ספר דברים, ערך את הסאגה ההיסטורית במקרא, יצר את תרמית נצחיותה של שושלת בית דוד ותרם בעקיפין להולדת המונותאיזם.
בתחום ההיסטוריוגרפי חשובה ביותר בעיני ההבחנה שמסורות מנוגדות מרכיבות את ספרי המקרא ומתחרות ביניהן. הדגשתי את חלקה המיוחד של התרבות הפרסית בשימוש באל עליון כתחליף לאלים לאומיים. ציינתי שהישראלים הם כנענים אוטוכטונים ולא עבדים שברחו ממצרים, שיש להם קשרי דם הדוקים עם ארמים, חיתים, אדומים, מדיינים, מואבים ועמונים ושהמונח עברים אינו אלא שם גנאי בפי מצרים ופלישתים. הגעתי גם למסקנה המפתיעה שיאשיהו אינו בנו של אמון ומנשה אינו בנו של חזקיהו, שהמלכים יהואחז, יהויקים וצדקיהו אינם בניו של יאשיהו ושמנשה, אמון ויהויקים היו ישראלים שהומלכו ביהודה בידי האימפריות ושכתובת השילוח אינה מקורית אלא העתק שבא להסתיר את שמו של המלך שיזם את המפעל ההנדסי.
ריבוי הפניות אלי אחרי הפצתו המוצלחת של הספר שכנעו אותי לפרסם מאמרים פובליציסטים במדור דעות של הארץ או במוסף לספרות שלו. הם עסקו ברובם בנושאים בתר מקראיים ובפער שבין הפולחן המקראי לדת חז״ל. מטבע הדברים נשאלתי שאלות רבות על פירוש זה או אחר בטקסט המקראי ולא מעט פעמים זכיתי לקבל רעיונות ונימוקים חדשים לאישוש השערותי. אינני מכחיש את העובדה שהמאמרים עוררו לעיתים תגובות נזעמות והתנגדויות נחרצות בעיקר בשאלת הצבתם של פסלי אלים בירושלים או בהעדר מונותאיזם במקרא. להפתעתי רבים מקוראי הספר שהוקסמו מממנו הוטרדו בעיקר בשאלה איך גילוייו אמורים להשפיע על אמונותיהם או על יחסם ליהדות זמננו ולממסדיה. ברית המילה, יציאת מצרים ודמותו של שפן הסופר עוררו תגובות מפתיעות. אחדים טענו כלפי שאני פרובוקטור. אין לי שום כוונה להשתמש בפרובוקציה לשמה. אם נוצרה לעתים תחושה של פרובוקציה היא כוונה נגד דעות קדומות ונגד הקיבעון המחשבתי שרובץ על כולנו. אני לא פרובוקטור. לכל היותר אפשר לומר שפרסומי מתריסים נגד שמרנות מחקרית ומנסים לעורר שאלות שלא נשאלו עד עתה. המחקר רק יצא נשכר מכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.