על השירה הזאת בכל יום שיבוא ועל זמן פורץ גבולות: וינייטה לשביעי של פסח

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

ויהי אור

עם בריאת המפץ הגדול נבראה גם וו' ההיפוך, "יְהִ֣י א֑וֹר", ומיד "וַֽיְהִי־אֽוֹר", יְהִ֣י - לשון עתיד, וַֽיְהִי - לשון עבר. עם המפץ נולד הזמן. אנו מבינים אותו כליניארי. אין לו הווה. לרגע, כמו לנקודה, אין שטח, אין לו  משך, או קיום. כל שהיה בטרם יבא הרגע - הוא עבר כולל הוא עצמו. כל שיהיה אחרי שבא - הוא עתיד. לו יכול הזמן לעמוד ללכת, היה עומד ועושה לו הווה. אבל, הוא לא נברא לעמוד מלכת ועל כן, פועל יוצא, לא נברא לו הווה.

 אבל הלשון  העברית, עליה אמרו חכמי ישראל כי בה ברא האלוהים את העולם, אינה משלימה, ובוראת לו לזמן הווה כלבבה. ”וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה" (בראשית כ"ה,ל"ב). אני עתיד למות, הופך לעכשיו, בהווה שאיננו קיים, לאני הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת. פסוק שכולו הווה כפול ומכופל,  מתאר את ייסורי הנפש של המלך דוד היוצא למלחמה באבשלום, בנו דמו ובשרו,  "... וְדָוִ֡ד עֹלֶה֩ בְמַעֲלֵ֨ה הַזֵּיתִ֜ים עֹלֶ֣ה וּבוֹכֶ֗ה וְרֹ֥אשׁ לוֹ֙ חָפ֔וּי וְה֖וּא הֹלֵ֣ךְ יָחֵ֑ף..." (שמואל ב', ט"ו,ל'). אין זאת,  אמרה הלשון, כי ייסורים מעין אלה אין להם לא ראשית ולא אחרית והם עוצרים את הזמן והזמן כולא עצמו בהם, ואפילו הטבע הנברא אינו מכיר בקיומו של הווה, הייסורים הנמשכים מכירים בו.

 וו' ההיפוך שנבראה מיד עם בריאת הזמן, הייתה החלוצה של שחרור הלשון מן הטבע. היא הבינה שבעולם בו אין הווה, אין בהכרח משמעות ודאית לעתיד הנמצא מעבר מזה לנקודת הרגע שאינה קיימת בזמן, או לעתיד הנמצא מעברו הנגדי של הרגע שאינו קיים. כשנטלה את התיבה "יְהִ֣י"  בעתיד השליכה ל "וַֽיְהִי" בעבר אף על פי שפיזיקלית אי אפשר היה שעבר זמן בין יְהִ֣י לוַֽיְהִי. העתיד והעבר אירעו באותה שעת בראשית באותו זמן, וכמובן, ההווה שאיננו קיים, לא הפריד ביניהם. ראתה התיבה "אָ֣ז" והתענגה על הממד של הספקנות שהחדירה וו' ההיפוך לעולם. מחד הייתה כולה עבר. "וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יה' " (בראשית ד',כ"ן). אין ספק,  אָ֣ז, בעבר, עם לידתו של אנוש, החלו  הבריות לקרא בשם אלוהיהם. כיוצא בזה, בשעה שציפורה עשתה דרכה עם משה השב מצרימה ממדיין, פגע בהם מלאך ה' וביקש להמית את בנם הבכור, ולא הניח  להם עד שמלה האם  את בנה, ואז, בעבר, "... וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֣ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת" (שמות ד',כ,ה). אבל ה אָ֣ז הזה מתעתע." יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבא", אומר המדרש במכילתא פרשת בשלח. לעתיד לבוא, מנבא ישעיה,  כאשר ה' ייטיב עימך, ו"...הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יה' וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה – אָ֤ז..."באותו זמן משיחי, "... אָ֣ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ" (ישעיה ס',ב',ה').

מגדילה לעשות תיבת אָ֤ז הכופלת עצמה בתהילים קכ"ו , פסוקים א' – ב', "אָ֤ז יִמָּלֵ֢א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֘ וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה אָ֭ז יֹאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל ה' לַעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה. הִגְדִּ֣יל יְה' לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים". ה אָ֣ז כולו לעתיד לבוא, לעת פדיונו האולטימטיבי של עם ישראל מתאי סוהר הגלויות הפזורות בעולם כולו, אָ֣ז יאמרו הגאולים שירת הודיה. ה אָ֣ז של הייסורים יהיה ה אָ֣ז של הפדות, הזמן הליניארי שהיה, יסגיר את הדטרמיניזם שלו לידי התיבה הקטנה אָ֤ז, ו יֹאמְר֣וּ בעתיד ו הִגְדִּ֥יל בעבר, ישמשו כאחת בסיפור של הזמן, ועתיד ועבר ישקו זה לזה בלי דעת עוד מי מעבר מזה לרגע של ההווה המדומה ומי מעבר מזה.

אבל ה אָ֤ז החתרנית לא הסתפקה בזכייה שהפכה אותה בעקבות וו' ההיפוך לתיבה היחידה המשמשת בלי מורא והיסוס בעבר כבעתיד ובעתיד כבעבר. היא רצתה יותר. היא רצתה מה שהוכיחה בפסוק הפותח את שירת הים בשמות ט"ו,א', " אָ֤ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ ה' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר, אָשִׁ֤ירָה לַֽה' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם". אין לטעות בה ב אָ֣ז שהיא עבר, שהיא באה לציין, כי בעבר, בחצות ישראל את הים, שרו משה ובני ישראל את שירת גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה לה'. אבל גם אין לטעות בה ב אָ֣ז שהיא כולה עתיד כפי שתיבות יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אומרות בוודאות של לשון עתיד גמורה. 

לתוך הזמן המסוכסך לכאורה הזה נכנסות גם התיבות " אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לה'" שהן תיבות הזמן של המספר, לא של האירוע בעבר, ולא של מה שעתיד להתרחש בעתיד, אלא הזמן בו השירה הידועה הזאת מונחת לפני קהל ישראל, ידועה, מושרת מדי שנה יותר מפעם. אָ֤ז, בעבר, עם חציית ים סוף, יָשִֽׁיר, בעתיד לבא,  את הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ עכשיו. לא נדירים הפסוקים שפשטם הוא מדרשם. פסוק זה הוא אחד מהם, וחכמים שביקשו למצוא ראיה מן התורה לתחיית המתים, סמכו על הפסוק הזה שה אָ֣ז מושלת בו בזמן עבר ובה בשעה  אותה אָ֣ז  מושלת בו בזמן עתיד, ואמרו "תניא ר' מאיר אומר, מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר" ( ילקוט שמעוני פרשת בשלח, רמ"א ).

 תחיית המתים היא ניפוץ הזמן הליניארי. היא חזרת החיים בניגוד לתנועת הזמן ולכיוונו. השירה הזאת, אומר המספר, שהושרה בפי משה וכלל ישראל בצאתם ממצרים, היא השירה שהושרה כבר אז לעתיד לבוא. לא ישירו אותה מחדש כמו שהמאמין בתחיית המתים אינו  מאמין כי המת נולד מחדש, אלא הוא החי האחד  החד פעמי השב לחייו  החד פעמיים שלו. אדם יכול לשיר שיר חדש. ישעיהו הנביא  בפרק מ"ב, י',מנבא, "שִׁ֤ירוּ לַֽה' שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם". כיוצא בו אומר משורר תהלים בפרק קמ"ד,ט', "אֱֽלֹהִ֗ים שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ אָשִׁ֣ירָה לָּ֑ךְ בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר אֲזַמְּרָה־לָּֽךְ" . פרשנים יודעים לומר כי, "בכל עת שתחדש נפלאותיך עמי, אחדש לך שיר בפה ובכלי” ( רד"ק). שיר יכול להיות חדש. המקרא שומר לו לשון זכר. אין 'שירה חדשה' בלשון נקבה, כי שירה כיוון ששרו אותה - היא עומדת לעד, היא לא מתחדשת, ולא מתיישנת, וזמנה הוא זמן של כל אָ֣ז, עתיד בעבר, עבר בעתיד, פדות בימים ההם, פדות בימים שיבואו, אותה שירה, אותו זמן המתנתק מן הגבולות ומן ההגבלות של הזמן הליניארי ומושל פנים ואחור תמיד.

יכול אדם לבדל עצמו מן הפרשנות המעצבת לא רק פסוקים אלא גם אמונות ולהיצמד לזמן על פי מפגניו הגלויים והרצופים, עבר בעבר, הווה עכשיו, עתיד למחר, ולהיעצר לפני התחנות שמעבר לנודע. אדם בא לעולם, וניסיונו מלמדו שמה שהוא עבר היום, היה לפנים עתיד, ומה שיהיה עתיד, הוא כבר עבר היום, ומעבר לזה אין הוא מהין להלוך. אבל יש והאדם אינו יכול להיעצר אפילו הוא 'רציונלי' בלשון המורגלת בפי הבריות.  מה שראתה שפחה על הים, לא היה רק התגלותו של נס. מה שראתה שפחה על הים היה ייסורי מצרים ,ההשפלה, הרדיפה עד מות, החיים התלויים מנגד בטיט ובמי היאור ובשברון הרוח. השירה ששרו משה ובני ישראל אָ֣ז הייתה שירה על תבוסתו של המוות הנורא שאכל ביהודים במצרים. אכן שרו אותו אָ֣ז. אבל, קונם, לא רק אז. מי שחצה את הים של היום, וניצל מן הגיהינום של קרונות הקץ המובילים אנשים חיים – מתים כבר,  אל רציפי הסוף בהם מתפשטים מאונס בני האדם מאנושיותם - ושרד, והוא כאן, שר את השירה הזאת של אָ֣ז, היום, בכל יום, וכבר היום בכל יום שיבוא, ויש לו תחיית המתים מן התורה בשיר הזה של אָ֣ז בכל יום מימי חייו.

ערב שביעי של פסח התשע"ו