על העיוורון של סאראמאגו ביחס לתנ״ך

נועה אוחיון, אשת חינוך

הספריה החדשה

אלוהים הוא אל קנאי, זה נכון. גם את חוק החרם אפשר למצוא בתנ"ך. חוסר סובלנות לאחר? כן, בדיוק שם. מי שיחפש  דווקא את הדברים הללו, ימצא ללא ספק. אבל לקורא במגילת רות ישתקפו ערכים שונים לגמרי, רות אוהבת אהבה בלי תנאים את נעמי והולכת אחריה לארץ לא לה ורות הזרה לא רק שמתקבלת - אף מזרעה יבוא דוד המלך. התנ"ך מורכב פסיפס של טרגדיות אנושיות ואהבות, אהבת מיכל את דויד, משולש אהבה בין רחל יעקב ולאה, עקדת יצחק, יוסף ואחיו. התנ"ך הוא ראי חיינו והוא משקף את הטוב והיפה והנכון ובו זמנית הוא משקף את הקנאה, צרות העין, ושחיתות הלב. ז'וז'ה סאראמאגו בהתבטאויותיו האחרונות עושה את הדבר הקל מכל, מטיח בתנ"ך את תחושותיו על העולם. וכמה שהוא צודק. איזה עול יירד מעל כתפנו לומר – זה אשמת הספר הזה, שהכל כלכך מקולקל בעולם, ניפטר ממנו וכל צרותינו ייעלמו. לצערי – ולשמחתי, לטוב - ולרע התנ"ך הוא אנחנו. על השחיתות בממשל, על מעילה באמון, על התרומה לאחר, על האהבה, על השמחה על הפריחה – זה אנחנו, וזה גם התנ"ך.

בתור אישה יהודיה 'חילונייה' אומר, אלוהים – כנראה שלא, אבל התחושה שיש להבדיל בין טוב לרע, להכיל את האחר, לקיים את העולם בצורה מאוזנת, לחנך ילדים לראות רחוק, לראות צלול, לנשום עמוק, ולרוץ מהר, לתחושות האלה יש מדריך, מדריך מחוספס ומתגרה שמכריח אותנו בכל פעם לבחור משק הערכים וכל פעם להאמין בבחירה שלי, התנ"ך. גם מילון בשפה זרה אגב, אתה לא קורא במלואו, רק לוקח את הצידה שאתה צריך בשביל לתקשר עם העולם.

והנה עוד הצעה למר סאראמגו, ביקשת עולם בלי תנ"ך. אז בוא נדמיין לרגע, עולם בלי תנ"ך – בשביל זה אנחנו צריכים רגע לבטל עושר תרבותי עצום ומגוון שנכתב בכל שפה שיש כמעט, שספון בין השורות וברמיזות בכל טקסט אפשרי. אפשר להוריד חתיכות נכבדות מהפילוסופיה, לשכוח מכמה דמויות (ישו? מוחמד?), למחוק מההיסטוריה קבוצות שחצבו מערות בסלע בשביל לשבת וללמוד תנ"ך. קאפלה סיסטינית? ציורים? ציירים? יצירות מופת באומנות – אמור שלום לכל אלה.

נשאר בלי רוח, עם אוויר עומד וטלוויזיה דלוקה על ערוץ הספורט וסביבה פרטים, בלי זיקה למשהו או למישהו, שאומנם יודעים שברק הוא התפרקות של חשמל סטטי בעננים, וגאות היא אפקט שיורי של כח המשיכה, אבל שלא יודעים להרגיש.