מעמדו של החיבור 'מנחת שי' ותולדות התקבלותו

פרופ׳ יוסף עופר, אוניברסיטת בר-אילן

מנחת שי על חמישה חומשי תורה

מאת: ידידיה שלמה רפאל נורצי, צבי בצר בעריכת: יוסף עופר

האיגוד העולמי למדעי היהדות

החיבור 'מנחת שי' הוא חיבור מקיף העוסק בקביעת נוסח המקרא, בתורה בנביאים ובכתובים, על פי כתבי יד של המקרא ומגוון חיבורי מסורה ודקדוק. כמו כן עוסק החיבור באיסוף עדויות על נוסח המקרא ממגוון רחב של מקורות: ספרות חז"ל, פירושים למקרא, ספרי מדרש והלכה, ספרות הדקדוק והלשון, ואף מספרי קבלה וספרי דרשות. מחבר הספר הוא ידידיה שלמה נורצי שחי ופעל בעיר מנטובה שבאיטליה. נורצי נולד בשנת 1560, השלים את כתב היד של חיבורו בשנת 1626, ונפטר זמן לא ידוע אחר כך.

במשך השנים רכש לעצמו החיבור מעמד נכבד, ראשון במעלה בקביעת נוסח המקרא. י"ש פנקובר הראה כי במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה נפוץ החיבור בקרב הספרדים והאיטלקים, ובמאה התשע עשרה יצא שמו גם בקרב האשכנזים, והתקבל במהירות כפוסק המובהק בענייני נוסח המקרא. נוסף על השפעתו הרבה על חכמי המסורה והדקדוק ועל חכמי ההלכה בעולם היהודי, השפיע החיבור רבות גם על חוקרי המסורה ונוסח המקרא בעולם הנוצרי. להמחשת דבריו עורך פנקובר רשימה ביבליוגרפית ארוכה ומדוקדקת, ובה הוא מונה 134 דפוסים של מנחת שי – החל במהדורת הדפוס הראשונה משנת 1742 ועד שנת 2006, ו-93 דפוסים של ספרי המקרא המעידים על עצמם שהוגהו בשלמותם או בחלקם על פי 'מנחת שי'. 

אולם השפעתו של 'מנחת שי' החלה בתקופה מאוחרת יחסית. למעלה ממאה שנים עברו ממות המחבר ועד הדפסתו הראשונה של הספר. החיבור שהשפיע ביותר על נוסח המקרא באותה התקופה, היה הספר 'שתי ידות', ספרו הגדול של ר' מנחם די-לונזאנו, שהופיע בדפוס בוונציה בשנת שע"ח 1618, וחלקו הראשון (המכונה 'אור תורה') עוסק בקביעת נוסח התורה.

לונזאנו מתייחס בספרו למהדורת התנ"ך של יעקב בן-חיים אדוניהו שיצאה לאור בוונציה בשנת רפ"ד-רפ"ו (1525-1524). מהדורה זו חוללה מהפכה של ממש בתולדות מסירת נוסח המקרא. בפעם הראשונה הוגשמה באמצעותה אידיאה בת דורות רבים: שבכל קהילות ישראל לתפוצותיהן יהיה למקרא נוסח מוסמך אחד לדקדוקי אותיותיו, ניקודו וטעמיו. לונזאנו עבר על נוסח התורה של מהדורת ונציה ורשם את כל מה שנראה לו טעון תיקון. תיקונים אלה נגעו לכל ענייני הנוסח. הוא שם לבו לפרטים הקטנים ביותר, ולא נלאה מלתקן גם שגיאות דפוס חסרות משמעות – ולא הוציא מכלל דיונו אלא את הגעיות בלבד. נוסח זה הוא יסוד הנוסח המקובל בישראל; שהרי כל מהדורות הדפוס המקובלות העתיקו את הנוסח הזה – בשינויים לא מרובים.

*

סמוך לשנת שע"ח (1618) הגיע רבי מנחם די לונזאנו מארץ ישראל אל צפון איטליה, במטרה להדפיס שם את ספרו. במנטובה התארח אצל ר' ידידיה שלמה נורצי, והראה לו את חיבורו. הנה מה שמספר נורצי על הפגישה הזאת (הקדמה ל'מנחת שי', מהד' בצר, עמ' 81-80):   

גם שתיתי בצמא את דברי הזקן ונשוא פנים החכם ר' מנחם די לונזאנו, אשר בא צדיק זה לבית מלוני לחסות בצל קורתי, והראה לי הגהתו אשר עשה על החומש, קודם שהביאה אל הדפוס, וקרא שם הספר אור תורה.

בטיוטת החיבור – שאף היא השתמרה – אפשר להבחין כאן במשפט נוסף שהושמט בנוסח הסופי: "וממנו ראיתי וכן עשיתי גם אני".

נורצי מודה למעשה כי ספרו של לונזאנו הוא שגרם לו לחבר את ספרו שלו, והוא ששימש לו כדגם וכמקור לחיקוי. ואכן השוואה קפדנית בין שני החיבורים חושפת את הקשר האמיץ ביניהם. לשון אחרת: פועלו של רבי מנחם די לונזאנו בתחום המסורה היה עדכון של נוסח דפוס מקראות גדולות על בסיס בדיקת כתבי-יד מדויקים וחיבורי מסורה. בכך הונח יסוד לנוסח המקרא המקובל בישראל במשך מאות שנים. את החלק הזה של החיבור העתיק נורצי מספרו של לונזאנו, ולמעשה 'בלע' את חיבורו ושילב אותו בחיבור שיצר בעצמו. 

תלותו של 'מנחת שי' בחיבור אור תורה ניכרת גם בכך שכמה חיבורי מסורה חשובים לא היו ברשותו של נורצי, ואת כל המידע עליהם שאב מן הספר 'אור תורה': 'קרית ספר' לר' מנחם המאירי – הנזכר כ-60 פעמים ב'מנחת שי' לתורה; 'שמן ששון' לר' יוסף ששון הנזכר כ-25 פעמים; והחשוב ביותר: ספרו של ר' מאיר הלוי אבולעפיה, 'מסורת סייג לתורה', שהוא אבן יסוד בהכרעת נוסח הכתיב של התורה. בשלב הראשון של הכתיבה לא היה הספר הזה לא היה בידי נורצי, וכל המידע שהביא ממנו שאוב מתוך החיבור 'אור תורה'. רק בשלב מאוחר יותר הצליח נורצי להשיג את הספר הזה, שמח עליו שמחה גדולה, וציטט ממנו בהרחבה. 

היקפו של החיבור 'מנחת שי' רחב הרבה יותר מזה של 'אור תורה'. נורצי אסף בלא ליאות חומר רחב היקף על נוסח המקרא המשתקף בארון הספרים היהודי לסוגיו ולדורותיו. אמנם בכתיבתו הראשונה היה הספר 'אור תורה' הבסיס והמקור העיקרי של נורצי, אבל המשקל היחסי שלו פחת והלך ככל שעיין נורצי בספרים נוספים ועיבה את חיבורו כמה וכמה מונים.

*

נבוא עתה לבחון את מה שאירע אחר פטירתם של שני האישים. מי ניצח בתחרות בין שני הספרים שכתבו, 'אור תורה' ו'מנחת שי' ומדוע?

את הדיון צריך לחלק לשתי תקופות. בתקופה הראשונה הייתה ידו של 'אור תורה' על העליונה, ומסיבה פשוטה: הוא הזדרז והתאמץ והצליח להדפיס את ספרו עוד בחייו, בשנת 1618 (ונציה שע"ח). לעומתו, איתרע מזלו של ספרו של נורצי. כתיבתו נשלמה בשנת 1626, המחבר הכין אותו לדפוס בדקדקנות, ואפילו רשם הוראות למדפיס. אבל חפצו לא עלה בידו: הספר 'מנחת שי' נותר בכתב יד במשך עשרות רבות של שנים, ורק בשנת 1742, כמאה ועשרים שנה אחרי הופעתו של 'אור תורה'.

בתקופה הזאת, הודפסה התורה שוב ושוב בבתי דפוס רבים ברחבי אירופה. בבדיקה בקטלוג בית הספרים הלאומי מניתי 53 מהדורות דפוס של התורה: 22 מהן נדפסו באמסטרדם, 16 בוונציה ועוד 15 בעשר ערים נוספות באירופה. זוהי תקופת השפעתו הגדולה של 'אור תורה'. חיבור זה נדפס שוב, כספר בפני עצמו באמסטרדם תי"ט (1659). שנים ספורות אחר כך, בשנת 1666, נדפסו חמישה חומשי תורה 'תיקון סופרים' בבית הדפוס של דוד דה-קאסטרו תארתאס באמסטרדם, ובראשם צוינו בהבלטה ההגהות שנעשו לצורך הכנת המהדורה, והשימוש שנעשה לשם כך בחיבור 'אור תורה'.

עד כמה גדולה הייתה השפעתו של 'תיקון הסופרים' הזה מאמסטרדם, אפשר ללמוד מרשימה שנעשתה באמצע המאה התשע-עשרה בעיר חלב שבסוריה. החכם מנשה סתהון השווה את כתיב התורה של כתר ארם צובה אל נוסח התורה המקובל בעירו, וכתב בראש רשימת השינויים בזו הלשון: "אלה השינויים אשר מצאנו ראינו בין ספרינו, המוגהים עפ"י חומש התארתאס, ובין הכתר הקדש הזה – [...] מנשה סתהון ס"ט [ארם צובה]". כלומר, בני קהילת חלב שבסוריה כתבו את ספרי התורה שלהם על פי מהדורת אמסטרדם, למרות הקדושה והכבוד שרחשו לכתר ארם צובה שנשמר בידם.

נזכיר פה עוד שתי מהדורות תנ"ך חשובות שהודפסו בידי נוצרים ועשו שימוש בספר 'אור תורה': מהדורתו של התיאולוג דניאל ארנסט יבלונסקי (D.E. Jablonski) שפורסמה בברלין בשנת 1699, ומהדורתו של אופיץ, שיצאה לאור בקיל בשנת 1709.

*

ניתן היה לחשוב ש'אור תורה' קנה לו מעמד יציב ומרכזי וניצח בלא עוררין, ושוב בטלו סיכוייו של חיבור אחר להדיחו מן המקום שזכה בו. אך לא כן היה - עם הדפסתו הראשונה של 'מנחת שי' בשנת 1742 החל הגלגל להתהפך. אזכיר שוב את הרשימה הביבליוגרפית המרשימה והמפורטת שפרסם פרופ' פנקובר, ובה פירט את כל דפוסי החיבור 'מנחת שי' וכל מהדורות התנ"ך שהוגהו על פיו.  כמה מן הדפוסים מזכירים גם את 'אור תורה' כמקור להגהתם; אך מספרם של הדפוסים המזכירים את 'אור תורה' כמקור היחיד לשיטתם – בלי להזכיר את 'מנחת שי' הוא זעום.   

אמנה פה שלוש סיבות שיש בכוחן להסביר את המהפך הזה: (א) 'מנחת שי' מתייחס לתנ"ך כולו, ולא רק לתורה, ובכך הוא יחיד במינו; אין חיבור נוסף על סדר המקרא העוסק בקביעת הנוסח מתחילת התנ"ך ועד סופו. (ב) 'מנחת שי' מפורט הרבה יותר מ'אור תורה', ומביא מגוון רחב יותר של מקורות. היקפו של 'מנחת שי' לתורה הוא למעלה מפי שלושה מזה של 'אור תורה'. 'מנחת שי' כולל בתוכו את רוב המידע המובא ב'אור תורה', שהרי חלקים גדולים מ'אור תורה' הועתקו בידי נורצי בחיבורו.

בנקודה זו ניתן להקביל את המהפך שאירע פה למקרים נוספים שאירעו בתחום הספרות הפרשנית וההלכתית. למשל: הספר 'משנה ברורה' של ר' ישראל מאיר מראדין, מכיל בתוכו את החומר שהובא בידי קודמיו ר' יהודה אשכנזי בעל 'באר היטב', ור' חיים מרדכי מרגליות בעל שערי תשובה. דוגמה נוספת: הפירוש למשנה של ר' פינחס קהתי, שניתן לראות בו עיבוד מורחב של פירושו של ר' עובדיה מברטנורא.

וסיבה שלישית, שאפשר לקרוא לה שיווקית, קשורה למגמתם הראשונית של שני המחברים: 'אור תורה' נדפס תחילה בתוך ספר העוסק בתחומים שונים ומגוונים, ורק אחר כך כספר בפני עצמו; ואילו 'מנחת שי' נדפס – בהתאם לכוונתו המפורשת של מחברו - כחלק ממהדורת מקרא, באופן המאפשר שימוש קל ונוח בספר להכרעת הנוסח. דפוס מנטובה (1744-1742) היה נקודת המפנה בתפוצת החיבור: בעקבותיו חזר 'מנחת שי' ונדפס שוב ושוב כנספח למהדורות של המקרא כולו או של חלקים ממנו, ובאופן זה הייתה לו תפוצה עצומה. כל מי שקנה מהדורת מקרא לשימושו קיבל בנספח את החיבור 'מנחת שי'. לעומתו, ספר 'אור תורה' לא נדפס מעולם כנספח להוצאה של המקרא, אלא רק כספר בפני עצמו, שבדרך הטבע תפוצתו נמוכה הרבה יותר.  

ניצחונו של 'מנחת שי' יכול אפוא להיחשב היום כניצחון מוחלט. אולם תורתו של לונזאנו הגיעה אלינו והשפיעה על רוב דפוסי המקרא בישראל.

*

חלק התורה של 'מנחת שי' יצא לאור בשנת תשס"ה במהדורה מפורטת ומוערת שהכין ד"ר צבי בצר ז"ל (המהדיר נפטר בראשית תשס"ג, והספר יצא לאור אחרי פטירתו). המהדורה עושה שימוש מוקפד בשני כתבי היד האוטוגרפיים של החיבור בכתב-ידו של המחבר, שבאמצעותם ניתן לעקוב בבהירות אחרי שלבי התפתחותו של החיבור. נורצי עבד בדרך מיוחדת: הוא כתב את הערותיו למקרא בדפי נייר והשתמש רק בצדו הימני של כל מפתָח, כלומר בעמוד ב של כל דף. זאת כדי לאפשר לו לרשום הערות נוספות בעמודים החלקים שמשמאל. בכתב היד הראשון (כ"י לונדון) ניתן לראות את התוספות הרבות שנוספו במשך הזמן בעמודים שמשמאל, וגם בין השורות ובכל מקום אפשרי. בשלב מסוים נוצר גודש גדול של הערות, שלא אפשר לחיבור להתפתח עוד, ואז העתיק נורצי את החיבור כולו בכתב יד חדש – ושוב השתמש בעמודים הימניים בלבד והשאיר את העמודים השמאליים ריקים. גם כתב היד האוטוגרפי השני הזה שרד, והוא שמור באוקספורד. וגם בו הוסיף נורצי במשך השנים חומרים נוספים.

בצר גילה בכתבי היד ממצא חשוב, התורם רבות להבנת הכרעותיו של המחבר. במקרים רבים נורצי מציג שתי דעות מנוגדות, בלא לומר בפירוש מהי הכרעתו. בצר הוכיח כי הכרעתו של נורצי נמצאת בדיבור המתחיל: סימני הניקוד והטעמים שבאו בדיבור המתחיל הם המבטאים את החלטתו והכרעתו של נורצי. רוב המדפיסים לא עמדו על העניין הזה – והדפיסו את הדיבור המתחיל בלא ניקוד ובלא טעמים, וכך נותרו רבים מדיוניו של נורצי בלא הכרעה. מהדורתו של בצר משקפת במדויק את נוסח כתב-היד ומוסיפה בסוגריים בסוף כל דיבור את המסקנה העולה ממנו, כלומר את הנוסח שהמחבר תומך בו.  

ביבליוגרפיה

צבי בצר (מהדיר), מנחת שי על התורה לר' ידידיה שלמה רפאל נורצי (בעריכת י' עופר), ירושלים תשס"ה

י"ש פנקובר, ' "מנחת שי" לר’ ידידיה שלמה נורצי: דפוסי החיבור ודפוסי תנ"ך שהוגהו על פיו (1725 לערך – 2006)', איטליה יט (תשס"ט), עמ' נג-צח   

Yosef Ofer, "Methods and Sources of Yedidya Shelomo Norzi in his Treatise Minhat Shay", Textus 24 (2009), pp. 287-312