פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות
 |
| סבינה סעד, משה בתיבה מוקף נשים |
נשים מכינות לפסח ואת הפסח: מנקות, מכבסות, תולות, מבשלות ומנקות. עבדות של אביב. "אישה עבריה" כתב יל"ג [1] במאה ה-19: "מי יידע חייך / בחושך באת ובחושך תלכי / ... / אך חיי העברית עבדות ניצחת, / מחנותה לא תצא אנה ואנה, / תהרי, תלדי, תניקי, תגמולי / תאפי ותבשלי ובלא עת תיבולי".
מצב הנשים השתפר מאז, אך דווקא לקראת חג החירות זוכות או נוטלות עליהן נשים עבדות. ומה שבאמת אותי מקומם הוא שמההגדה נפקד מקומן.
"בין רבי אליעזר ורבי הושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, ומספרים ביציאת מצרים .. אין אישה. ובין ארבעת הבנים אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, אין רשעה או חכמה או תמה. אין אם או אחות לאחים." [2] חוה פנחס כהן.
קבוצת “ילתא” - הרבות והסטודנטיות לרבנות בתנועה המסורתית קונסרבטיבית. [הכינו] “הגדת סדר נשים"... זהו חיפוש אחרי אמירה נשית ישראלית עכשווית.” לדוגמא בטכסט מוזכרות ארבע בנות: חכמת לב, מורדת, תמה, ושאינה יכולה לשאול. “כל אחת מבטאת דרך יציאה משעבוד לחרות [3].
גם בהגדה הפמיניסטית לפסח [4] נזכרות ארבע נשים: "כנגד ארבע בנות דיברה התורה:
חכמה, מה היא אומרת? איך אני יכולה לעורר נשים נוספות להצטרף למאבקנו.
אדישה, מה היא אומרת? אין לי עניין במאבקכן.
תמה, מה היא אומרת? השגנו את כל מה שהיה נחוץ לנו וכעת ננוח.
וזו שאינה יודעת לשאול, עלינו להכיר לה את מאבקנו"
בהגדה הזאת נזכרות גם שפרה ופועה ומרים אחות משה.
בהגדה הפמיניסטית נזכרת גם הגיבורה האמיתית של פסח, זאת שבלעדיה לא היתה יציאת מצריים מתרחשת, הלא היא בת פרעה. "אנו זוכרות את בת פרעה, אשר רחמה על התינוק העברי שהפך למנהיג עמינו.”
בישראבלוג כותבת חיה אשכנזי סיפור "לכבוד אחת הדמויות היותר נשכחות בסיפור הדרמטי והצבעוני של יציאת מצרים, והיא המצרית... בת פרעה שאימצה את התינוק, בסיכון, משה בן עמרם, וגידלה אותו כנסיך בארמון המלך" [5]
לא רק התינוק היה בסיכון אלא גם בת פרעה סיכנה את עצמה. נדמה בנפשנו את המצב: חיילי פרעה עוברים מבית לבית [או מחושה לחושה] ומחפשים תינוקות זכרים. הם מצווים להשמידם. כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן (שמות א' 22)! אין הכתוב מספר לנו אם הושלכו ליאור תינוקות, אבל אנחנו יכולים לשער שהיה מי שמילא את צו השליט. זהו גנוסייד של ממש: פרעה מצווה להשמיד ולאבד כל זכר כדי שלא תהייה המשכיות לעם.
בתו של פרעה יורדת ליאור.
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר"
היא בוודאי יודעת על הצו. הרי אביה הוא שציווה על ההשמדה הטוטאלית של הבנים העבריים. ואף על פי כן, כשהיא יורדת לרחוץ עם נערותיה ורואה את התינוק בתיבה היא מרחמת עליו ומצילה אותו:
"וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". בת פרעה יודעת שזהו ילד עברי, שהרי היא אומרת זאת בפה מלא. ובזכות זה שהיא הצילה את משה היו דרשנים שביקשו לגייר אותה. [6] היא נדרשת לאומץ בלתי יתואר. נערותיה עימה.
"וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר"
הן עלולות להלשין עליה.
בת פרעה מסכנת את עצמה ואת מעמדה. איננו יודעים אם מי מנערותיה דיברה בה סרה, איננו יודעים אם מי מנערותיה סיפרה לשלטונות מה שקרה. איננו יודעים מה עבר במוחה של בת פרעה זולת חמלה ואולי רגש נשי–אמהי.
איננו יודעים אם שבה חרדה אל הארמון. הכתוב מקמץ במילים. לנו נותר הדימיון שממלא את הפערים. ובת העריץ המצרי, לא רק הצילה את משה ממוות, ולקחה לו מינקת מן העבריות, "את אם הילד" אלא גם גידלה אותו כבנה בארמון. לאחר שהילד נגמל הוא הובא אליה, לארמון המלך שציווה על הריגתו.
וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן
איזה אומץ. איזו התרסה.
איננו יודעים מה התרחש בינה ובין אביה. אנחנו רק יודעים שמשה התחנך בארמון וגדל כנסיך מצרי.
אילו הייתה בת פרעה חיה במאה ה-21 הייתי מציעה לתת לה, לזאת שבזכותה לא הושמד משה ובזכותה יצאנו ממצריים, את אות חסידת אומות העולם. שהרי כמו חסידי אומות העולם היא סיכנה את עצמה למען עמנו.
אבל אם זה לא אפשרי אז לפחות להכניסה לתוך ההגדה שבזכותה אנחנו קוראים אותה בכל שנה.
חג שמח!
[1] 1892-1830
נסיכה, בכל זאת קרובה לאביה ויש לה קורטוב השפעה עליו. היא מאמצת את הילד שמצאה בחשאי בלי לספר לאביה ובלי לתקוף אותו על הוראתו חסרת הלב. כדי להיות חסידת אומות העולם הייתה צריכה להציל יותר מילד אחד - כמו ראול ולנברג למשל או לדבר על לב אביה שיבטל את החלטתו.
השבמחק