יום שני, 15 במרץ 2010

"נאום תשובה לרב חובל פורטוגלי"

שירן זהרוני (מחזור ט)

הפעם בחרתי להקשיב. ניסיתי לקרוא דבריך, ולא ישר לכעוס או להתגונן. הידע שלי בתנ"ך רק מתהווה ומתרחב, אך לי דרך ארוכה ורבה בתחום. התנ"ך מדי פעם גם מזכיר לי זאת, שכמה שאני חושב שאני יודע, יש עוד רובד עליו לא חשבתי, ויש עוד פרק שלא עמדתי על כל דקויותיו. אותך אינני מכיר די הצורך. ניסיתי לקרוא אודותיך על מנת שאוכל להתייחס לאמירותיך באופן הראוי ביותר. קראתי שאתה חש לא בנוח שמדינתך, פורוטוגל קמה על שטחים שהיו בעבר של מוסלמים. אולי תופתע לגלות, אבל גם התנ"ך שלנו לא מקל עליי בנושא: הוא מבהיר לי חד משמעית שאותה הארץ שלאורכה ולרוחבה אני מטייל, שעליה נלחמו, נלחמים וילחמו רבים מבני עמי, איננה ארץ אבות אבותיי, שגם הם היגרו אליה.


בספרך "הבשורה על פי ישו" הצגת נקודת מבט חתרנית על ההיסטוריה. אני חושב שהדבר מצוי גם בתנ"ך. התנ"ך בוחר לספר לי היסטוריה ובו בעת לחנך דרך ההיסטוריה. הוא אינו מתיימר לומר שהוא אובייקטיבי, ומזכיר זאת כמה וכמה פעמים. בפרשה הראשונה בתנ"ך מובא החטא הראשון, וגם מסופר על רצח ראשון בתולדות האנושות. מורכב? כנראה שגם טבע האדם הוא מורכב. לצד אהבות גדולות של אם לבנה או יהודיה לגרה, לצד כל כאלה – יש אח שמשקר לאחיו, ישנו אח שרוצח את אחיו. מורכב ומבלבל? בהחלט. מובחר ומלבלב? בהכרח. מעט לפני באותה פרשה נברא האדם בצלם. בריאת האדם בצלם אלהים כיסוד לזכויות האדם מצאה את ביטויה גם בהצהרת העצמאות של ארה"ב בה נאמר: כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות מסויימות. מכאן, כבר נגזרו ערכים המגינים על האדם באשר הוא אדם.

לא אשקר לך ז'וז'ה, אני מתלבט כבר שבוע מה לענות לך. בכנות, לולא חובת הכתיבה הייתי בוחר להתחבט בנושא עוד. מצד אחד המחשבה להסכים איתך מרתיעה אותי, ומנגד הרעיון לקחת על עצמי את תפקיד הסנגור של התנ"ך מרתיע לא פחות. עודני מתלבט האם לנסות ולהפגין ידע רווי אנקדוטות מהתנ"ך שיסתור את דבריך, או למצוא אנקדוטות שיביאו להלימה עם דבריך. כנראה שעצם התלבטותי היא אמירה, היא בחירה. בחרתי בדרך האמצע, דרך שמקשיבה לך, אך לא רק לך.

מה לעשות שהאמת הערומה, ז'וז'ה, היא ששפתי היא שפת התנ"ך. אין לי מלבדו, אך בעיקר אין לי מלבד אותה השפה. אני חי וכותב בעברית בלי קושי, אוהב וחולם בשפת אבותיי הקדמונים (אולם האקדמיה באופן עקבי מנסה לשכנע אותי שדוד המלך לא יבין אותי). עברית היא השפה היחידה בה יש את המילה 'מכתש'. המילה 'אלימות' ו'שנאה' הן אוניברסליות, ולהן היה קיום גם לולא התנ"ך או העברית. אמרתָ תנ"ך - אמרתָ שפתי, אמרתָ שפתי – אמרתָ אותי. זה בעורקיי, ארצה או לא ארצה והבטן שלי זועקת לך שלי ולחיי אין כל עניין לא בשנאה ולא באלימות.

נכון ז'וז'ה, לעתים התנ"ך מגמגם. הוא שותק לנוכח עוולה במקרה הטוב ומייצר שכזאת במקרה הפחות טוב. זה מפחיד. הגמגום הזה, שהוא גם וגם שכזה, מכיל הכל, שני מצבי קצה, טוב ורע, נכון ולא נכון. אותך, ז'וז'ה, מפחיד הקצה השלילי – הלא נכון והרע שבתנ"ך. אותי מדהים הרווח שבין הקצוות. הגמגום הזה יוצר "פוקוס" שונה, הגמגום התנ"כי דורך אותי להקשיב. אני קורא ומקשיב למילים שנאמרות, אבל לא פחות למילים שלא נאמרות. אגב, כשהתנ"ך מתעסק בקצוות, גם בסיפורי הזוועות, אבל לא פחות כאשר הוא מטיף לי להיות אדם צודק ומושלם, אני פחות בתוכו. טבע האדם, כמו התנ"ך, הוא מורכב ורווי סתירות. האדם, כמו התנ"ך, לעתים חושף פצעים פתוחים, לעתים בוחר פשוט לשתוק. התנ"ך רווי שכבות, וככל שנמרקן נגלה את הצבע שמתחת לצבע. אני עוד לא "גדול בתורה" כדי להכריע מהי השכבה המקורית, אבל בגירודי השכבות מצאתי שכבות נהדרות של חינוך לאהבת האדם באשר הוא אדם ולצניעות.

יהודה עמיחי אמר שאביו היה אלהים בלי שידע – שדרך ברכות, אהבה ומילים טובות נתן לו את עשרת הדיברות. כנראה שמהתנ"ך אפשר לברוא עולם יפה. וכן, כנראה שבעזרת התנ"ך אפשר גם להצדיק רוע. כבר אמרו זאת לפני, שהרשות נתונה. אותו המשורר (הוא מתכתב עם התנ"ך ברגש ובסער מתמיד, מומלץ בחום) אמר שמן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. בתשובתי לך לא ניסיתי להביא את הצדק, ניסיתי לאפשר מקום לאשר יהפוך את עולמנו לכזה המאפשר פריחה - לספקות ולאהבות. כאשר אמר – כך גם תשובתי לך: אם נתייחס לתנ"ך כאל צדק מוחלט, כנראה שדרכנו לא תאפשר מקום לצמחים אחרים. התנ"ך מגמגם ובגלל זה מצליח לפעמים גם לשיר. אם היה מקריא לנו את 'תקנון ההתנהגות האנושית הראויה' לבטח לא היה מגמגם, אך ספק אם היינו מקשיבים לו כי זה פשוט לא היה מעניין מספיק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה