יום שני, 28 בדצמבר 2020

גלגוליו של חג המולד: מחג פגאני עד סנטה קלאוס הקפיטאליסטי בארצות-הברית

הדה רכניץ, חוקרת ומרצה על ארה"ב (היסטוריה, אקטואליה, פוליטיקה, קהילה יהודית אמריקאית), ב"אוניברסיטה הפתוחה" ובמסגרות רבות נוספות.

סנטה וקפיטליזם

מיתוס מקובל - וכבר בראשית הדברים נאמר שזה מיתוס - קובע כי חוגגים את חג המולד ב25 בדצמבר, משום שישו נולד בתאריך זה. אלא שבברית החדשה כלל לא צויין תאריך הולדתו של ישו. "הבשורה על-פי מארקוס", הגוספל הראשון בברית החדשה, מתחילה עם טבילתו של ישו כאדם בוגר. יתכן אפוא, שלנוצרים הראשונים לא היה כלל ידע או עניין בתאריך הולדתו. 
במהלך 300 שנותיה הראשונות של הנצרות, לא יוחסה חשיבות רבה לימי הולדת, אפילו לא ליום הולדתו של ישו. יום הפטירה של קדוש/ה נחשב לחשוב יותר מיום ההולדת, משום שביום הזה הוא/היא עלו למלכות השמיים. גם טבילתו של ישו ב6 בינואר, זכתה לתשומת לב רבה יותר מאשר לידתו.

הראשון שחישב את תאריך הולדתו של ישו היה נזיר סקיתי, דיוניסוס אקסיגווס, Dionysius Exiguus , שחי במנזר רומאי. ב"בשורה על-פי לוקאס" נאמר כי ביום הולדתו ה30 של ישו, ציין הקיסר הרומאי טיבריוס 15 שנות שלטון. מכאן, שישו חי את 15 השנים הראשונות לחייו בתקופת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, שקדם לטיבריוס. אוגוסטוס עלה לשלטון בשנת 727 להיווסדה של העיר רומא (AUC- ציון השנים שהיה מקובל בתקופה הרומאית, הפרה- נוצרית) , מכאן הניח דיוניסוס, שישו נולד ב754 לאותה ספירה . אלא שעל פי לוקאס, ישו נולד דווקא בתקופתו של הורדוס, שנפטר ב750, זאת אומרת 4 שנים לפני השנה שציין דיוניסוס כשנת הולדתו של ישו. בכל מקרה, נראה שחישוביו של דיוניסוס הובילו לאימוץ שיטת הספירה המקובלת גם כיום, המציינת את שנה 1 כשנת הולדתו של ישו, הנחה שהיא כנראה בלתי נכונה. 

תעודה אנונימית DePascha Camputus, שנכתבה בצפון אפריקה בערך 243 לספירה, מציינת את ה28 במרץ (באביב) כתאריך הולדתו של ישו. קלמנט, בישוף של אלכסנדריה (נפטר בסביבות 215 לספירה) טען שישו נולד ב18 בנובמבר. 

החוקר האמריקאי ג'וזף א. פיצמייר Joseph A. Fitzmyer , חישב ומצא שישו נולד ב11 בספטמבר, בשנת 3 לפנה"ס. 

ברשימה שהכינו בישופים רומאיים ב-354, נכתב בלטינית, כי: 
"25 Dec.: natus Christus in Betleem Judeae."
כלומר ״ב25 בדצמבר (והם הוסיפו – בשנת 336) נולד ישו בבית לחם שביהודה". אם כך, ה25 בדצמבר,336 הינו הציון הראשון בכתובים של חג המולד. היה זה האפיפיור יוליוס ה-1 Julius I, שקבע את ה25 בדצמבר באופן סופי, כיום הולדתו של ישו. במהלך המאות הראשונות של הנצרות, הכנסייה הגיעה לקונצנזוס, שמריה נכנסה להריון ב25 במרץ. מכאן, סביר שישו, שנולד 9 חודשים אחר כך, נולד בסוף דצמבר. עם זאת יש לציין, כי יום ההולדת המדוייק של ישו, אינו ידוע עד עצם היום הזה.

תרבויות שונות סביב אגן הים התיכון ואירופה, קיימו מגוון חגיגות סביב ה25 בדצמבר, תאריך המצוי בצמידות ל21 בדצמבר, "היפוך החורף"
- Winter Solstice - היום הקצר ביותר בשנה (והלילה הארוך ביותר בשנה), שמציין גם שינויים במזג האוויר. הם חגגו את האור ואת הלידה גם בימים החשוכים ביותר של החורף ושמחו שהימים יתחילו להתארך, בהדרגה וכך גם השעות בהן השמש מאירה ומחממת. פגאנים רבים ראו בשמש אל והאמינו שהחורף מגיע כל שנה משום שאל השמש חלה ונחלש. ה21-22 בדצמבר הפך עבורם ליום חג משום שסברו שאל השמש, מתחיל להבריא. עצים ירוקי עד סימלו עבורם את כל הצמחים הירוקים שישובו לצמוח, עם החלמתו של אל השמש ובוא הקיץ.

המצרים הקדמונים למשל, העריצו את רע, אל שראשו היה ראש נץ והשמש הייתה חלק מהכתר שעל ראשו. ב21 בדצמבר, כאשר רע – על פי אמונתם - החל מחלים ממחלתו, נהגו המצרים למלא את בתיהם בענפים ירוקים של עצי דקל, שסימלו עבורם את נצחון החיים על המוות.

בסוף דצמבר נהגו במקומות רבים, לשחוט את מרבית בעלי החיים, כך שלא יהיו צריכים להאכיל אותם בתקופת החורף. עבור רבים, ציינה תקופה זו איפוא, תקופה שיש בה אספקה של בשר טרי, סיבה לשמחה ולחגיגות. בנוסף, מרבית היין והבירה שהוכנו במהלך השנה, תססו בדצמבר והיו מוכנים לשתייה.

מכל הסיבות הללו, תרבויות רבות קיימו חגיגות בתקופה זו של סוף דצמבר. 

היהודים חוגגים עד היום, את פסטיבל האורות - חנוכה.

הנורבגים חגגו את ה"יולה" Yule, מה21 בדצמבר ועד ינואר. מתוך שמחה על שובה של השמש, אבות ובנים היו מביאים הביתה בולי עץ גדולים ומציתים אותם. האנשים היו נוהגים לחגוג עד שהעץ היה נשרף כליל, מה שלעיתים נמשך גם 12 יום. הנורבגים האמינו שכל גץ הקופץ מן האש, מסמל את לידתו של חזיר או פרה במהלך השנה הבאה. 

אגדות קלטיות קישרו את ה21 בדצמבר עם באלדר, אל השמש הסקנדינאבי, שהוכה אפיים ארצה ע"י חץ מדביקון. 

גם לגרמאנים היה חג - הם נהגו לכבד את האל אודין Odin, גם כן בתקופת החורף. הגרמאנים פחדו מאודין, משום שחשבו שהוא טס בלילות בשמיים כדי לצפות באנשים ולהחליט מי ישגשג ומי ימות. בגלל הפחד מנוכחותו, גרמאנים רבים היו נשארים בתוך הבתים ולא יצאו החוצה. לאודין היה סוס בשם סלייפניר. לסלייפניר היו כנפיים שאפשרו לו לטוס באוויר ו8 רגליים שבעזרתן דהר במהירות רבה. לאודין היה זקן ארוך ולבן, כובע, מטה נדודים, ושק על הגב. אודין נחשב לממציא האלפבית הרוני, האלף-בית הגרמאני הקדום בו נעשה שימוש החל מהמאה ה1. בתקופה הטרום-נוצרית באירופה, נהגו ילדים לטמון גזר, קש וקוביות סוכר בתוך מגפיים עבור סלייפניר ואת המגפיים תחבו לארובה. אודין תיגמל את הילדים על נדיבותם לסוסו והכניס ממתקים למגפיים, במקום האוכל שנתנו לסוס (קיים דימיון גדול בין דמותו של האל הקדמון אודין, לדמותו העתידית של סנטה קלאוס).

ברומא, שבה החורף פחות קשה יחסית לצפון אירופה, חגגו עובדי האלילים
הרומאים את הסטורנאליה Saturnalia, שבוע של חגיגות לכבודו של סטורן
Saturn, אל החקלאות. שבוע שבו לא אוכפים חוקים, בין ה17 ל25 בדצמבר (ולעיתים במשך חודש, עד מחצית ינואר).

John Reinhard Weguelin–The Roman Saturnalia,1884

הרומאים ידעו שמשמעות היום הקצר בשנה הינה שבמהרה יחסית, המטעים יתחילו לתת פרי. הם נהגו לקשט את בתיהם ואת מקדשיהם בענפים ירוקי עד. בזמן הסטורנאליה, בתי המשפט הרומאיים היו סגורים והחוק הרומאי קבע שלא ניתן להעניש אף אחד על פגיעה בגופו או ברכושו של אחר במהלך שבוע החגיגות. הסדר החברתי התהפך, כאשר העבדים הפכו לאדונים, האיכרים שלטו בעיר, בתי הספר והעסקים היו סגורים, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בחגיגות ההדוניסטיות האלה. השלטונות ברומא האמינו שביום האחרון של החגיגות, ב25 בדצמבר, מחוסלים כל כוחות הרשע, ע"י הקרבת קורבנות אדם. אך לא רק רציחות (הקרבת הקרבנות) אכזריות איפיינו את החגיגות. על פי התיאור של ההיסטוריון היווני לוצ'יאן
Lucian, נהגו לשתות לשכרה, הלכו מבית לבית תוך ששרו עירומים כביום היוולדם, אנסו וביצעו עבירות מין נוספות ואכלו ביסקוויטים בצורת בני אדם (עוגיות שממשיכים לאפות גם היום במאפיות בבריטניה ובגרמניה בתקופת חג המולד).

סמוך ל21 בדצמבר, חגגו הרומאים גם את הז'ובנליה Juvenalia חג לכבוד הילדים ברומא. המעמדות הגבוהים של העיר , נהגו לפעמים לציין ב25 בדצמבר, את יום ההולדת של מיטרה Mithra אל השמש הבלתי ניתן לכיבוש. הם האמינו כי מיטרה, אל- ילד, נולד מתוך סלע. עבור חלק מן הרומאים הפגאנים, יום הולדתו של מיטרה היה היום הקדוש ביותר בשנה.

בשנותיה הראשונות של הנצרות, הפסחא היה החג החשוב ביותר בשנה. יום הולדתו של ישו כלל לא צויין. במאה ה4 לספירה, גם הנוצרים אימצו את חג הסטורנאליה וקיוו שבצורה כזו, הפגאנים יתפתו לקבל עליהם את הנצרות. לא מעט מנהיגים נוצרים הצליחו לנצר המוני פגאנים, תוך הבטחה שיוכלו להמשיך ולחגוג את הסטורנאליה גם כנוצרים. אך למעשה, לא היה שום דבר נוצרי בחג הזה. ולכן, כדי "לתקן" את העיוות ו"לנצר" את החג, הם קבעו כאמור, שה25 בדצמבר הינו יום הולדתו של ישו. החגיגות עצמן, נמשכו כמו בתקופה הפגאנית. גם חגי המולד הראשונים שצויינו אופיינו בשתייה מרובה של אלכוהול, מתירנות מינית, שירה בעירום ברחובות (שירה שבישרה את שירי חג המולד, הקארול'ס, המודרניים).

חג הנאטיביטי
(המולד) הגיע למיצרים ב432 ולבריטניה בסוף המאה ה6. בסוף המאה ה8 הוא הגיע גם לסקנדינביה.

בימי הביניים, הנצרות הצליחה לסלק את הפגאניות מרוב הארצות והמאמינים שחגגו את חג המולד, נהגו להגיע לכנסיות להתפלל ולאחר מכן פצחו בחגיגות של שתיה מרובה, באווירה שמזכירה את המארדי גרא של ימינו. בכל שנה קבצן או סטודנט הוכתרו כ"שליט הרע" והחוגגים הפכו לנתיניו. העניים הלכו לבתי העשירים וביקשו לקבל מהם את המזון והשתייה הטובים ביותר שהיו ברשותם. אם בעלי הבית היו מסרבים, האורחים היו מתעללים בהם בשובבות. חג המולד הפך אז ליום בשנה בו העשירים יכלו לשלם כביכול את חובם לחברה ולשעשע את העניים. בראשית המאה ה17 גל של רפורמה דתית שטף את אירופה ושינה גם את ההתייחסות לחג המולד. כאשר אוליבר קרומוול והכוחות הפוריטאנים שנשמעו לו, השתלטו על בריטניה. ב1645, הם שאפו " לטהר " את המדינה מן הדקדנטיות שבה הייתה שרויה לדעתם וביטלו- בין היתר- את חג המולד. ב1660 עם חזרתו לכס המלכות של צ'ארלס ה2 Charles II ועל פי דרישת ההמון, הוחזרו חגיגות חג המולד לממלכה.

כיום, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית והיוונית מציינת את חג המולד 13 יום אחרי ה25 בדצמבר והיא מכנה את היום גם בשם "יום שלושת המלכים", שכן האמינו שביום הזה מצאו שלושת האנשים החכמים את ישו, באבוס.


כומר מבוסטון העיר ב1687, כי "הנוצרים הראשונים שציינו את יום הולדתו (נאטיביטי) של ישו ב25 בדצמבר, חגגו לא משום שבאמת האמינו שהוא נולד בדצמבר, אלא משום שזה היה התאריך בו נחגג הסטורנאליה ברומא והם רצו ליצור מטמורפוזה של החגים הפגאניים לחגים נוצריים".

למרות המיתוס הבלתי מדוייק בדבר יום ההולדת של ישו, מרבית הנוצרים מציינים את חג המולד.

חלק מהמינהגים המושחתים ביותר של הסטורנאליה, החלו נחגגים מחדש ב1466, כאשר האפיפיור פאול ה2, שרצה לשעשע את אזרחי רומא, הכריח את היהודים להתחרות בריצה בעירום ברחובות העיר. עד ראייה סיפר כי " לפני שהם החלו לרוץ, היהודים אולצו להתפטם כדי שיהיה להם קשה יותר לרוץ, מה שאמור היה לשעשע את הקהל עוד יותר. הם רצו... כשמסביבם הרומאים צווחים וצוחקים, בעוד האפיפיור עומד על מרפסת מקושטת מאד וצוחק מכל הלב".

כחלק מחגיגות הסטורנאליה ברומא של המאות ה18 וה19, רבנים מהגטו של העיר אולצו ללבוש בגדי ליצנים ולצעוד ברחובות העיר, לקול צחוקם של ההמונים, שרגמו אותם בחפצים שונים. כאשר הקהילה היהודית של רומא העבירה עצומה לאפיפיור גריגורי ה16, ב1836 ובה בקשה להפסיק את ההתעללות בקהילה היהודית בחגיגות הסטורנאליה, תשובתו הייתה :" אין הזמן מתאים לערוך חידושים {בחגיגות}".

פגיעה נוספת ביהודים, הקשורה לחג המולד, התרחשה ב25 בדצמבר 1881, כאשר מנהיגים אנטישמים, הסיתו את ההמון בפולין לצאת לפגוע ביהודים בכל המדינה. בוורשה , שהייתה אז תחת שליטה רוסית, נהרגו בפוגרום 12 יהודים באכזריות רבה, רבים אחרים איבדו גפיים ונשים יהודיות רבות נאנסו. נהרס גם רכוש בשווי של 2 מיליון רובל.

גם מינהג קישוט העץ בחג המולד מקורו בתקופה הפגאנית. עבור הפגאנים, לעצים ירוקי עד הייתה משמעות מיוחדת, בעיקר בחורף. הפגאנים קיימו פולחנים לעצים ביערות, או הכניסו אותם לבתיהם וקישטו אותם, או קישטו משקופי דלתות ואדני חלונות עם ענפים ירוקי עד , מתוך אמונה שהם יגרשו מהבית רוחות רעות, שדים ומכשפות- מינהג שאומץ ע"י הכנסייה הנוצרית כנראה בגרמאניה. מסופר על מיסיונר בריטי, בן המאה ה8, סיינט בוניפייס St. Boniface, שהגיע לגרמאניה והחזיק בעץ האשוח ירוק העד, כסמל לנצחיותו של ישו . בסוף המאה ה16, הפכו עצי האשוח לחלק בלתי נפרד מחגיגות חג המולד המקומיות. חלק מהגרמאנים בנו עבור חג המולד פירמידות מעץ וקישטו אותן עם ענפים ירוקי עד ונרות, במידה והיה מחסור בעץ. מספרים כי לותר-הרפורמטור הנוצרי בן המאה ה16- הלך אל ביתו באחד מלילות החורף, בעודו מחבר דרשה ופתאם הוקסם מניצנוצם של כוכבי השמיים, שהביטו בו דרך עצים ירוקי עד. עם הגיעו הביתה, הוא רצה לשחזר את הסצינה עבור בני משפחתו ולכן כרת עץ, הכניס אותו אל הבית ותלה עליו, לראשונה, נרות כסמל לכוכבים שבשמיים. מאוחר יותר, האשוח הגיע מגרמאניה לבריטניה .

באשר למינהג הדביקון, גם לו יש שורשים פגאניים - המיתולוגיה הנורבגית
מספרת כיצד האל באלדר Balder, אל השמש, נרצח ע"י יריבו, האל הודר Hoder, שהשתמש בחץ מדביקון, שעה שנלחמו על חסדיה של נאנה Nann הויקינגים האמינו כי כל הצמחים ירוקי העד היו שייכים לבאלדר. הדרואידים המסתוריים של צפון אירופה, שהיו בעצם כמריהם של הקלטים העתיקים, נהגו להשתמש בדביקון כדי להרעיל את הקרבנות האנושיים שעמדו להקריב. גם הדרואידים נהגו לקשט את מקדשיהם בענפים ירוקי עד כסמל לחיי נצח. המנהג הנוצרי של להתנשק מתחת לדביקון, הינו אם כן, שילוב בין המתירנות המינית של הסטורנאליה ופולחן הקרבנות הדרואידי.

מינהג נוסף שעבר מהעת העתיקה לחגיגות המולד- הדלקת נרות. בתקופה הפגאנית, קיסרי רומא אילצו את נתיניהם הבזויים ביותר להביא מתנות בעיקר לעניים, במהלך הסטורנאליה בדצמבר והקלנדס Kalends, בינואר. מאוחר יותר, התפשט המנהג ומתנות הוחלפו בין האזרחים כולם. הכנסיה הקתולית נתנה למינהג המתנות נופך נוצרי, כאשר הצמידה אותו למתנות של סיינט ניקולאס. ניקולאס נולד למשפחה יוונית, בפטארה, תורכיה של היום, ב270 (?)לספירה ונפטר ב6 בדצמבר, 345 (?). הוא נבחר לבישוף של מיירה (העיר התורכית דמרה כיום) ואת תואר הקדוש קיבל רק במאה ה19. ניקולאס היה בין כותבי הברית החדשה. האגדה העתיקה ביותר עליו מספרת שהיה נדבן גדול, שמילא ארנקים בכסף (נדוניה) עבור שלוש בנות עניות (כלות) והשליך את הארנקים אל תוך בית אמן, באישון ליל. אגדה אחרת, כנראה מאוחרת יותר, מספרת על החייאת שלושה ילדים או עניים, שנרצחו ועמדו להכין מבשרם או מדמם אוכל או מרק. הוא תמך בכנסייה האורתודוקסית ונחשב גם מגן הילדים. מאחר שהיה צם בימי חמישי, נאמרים לזכרו בכנסיות שונות, פיוטים ביום זה בשבוע. ב1087, קבוצה של מלחים שהעריצה את ניקולאס, העבירה את עצמותיו מתורכיה לבארי, איטליה. שם הוא התמזג עם דמות של אלה, "הסבתא" או אפיפניה פסקה, שנהגה למלא את גרבי הילדים במתנות, לרוב מטבעות. בארי הפכה למקום פולחנו של ניקולאס. האנשים שקיבלו עליהם את פולחנו, נהגו להעניק מתנות אחד לשני, ב6 בדצמבר, יום פטירתו של ניקולאס. מבארי, התפשט פולחנו של ניקולאס צפונה ואומץ גם ע"י הפגאנים הגרמאנים והקלטים. אנשי הצפון עבדו שורה של אלים ובראשם וודן, Woden, האל הראשי ואביהם של תור, באלדר וטיוו. לוודן היה זקן לבן, ארוך ו-גם- הוא נהג לרכב על סוסו בשמיים, ערב אחד בכל סתיו. כאשר ניקולאס ווודן התמזגו לכדי דמות אחת, שינה ניקולאס את מראהו המזרח תיכוני, גידל זקן, רכב על סוס מעופף- בדצמבר ( ולא בסתיו) ולבש בגדי חורף כבדים. כמחווה של רצון טוב כלפי הפגאנים הנורדיים, הכנסייה הקתולית אימצה גם את פולחנו של ניקולאס, אך במקום שיחלק מתנות ב6 בדצמבר, שינתה את התאריך ל25 בדצמבר, הוא חג המולד.

סיינט ניקולאס, "המבשר" של סנטה קלאוס
בספר של הסופר האמריקאי וושינגטון אירווינג (1783-1859, כתב, בין היתר, את "האגדה על סליפי הולוו") על ההיסטוריה של העיר ניו יורק, מוזכר סיינט ניקולאס כקדוש של העיר. הוא מתואר כלובש מכנסיים רחבים, חובש כובע נמוך המכסה את ראשו היטב ומעשן מקטרת. שמו ההולנדי של סיינט ניקולאס היה סנטה קלאוס- שם שמופיע ביצירתו של וושינגטון אירווינג, אשר ב1809, כתב סאטירה על התרבות ההולנדית Knickerbocker History. בהולנד נחשב ניקולאס לפטרון ילדי בה"ס, המלחים והעיר אמסטרדם כעיר נמל. וזאת, משום שפעם עשה ניקולאס נס למלחים בדרכם להוביל מטען חיטה לקיסר רומא. הפופולאריות ממנה נהנה ניקולאס באמסטרדם, הובילה לכך שלדמותו הנוצרית הוסיפו מינהגים פגאניים מקומיים. מהיותו פטרון התלמידים, התפתחה באמסטרדם מסורת, לפיה ילדים בבה"ס הכנסייתיים בחרו את אחד הילדים להיות “בישוף” ב6 בדצמבר, יום סיינט ניקולאס “ולמלוך” עליהם מיום זה ועד 28 בדצמבר. לסינטרקלאס הבישוף היו עוזרים קטנים, עם פנים שחורים מפיח (על פי גירסא מודרנית יותר, פניהם היו שחורים כנראה משום שירדו לבתי האנשים דרך הארובות ובידיהם כלים שונים לניקויין. גירסא נוצרית עתיקה יותר, מדברת על כך שניקולאס שיחרר מעבדות, את פיטר, ילד אתיופי, בשוק של מיירה והפך אותו לעוזרו ומכאן הצבע "השחור") ותלבושות של מורים. במהלך חג ניקולאס, נהגו תושבי אמסטרדם לשים מטבעות בנעלי אנשים עניים ומאוחר יותר, גם מתנות קטנות בנעליים של ילדים. במקביל, התפתחה מסורת של סעודה חגיגית גדולה עם תחפושות.

במאה ה16, בעיקבות הרפורמציה, בוטלו חגיגות סיינט ניקולאס במקומות שונים, כמו גרמניה, אך הניסיון לבטל אותו בהולנד נתקל בהתנגדות נחרצת מצידם של תושבי אמסטרדם ובעיקר תלמידים. בסופו של דבר, הותר לקיים חגיגות אינטימיות, משפחתיות, אך נאסר לחגוג בפומבי. מאוחר יותר, במאה ה19, בוטל האיסור על פומביות החגיגות ודמותו של ניקולאס, הפכה להיות ידועה בתור סינטרקלאס, "האב הקדמון" של סנטה קלאוס המודרני... 

ב1852 כתב יאן שנקמן, מורה הולנדי, ספר ילדים בשם "סיינט ניקולאס ומשרתו". הוא מספר כיצד סינטרקלאס מגיע להולנד בספינת קיטור מלווה במשרתים . הוא יורד בנמל, עולה על מרכבה רתומה לסוס אפור ומכונף, רוכב מעל גגות הבתים, יורד בארובות ומחלק מתנות. בסיפור זה מופיעות 2 מסורות: של האל אודין ושל סיינט ניקולאס. כמו לסינטרקלאס, גם לאודין היה, כאמור, סוס אפור מכונף, שהיה יורד דרך הארובה. וכמו סינטרקלאס, גם לניקולאס היה קשר לספינות והיה ידוע כמחלק מתנות. שיר מן המאה ה19 מספר כי סינטרקלאס נוסע לספרד, כדי להביא משם להולנד, כמתנות, רימונים ותפוזים, שנחשבו אז למעדנים מיוחדים. ברגע שסינטרקלאס מגיע להולנד, הוא רוכב על גבי סוסו האפור אמריגו ברחובות, וילדים שמחים מקבלים את פניו. עוזריו מפזרים ממתקים ועוגיות ג’ינג’ר קטנות ועגולות - קרוידנוטן או פפרנוטן. הילדים שרים שירי סיסנטרקלאס מסורתיים, וסינטרקלאס מבקר את הילדים בבתי הספר, בבתי חולים ובמרכזי קניות.

כל ערי הנמל בהולנד חוגגות את בואו של סינטרקלאס ובמקומות שלא ניתן להגיע אליהם בסירה, הוא מגיע ברכבת, רכוב על סוס, בכרכרה, או במשאית כיבוי אש. כשסינטרקלאס מגיע לבתים ומוצא את הנעליים עם הגזר עבור סוסו, הוא משאיר מתנות - מטבעות שוקולד, פירות הדר, עוגיות ג’ינג’ר, עוגיות בצורת אותיות ממרציפן או משוקולד (לרוב, האות הראשונה בשם הילד), דמויות מרציפן, שוקו חם וממתקי שוקולד בצורת סינטרקלאס עטופים נייר כסף צבעוני. את המתנות הגדולות יותר מביאים בני המשפחה זה לזה. 

מהגרים הולנדים רבים שהגיעו החל מהמאה ה17 לארה"ב, ציינו את החג של סיינט ניקולאס ב6 בדצמבר. הוא היה חשוב בעיקר לאנשי ניו יורק, בגלל עברם כקולוניה הולנדית (ניו אמסטרדם). בהתבססו על היצירה של אירווינג, כתב פרופ' קלמנט מור Clement Moore, ב1822, שיר, על דמותו של סנטה קלאוס - " היה זה הלילה שלפני חג המולד, כאשר בכל הבית לא נשמעה אפילו לא איוושה קלה, של אף יצור, אפילו לא עכבר. הגרביים ניתלו בזהירות בארובה, בתקווה שסיינט ניקולאס יגיע לשם בקרוב..." מור חידש בכך שתיאר את סנטה כמלווה ב 8 איילים, היורד דרך ארובות הבתים
(אלמנטים המזכירים את האל אודין). כנראה שהוא לא התכוון ששיר הילדים הזה יופץ ברבים, אך השיר מוכר עד היום, בכל העולם. ישנם חוקרים מודרניים המטילים ספק בכך שהדברים נכתבו ע"י מור. חלק טוענים שהמחבר היה הנרי ליבינגסטון Henry Livingston משרטט מפות ניו יורקי, שכתב שירים מצחיקים בזמנו החופשי ואף פירסם את חלקם. המאייר הבווארי תומאס נאסט Thomas Nast הוסיף פרטים לתיאור דמותו של סנטה קלאוס המודרני אחד מאיוריו של נאסט עבור "ההארפר'ס",1881
בין 1862 ל1886, הוא צייר עבור השבועון "הארפר'ס ", מעל 2200 קריקטורות, שהיו מבוססות על תיאורו של מור. לפני נאסט, נהגו לצייר את ניקולאס בשלל אופנים, החל מדמות קשוחה של בישוף וכלה בדמות של גמד. נאסט העניק לסנטה בית בקוטב הצפוני, בית מלאכה מלא בגמדים ורשימה של ילדים טובים ורעים ברחבי העולם. על פי חלק מהחוקרים, נאסט ואמנים אחרים גם העניקו לסנטה אישה שמנמנה וטובה ואף ילדים (בחלק מהמסורות). ניקולאס, שסנטה מבוסס על דמותו, היה בישוף ולכן, לבש גלימות אדומות ( ארגמניות). עם הפיכתו לסנטה קלאוס , הלבישו אותו למשך תקופה קצרה, בפרוות מכף רגל ועד ראש וגלימות בצבעים שונים. חלק מן החוקרים טוענים כי נאסט צייר אותו לובש ביגוד אדום . 

אשתו השמנמנה והטובה של סנטה, גברת קלאוס (או "אמא קלאוס") הופיעה לראשונה ב1849, בסיפור הקצר “אגדת חג מולד” מאת ג’יימס ריס (1802-1885). בסיפורו של ריס, זקן וזקנה הנושאים שקים על גבם, הולכים בדרך. איש טוב נותן להם ללון בביתו בערב חג המולד. בבוקר החג, הילדים מוצאים להפתעתם הרבה, שפע של מתנות וזוג הזקנים מתגלה “לא כסנטה קלאוס ואשתו”, אלא כבת האובדת של המשפחה ובעלה, בתחפושת.

בתרבות האמריקאית, גברת קלאוס היא קשישה שמנמנה, שערותיה שיבה, ולבושה דומה ללבוש בעלה: גלימה אדומה עטורה פרווה לבנה, מגפיים שחורות ופעמונים. היא מתוארת כאשה רחבת-לב, סבלנית, רגועה וחייכנית, מכינה עוגיות יחד עם הגמדים, מטפלת באיילים ועוזרת לבעלה להכין צעצועים. 

דמותו של סנטה הפכה לאנושית יותר ויותר ומתאימה לאופיה הקפיטאליסטי והתרבותי של ארה"ב. למשל, הטענה שסנטה והעוזרים הקטנים שלו, העניקו את כל צעצועי חג המולד, ביטאה גישה רומנטית של הקפיטאליזם האמריקאי. סנטה שלט ללא התנגדות, על אימפריה רחבת ידיים; הוא שיגשג בתור יצרן ומפיץ של צעצועים. בדמותו המצויירת, הוא דמה לנשיאים האמריקאיים של המחצית השנייה של המאה ה19, כמו גם לאנשי העסקים האמריקאים הגדולים של התקופה (חלקם זכו לכינוי המפוקפק "הברונים השודדים").

לא רק דמותו של סנטה כקפיטליסט, זכתה לאידיאליזציה, אלא גם תנאי העבודה - כח עבודה מיומן של גמדים-שדונים סייע לסנטה לזכות במקום הכבוד בפנתאון העסקים האמריקאי. שדונים אלו, שחיו בקוטב הצפוני, לא עבדו –כחלק גדול מן המהגרים האמריקאיים - בסדנאות יזע. המהגרים, כולל רוב המהגרים היהודים, ברובם עבדו וחיו בתנאים קשים, בבדידות גדולה, בניתוק משאר החברה ... לא כך, השדונים. יש לציין, שלמרות האנלוגיה הקיימת בין סנטה קלאוס והקפיטליזם האמריקאי, קיימת גם סתירה ביניהם, שכן סנטה מדגיש גם ערכים נוספים, שלא היו מקובלים על הקפיטליסטים- הוא היה היפוכו של "הברון השודד", במקום לצבור רכוש, הוא נהג לחלק אותו בקביעות, מידי שנה. הוא לא קנה מתנות, אלא בעזרתם של השדונים-הגמדים שהיו כפופים לו, הוא יצר אותן בעצמו וחילק אותן- ללא חישוב של רווח כלכלי כלשהוא, כשהוא משמח בכך את הקבוצה התמימה ביותר בחברה- הילדים. עולמו היה מרוחק מחיי היום יום הרגילים. סנטה קלאוס –וזה אחד מהדברים הקסומים בו- מסמל עולם של חלומות, תיקוות, מישאלות ואמונות, לא בהכרח כאלה שעולים בקנה אחד עם הפשרות הנחוצות לקיום חיי היום יום.

סנטה הפך לדמות כה חזקה, עד שהיו מספר סופרים שהעלו חשד שהוא יהפוך ליריבו ומחליפו של ישו. חשש זה השמיעו פוריטאנים מאות שנים קודם לכן, בהקשר של קדושים בכלל. התרבות הפרוטסטנטית של ארה"ב במאה ה19, עדיין הסתכלה על ההאנשת חג המולד, בחשדנות. כתב עת דתי, טען ב1906 כי ילדה קטנה סירבה ללכת לבי"ס ביום שבת, כשסיפרו לה שבעצם, סנטה קלאוס אינו קיים. לדבריה, עוד יתברר שגם הסיפור עם ישו מומצא, כמו הסיפור עם סנטה...

סנטה של סוף המאה ה 19 בארה"ב, שלא היה בעצם דמות דתית, שימש כמדיום שסייע לילדים ולמבוגרים כאחד, לחוות חוויות רוחניות. בתקופה של קפיטליזם ורציונליזם (כאז כן עתה), קדושי הכנסייה לא דיברו אל לב האנשים, אך סנטה איפשר להעניק ולקבל מתנות וגם להאמין. ב1897, וירג'יניה או'חנלון Virginia O'Hanlon שאלה את העורך של "הניו יורק סאן": "האם סנטה קלאוס קיים"? והתשובה – "פצצה" של אמונה - הייתה: "כן, וירג'יניה, סנטה קלאוס קיים. וירג'יניה, חברייך הקטנים טועים. הם הושפעו מהספקנות של תקופה סקפטית. הם לא מאמינים למה שאינם רואים... ללא סנטה, לא תהיה אמונה תמימה, לא תהיה שירה, לא תהיה רומנטיקה, דברים שהופכים את הקיום שלנו בעולם לנסבל... אף אחד לא רואה את סנטה קלאוס, אך אין זה אומר שסנטה קלאוס אינו קיים. אף אחד אינו יכול לדמיין או לשרטט את כל הפלאות הגדולים הבלתי נראים הקיימים בעולם".

ב1931, פנתה חברת קוקה קולה לאומן השבדי האדון סאנדבלום Haddon Sundblom וביקשה שיצייר סנטה קלאוס שותה קולה. סאנדבלום התבסס בציורו על חברו בעל הפנים השמנמנים והעליזים, לו פרנטיס Lou Prentice. קוקה קולה התעקשה שהבגד של סנטה יהיה בצבע האדום של החברה וכך נולד עוד תיאור של סנטה המודרני, שילוב של אל פגאני, צלבן נוצרי ואייקון מסחרי...

סאנדבלום וסנטה קלאוס
ונדגיש שוב, שגם למנהגים נוספים של חג המולד, יש שורשים פגאניים. באותה שנה, 1931, החלו בנאים להשריש את מסורת קישוט העץ במרכז רוקפלר בניו יורק.

Albert Chevallier Tayler-The Christmas Tree

ב1939 יצר הקופירייטר רוברט ל. מאי Robert L. May את רודולף, האייל המפורסם ביותר מבין השמונה, במטרה למשוך קונים לחנות הכל בו מונטגומרי ווארד. מאי "העניק" לרודולף אף גדול ואדום ולכן צחקו עליו שאר האיילים. באחד מחגי המולד, שרר ערפל כבד וסנטה התקשה לעוף במרכבתו. הוא הגיע לביתו של רודולף, הבחין באפו האדום הזוהר בחדר החשוך וביקש ממנו להוביל את המרכבה בערפל, כדי שאפו ינחה את הדרך. רודולף הסכים והפך לגיבור. בגרסאות מאוחרות יותר, רודולף מופיע כבנו של אייל הצפון דונר ונולד בקרב איילי הצפון של סנטה.

ב1539 צויין לראשונה חג המולד על אדמה שהיום מהווה חלק מארה"ב,, בטאלאהאסה, פלורידה Tallahassee, Fla. מאחר שבאיזור הזה, מזג האוויר לרוב שימשי, זה לא היה חג מולד "לבן". זה גם לא היה יום חגיגי במיוחד, לא היו עצי אשוח ולא מתנות. היה לחג אופי דתי והמיסה המסורתית התקיימה כנראה, בבית תפילה ארעי. יתר הטקסים התקיימו בחוץ. מגלה הארצות הספרדי הרננדו (לפעמים מופיע גם כפרדינאנד) דה סוטו(1496-1542; האירופאי הראשון שהגיע למיסיסיפי) Hernando de Soto הקים ב1539-40 את מחנה החורף שלו, במקום.יחד עם אנשים נוספים במחנהו, חגג דה סוטו את חג המולד הראשון על אדמה שעתידה להיות ארה"ב. כרוניקה מן המאה ה16 מספרת את שהתרחש: 8 חודשים לפני חג המולד, במאי 1539, דה סוטו הוריד לחוף של מה שהיום קרוי ברדנטון, משלחת של 620 איש ו220 סוסים, מ9 הספינות שלו . למקום הוא קרא אספיריטו סאנטו ("רוח הקודש"). בין אנשיו היו כמרים, בעלי מלאכה, מהנדסים, חוואים וסוחרים. חלקם הגיעו עם בני משפחותיהם. אחדים הגיעו מקובה, אך רובם היו מאירופה ואפריקה. מעטים מהם עזבו את גבולות ספרד קודם לכן. נשים מהקבוצה בישלו כנראה את המזון אותו אכלו באותו חג מולד ראשון. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום, נמצאו עצמות חזיר גדולות- ידוע כי הספרדים היו הראשונים שהביאו חזירים לפלורידה. החוקרים מעריכים שכמויות הבשר שהיו בנמצא לא היו גדולות ולכן המשלחת אכלה ירקות ופירות רבים, מאלו שגדלו באיזור ופירות ים. בחפירות התגלו גם חפצים, כמו חלקי שיריון צבאי, קשתות וחיצים, מטבעות וכלי חימר. יתכן שאחרי המיסה, נהנו אנשי הקבוצה ממוסיקה. דה סוטו גייס מדריכים מקרב המקומיים, רובם משבט האפלצ'י, שהיו התושבים המקוריים של צפון פלורידה. מאוחר יותר, בראשית המאה ה18, מלחמה כמעט הכחידה את אנשי השבט. חלקם הצליחו לברוח לאלבמה וללואיזיאנה, שם צאצאי אותם האפלאצ'י חיים עד עצם היום הזה. אנשי הקבוצה של דה סוטו למדו מן האפלאצ'י איך לחיות בתנאי האיזור. הם החלו למשל, לקלוע סלים מצמחים שגדלו במקום, סלים ששימשו ככלי איחסון.

גם האמריקאים הילידים מאמצים את מינהגי החג. ב1633 נבנו הבניינים הראשונים שהקימו צאצאיהם של אנשי הקבוצה בטאלאהאסה. התגוררו בהם בניהם של האינדיאנים שסייעו למשלחת. במשך 3 דורות, יותר מ1500 בני אפלאצ'י וקולוניאליסטים ספרדים חיו ביחד באיזור זה, שנקרא מיסיון סאן לואיס.

בגלל ששורשיו הפגאניים של חג המולד היו ידועים ובגלל שהוא לא הוזכר בברית החדשה, הפוריטאנים שהגיעו מבריטניה, אסרו על קיומו במסצ'וסטס, בשנים 1659-1681. המושל וויליאם בראדפורד Bradford אף איים על התושבים שאם יתפסו חוגגים את החג בצורה לעגנית ועליזה מידי, שתחלל את קדושת החג, יכניסו אותם לכלא או שיקנסו אותם בסך של עד 5 שילינגים. ב1659 בית המשפט הכללי של מסצ'וסטס יזם חוק שקבע, שכל חגיגה של חג מולד, פרט להליכה לתפילות בכנסיה, תחשב לעבירה פלילית; אנשים נקנסו על תליית קישוטים. לעומת זאת, קפטן ג'ון סמית John Smith מג'יימסטאון, דיווח כי חג המולד נחגג ללא הפרעות, להנאתם המרובה של כל החוגגים. ג'יימסטאון, הישוב הראשון שהוקם במה שעתיד להיות ארה"ב, ב1607, היה גם המקום הראשון בו הכינו –ושתו בחג- ליקר ביצים.

בעלי המטעים בוירג'יניה ציינו את חג המולד בדרכים שהזכירו לדעתם, את המסורות של העולם הישן ובעיקר את האופן בו חגגו אותו באחוזות הבריטיות - רקדו, צחקו, עלזו, הימרו, צדו וערכו ביקורי נימוסין.

לא רק במסצ'וסטס של המאה ה17, כי אם גם שנים מאוחר יותר, לא כל האמריקאים חגגו את חג המולד. עד כדי כך החג היה מישני בחשיבותו בתקופה המוקדמת, שהישיבה הראשונה של הקונגרס האמריקאי התכנסה בחג המולד של 1789. רק כ90 שנה מאוחר יותר, החג הוכר כחג פדראלי אמריקאי. אך גם אז, החג צויין בארה"ב באופן שונה יחסית להיום, מה גם שלא היו מינהגים קבועים לחגיגות ובכל קהילה ציינו אותו אחרת: אצל חלק, הדגישו את החג כחג נוצרי חשוב, המכבד את הולדתו של ישו; אחרים קיימו מסיבות, שתו ואכלו ונהנו ממוסיקה; והיו קהילות רבות שכאמור, לא חגגו אותו כלל.

בראשית המאה ה19, האמריקאים החלו להמציא מחדש את חג המולד. הם שילבו בין מסורות נוצריות ותיקות, להשפעות אמריקאיות מודרניות.

ראשית המאה ה19 הייתה תקופה של התנגשויות מעמדיות ואי שקט בארה"ב. אחוז המובטלים היה גבוה ומהומות קשות שחוללו כנופיות של העניים, התחוללו בדרך כלל בתקופת חג המולד. ב1828 החליטה מועצת העיר של ניו יורק להקים כח שיטור עירוני ראשון, בכדי להתמודד עם מהומות שפרצו בחג המולד. בעיקבות כך, החלו בני המעמדות הגבוהים לשנות את יחסם לחג המולד. באותה תקופה, ראשית המאה ה19, חל גם שינוי ביחסים הפנים- משפחתיים, כאשר המשמעת התרופפה במקצת והחלו מדגישים יותר, את צרכיהם של הילדים. חג המולד איפשר למשפחות להעתיר מתנות ותשומת לב מיוחדת על ילדיהן, מבלי שהדבר יראה כפינוק יתר.

אותו וושינגטון אירווינג, הסופר שהוזכר לעיל, כתב ב1819 סדרה של 5 חיבורים שפורסמו בשם "ספר הסקיצות של ג'פרי קראיון, ג'נטלמן"
“The Sketchbook of Geoffrey Crayon, Gent.”
ובהם מסופר על בעל אדמות בריטי עשיר, המזמין את הפועלים בחווה לחגוג איתו, בביתו, את חג המולד. בעל האדמות משחזר מסורות עתיקות של החג ובעצם, היה זה אירווינג עצמו, שהעריץ את המסורות העתיקות האלה. הוא לא חווה באופן אישי חגיגות דומות ונראה כי את הרוב המציא. מצא חן בעיניו הרעיון שמעמדות חברתיים שונים, מתכנסים יחד כדי לחגוג את חג המולד ברוגע ובשלווה. נראה כאילו הוא כאב את העדר האחדות הזו בארה"ב, בעת חגיגות המולד.

ב19 בדצמבר 1843, פירסם צ'רלס דיקנס בלונדון את סיפורו המפורסם "מזמור לחג המולד" A Christmas Carol ובו המסר המרכזי היה, שבני החברה הויקטוריאנית, הן בבריטניה והן בארה"ב, נהנים מקיומו של חג המולד, כמעט בלי קשר למעמדם החברתי.

ב1828, הביא ג'ואל ר. פוינסט Joel R. Poinsett,כומר אמריקאי שעבד במכסיקו, את החלבלוב משם לארה"ב. החלבלוב קרוי בארה"ב על שמו - poinsettia. ב1832 זיהתה הארייט מרטינו Harriet Martineau את קישוט עץ החג כמינהג שעתיד להפוך לאחד המינהגים הפופולאריים ביותר – לטענתה, לא היה לה ספק שזה "יהפוך לאחד המינהגים האקזוטיים הנפוצים ביותר בניו אינגלנד ". ואכן, במחצית המאה, אמריקאים רבים אימצו את המינהג הגרמני הזה. הם האמינו שהעץ מסמל את ישו ומהווה גם סמל להתחלה חדשה. היו שראו את עצי החג המקושטים עת סיירו בארצות גרמניה והביאו איתם לארה"ב, את המינהג. אחרים, ראו אותם לראשונה בבתיהם של מהגרים שהגיעו לארה"ב מארצות גרמניה- הם הביאו איתם את המסורות שלהם- קישוט העצים ירוקי העד שבבתיהם- באורות, צעצועים וממתקים. כבר ב1747 קישטו קהילות של מהגרים גרמנים עצי חג מולד, בפנסילבניה. ב1830 דווח לראשונה על אשוח שקושט ע"י מהגר גרמני בפנסילבניה וזכה לחשיפה ציבורית. וגם בנושא זה, למדיה הייתה השפעה רבה, שהובילה להנחלתו הנרחבת של המינהג. עד אז, מרבית האמריקאים התנגדו להכניס את העצים הביתה, שכן ראו בכך מינהג פגאני.

ב1846, הזוג המלכותי הבריטי, ויקטוריה ואלברט וילדיהם, צוירו בעיתון המאויר "לונדון ניוס" חוגגים סביב עץ אשוח. ויקטוריה הייתה מלכה מאד פופולארית ומה שהיא עשתה זכה לחיקוי מיידי, לא רק בבריטניה, כי אם גם מחוצה לה ובעיקר בחוף המיזרחי של ארה"ב. ומינהג קישוט העץ הפך לפופולארי יותר ויותר משנה לשנה.

במקביל להפצת המינהג עצמו, החלו נערכות בכיכרות השווקים מכירות של העצים (ובהמשך, גם מוצרים רבים נוספים הקשורים לחג), שהניבו רווחים לא רעים לחוטבים. עם הזמן, האופי "הגרמני" של המינהג נעלם והוא הפך לאייקון אמריקאי והיו כאלו שאף ראו בכך הטמעה תרבותית.

ב1877 כתב עיתון בפילדלפיה, שאפילו בבתיהם של "אחינו העיבריים... עצי חג המולד מלבלבים... ילדי ישראל שמחים על העצים כמו הילדים הנוצריים". על פי אמדן, ב1900 לאמריקאי אחד מתוך חמישה, היה בבית עץ אשוח. הקישוטים היו בתחילה ברוח הפולקלור. האזרחים הוסיפו לו אגוזים, שרשראות פופקורן, תפוזים, לימונים, סוכריות ותכשיטים מעשי בית. אלא שעיתוני נשים (בעיקר), שזכו לתפוצה רחבה, הובילו להגברת רף הקישוט {רעיון לדוגמא שהופיע באחד המגזינים : צמר גפן טבול בגומי ערבי (סוג של שרף) ואחר כך באבקת יהלומים יהוו ציפוי נאה לענפי העץ...}. גם החשמל תרם לקישוט, משהוספו לעץ נורות חשמליות, נורות שדלקו במשך ימים שלמים. נורות אלה איפשרו גם את הצבתם של העצים בכיכרות הערים ולא רק בבתים הפרטיים של האמריקאים. בעץ הענקי הממוקם במרכז רוקפלר, ניו יורק, למשל, דולקות כיום, מעל 25,000 נורות צבעוניות. מינהגים משפחתיים מאולתרים, הפכו עם השנים לאחידים ולמתוחכמים יותר, כאשר סגנון הקישוט הישן נדחק הצידה ע"י הדחף להפוך את העץ לתצוגה אומנותית של נורות צבעוניות, כוכבים, מלאכים...

קישוטי האשוח הפכו עד מהרה לעסק שהכניס הון לעוסקים בו. 

ב1870 אנשי עסקים אמריקאיים החלו לייבא קישוטים מגרמניה ולמכור אותם בקרנות הרחוב תחילה ובחנויות צעצועים- מאוחר יותר. ניתן היה למצוא כדורים בצבעים בהירים, קישוטים בכל הצורות ומלאכים משעווה בעלי כנפיים מזכוכית. אחת הפרסומות של התקופה קבעה :" ניתן לקנות עתה כל כך הרבה קישוטים קטנים ומקסימים לקשט בהם את עצי חג המולד, שנראה כבזבוז זמן מוחלט להכין אותם לבד בבית".

כיום, נמכרים מידי שנה כ37 מיליון עצי אשוח בארה"ב וישנם כ21,000 מגדלים בכל מדינות ארה"ב. עץ נמכר בדרך כלל, כשהוא בן 15. בעוד האירופאים מקשטים עצים בינוניים בגובהם, האמריקאים מעדיפים עצים גבוהים, שיגיעו עד התקרה.

משנות ה90 של המאה ה19, החל צבא הישע להוציא לרחובות מתרימים הלבושים כמו סנטה קלאוס, כדי לבקש תרומות מהעוברים והשבים.

מינהג נוסף שהפך לפופולארי, היה כרטיסי הברכה לחג. ר. ה. פיס R.H. Pease דפס ובעל חנות באולבני, ניו יורק, החל להפיץ במחצית המאה ה19, לראשונה בארה"ב, את כרטיסי החג. במרכז הכרטיס קטן המידות, צוירה סצנה משפחתית, אך בניגוד לכרטיסי הברכה הבריטיים שהופיעו בשוק עשור קודם לכן, בפינות הכרטיס לא צוירו דמויות המרמזות על רעב, עוני, או קור, כי אם ציורים של סנטה קלאוס, של איילים, רקדנים ושורה שלמה של מתנות לחג, ציורים שביטאו את השמחה שבחג המולד.

לואיס פראנג Louis Prang מהגר גרמני שהגיע ב1850,היה כבר ב1870 הבעלים של כ2/3 מכלל מכבשי האדים, במדינה. הוא שיכלל את צורת ההדפסה הצבעונית ולאחר שהפיץ אלפים מכרטיסי הביקור שלו בתערוכה בינלאומית שנערכה ב1873, אשתו של הסוכן הלונדוני שלו הציעה, כי יוסיף להם גם ברכה לחג המולד. ב1875 הוא אכן החל להפיץ את הכרטיסים האלו בארה"ב והביקוש היה כה גדול, עד שגבר על העיצה ופראנג לא הצליח לעמוד בקצב. הסתבר שפראנג קלע לטעם האמריקאי. הוא עצמו התייחס לכרטיסים שהפיק כיצירות אמנות קטנות וקיווה שבאמצעותם הוא יוכל לעורר את עניין הקהל באמנות דקורטיבית ולשפר את הטעם הציבורי. הייתה זו בעצם דמוקראטיזציה של האמנות. לשם כך, גם החל מ1880, לארגן תחרויות שנתיות לעיצוב כרטיסי ברכה במיוחד לחג המולד. תחרויות אלה הפכו את כרטיסי החג לפופולאריים כל כך, שגם יצרנים נוספים נכנסו לתחום. ב1890 החלו חודרים לשוק חיקויים זולים מגרמניה, מה שהוביל את פראנג להחלטה לנטוש את התחום. באומה שבה המהירות והתזזיתיות היו מושגים נפוצים, החליפו כרטיסי הברכה קטני המידות, את המכתבים הארוכים ו/או את הביקורים האישיים שנהגו לערוך האמריקאים כדי לברך קרובים וחברים. הכרטיסים ועליהם הברכות הרגילות , נשלחו במהלך חודש דצמבר, בדואר, לכל פינה בארה"ב. ב1882 התלונן פקיד דואר כי :" חשבתי שהשיגעון עם כרטיסי הברכה לחג המולד הגיע לקיצו בשנה שעברה, אך איני סבור כך כעת... לפני 4 שנים כרטיס לחג המולד היה דבר נדיר. ואז הציבור השתגע ונראה כי העסק הופך לגדול יותר מידי שנה". בהדרגה גם החלו כרטיסי הברכה לשמש מעין מתנות קטנות ולא יקרות. קודם לכן, המתנות לחג לא היוו מינהג מובהק בחג המולד האמריקאי. אך בשנות ה70 וה80 של המאה ה19, גם הן הפכו למנהג יותר ויותר נפוץ. בסופו של דבר, ניתן לראות במתנות לחג חלק מהמסחר והצרכנות שמאפיינים את החברה האמריקאית. אך המתנות נועדו גם למטרות נוספות. הן סייעו לאמריקאים להסתגל לשינויים המעמדיים המהירים, שינויים שהובילו ליצירתה של חברה מפולגת. באמצעות מתנות שנתנו למטרות צדקה, הם חיפשו פתרונות, לפחות סימליים, לבעיות של חוסר השיוויון הכלכלי, שאיים על שלוותה של החברה כולה. לעיתים, הועלתה ביקורת על מינהג המתנות ונטען שהוא מבטא חילחול קפיטאליסטי אל היום הקדוש. אלא שחשש זה לא עצר את גידולה של תעשיית המתנות- גם כיום , המתנות לחג המולד מהוות את הפלח המרכזי בכלכלה הצרכנית האמריקאית. למצב זה תרמו , בהדרגה, הן התנהגות הצרכנים והן התנהגות הסוחרים. בעשורים הראשונים של המאה ה19, הסוחרים ראו את הגידול המתמיד בקניית מתנות לחג המולד ולשנה החדשה. במחצית המאה ה 19, סוחרים בעלי מעוף החלו לעצב את החג בעצמם, כך שישרת את האינטרסים שלהם. אך למרות מאמצים אלו, הצרכנים ניסו להפריד בין השפעת הסוחרים לבין המתנות שקנו. נוצר איפא, דו-שיח בין הצרכנים לסוחרים. חלק מן הצרכנים העריך יותר מתנות שנוצרו בעבודת יד, על פני מתנות תעשייתיות. הסוחרים נענו והחלו מוכרים מתנות שחלקן יוצרו בתהליכים תעשייתיים וחלקן, בעיקר הפיניש, בתהליך ידני. ואז החלו להופיע גם העטיפות למתנות. קודם לכן, המתנות ניתנו לא עטופות, אלא שהעטיפה הוסיפה נופך של מיסתורין לאקט הנתינה- רגע של מתח כאשר המקבל פותח את העטיפה וחושף את המתנה שבתוכה. העטיפה גם סייעה בהפיכתו של חפץ כלשהוא- למתנה. ככל שיותר מתנות הגיעו מחנויות, בתי חרושת או בתים של בעלי מלאכה, כך סייעו הנייר והחוט להגדיר את המתנה כבעלת תפקיד חברתי. חנויות גדולות החלו משתמשות בניירות עטיפה וחוטים לקשירה שבידלו אותן, יחסית לחנויות אחרות. הן גם החלו בשירות של משלוחים לבתי הצרכנים. צרכנים החלו לזהות ניירות עטיפה אלו עם החנויות שהשתמשו בהם. ניירות העטיפה והחוטים הקושרים החלו להיות מזוהים עם סטאטוס חברתי- הצרכן המסויים קנה מתנה מחנות "נכונה"...

ערכן של המתנות נקבע לא פעם בהתאם לקירבה שבין מי שהן היו מיועדות לו, לנותן. המתנות שימשו כמעין "הצהרות חברתיות". מתנות שניתנו בתוך המשפחה, ביטאו המשכיות בחיי הפרט והדורות השונים. 30 השנים האחרונות של המאה ה19 הדגישו את הקשרים המשפחתיים, גם אם איימו עליהם. המתנות סייעו לחזק את הקשרים התוך-משפחתיים האלו. ב1856 כתב המגזין "הארפר'ס" –" אהבה הינה הלקח של חג המולד...מה הן מתנות אם לא הוכחה וסימן לאהבה !"

באותו אופן שמתנות שניתנו בתוך המשפחה ולמקורבים, חיזקו את הקשרים האישיים עם המקבלים, גם מתנות שניתנו כצדקה סימלו אחדות וביטחון בחברה שידעה להעניק אותם אפילו לעניים ביותר. היה זה רק צעד קטן נוסף שהוביל להענקת מתנות למחוסרי בית, רעבים, מובטלים, צעד שבעצם התכוון לומר שחג המולד הוא זמן שמיטיב גם עם אנשים המצויים בדרך כלל, בשולי החברה. נתינה זו הקלה כנראה את תחושת האשמה שחשו האמריקאים האמידים נוכח מצבם של העניים ..."הניו יורק טריביון" קבע "באף מקום בעולם הנוצרי, לא זוכרים את העניים בתקופת חג המולד, כפי שזוכרים אותם בערים האמריקאיות ובעיקר בניו יורק"...

אלא שהרגשנות (ואולי גם תחושות האשמה) שחשו האמריקאים דווקא בתקופת חג המולד, לנוכח נשים מחוסרות כל וילדים נוודים, לא הניעו אותם לבדוק את הסיבות לעוני מחפיר זה, סיבות שהיו נעוצות ברובן בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שהתפתחה בדהרה בסוף המאה ה19, בארה"ב. האמריקאי העשיר חש שהוא נמלט מגינוי (על היותו כה עשיר) אם הוא מכיר בכך שכספו מישני בחשיבותו, לאחראיות שיש לו כלפי האנושות. נתינת צדקה יכולה להוביל לשלווה בחייו. כך שהאמריקאים החלו רואים את הנתינה לעניים, את הצדקה, כמחויבות אישית, בדומה למתן המתנות בחוג המשפחה. מתנות בעלות ערך נמוך יותר, ניתנו לאנשים שלא היו כל כך קרובים לנותן. גם לעניים ניתנו בדרך כלל, המתנות פחותות הערך והבלתי אישיות ביותר. בפרסומת מ1894 עבור "בסט ושות'" Best and Company, נאמר "בזמן שהוא טרוד בקניית דברים לחג המולד, יתכן כי הקונה חושב גם על ילדים אחרים, פחות ברי מזל מילדיו הוא". עבור אותם הילדים חסרי המזל, הציעה החנות לקנות בגדי עבודה "שיתקבלו יותר מאשר בעין יפה"... ההיררכיה של נתינת המתנות בחג המולד...המתנות והצדקה, הדגישו את הקשר שבין רווחה כלכלית (שעל פי האמונה הפרוטסטנטית – ומרבית האמריקאים באותה תקופה, היו פרוטסטנטים- מציינת פרס שהאלוהים נתן) לבין חובה נוצרית. השילוב שבין הפרוטסטנטיות, האינדיבידואליזם האמריקאי והדרוויניזם החברתי { תיאוריה שהשתמשה במונחים דרוויניסטים בבואה לנתח תהליכים חברתיים; טענה למשל, שאי השיוויון החברתי טבוע בטבע והוא היוצר את הקידמה, שישנן אומות חזקות ומתקדמות מאחרות והן אלו האמורות לשרוד, לשלוט (באומות הנחותות מהן) ,לשגשג ודברים דומים נאמרו לגבי הפרטים בחברה}, הוביל לאמונה שנפוצה בקרב אמריקאים רבים, כי השגשוג האמריקאי היה הוכחה לחסד שהעניק אלוהים, הוכחה שבאה לידי ביטוי גם במתנות שניתנו בחג המולד. באופן זה, הפכו המתנות לחג המולד, למעין ראייה תיאולוגית של רווחה כלכלית קפיטאליסטית. 

וכך, במחצית הראשונה של המאה ה19, החלו האמריקאים מעצבים את חג המולד כחג לאומי של אחדות, חרף מקומות המוצא הכל כך שונים של אזרחי המדינה: למהגרים לארה"ב היה רקע חברתי , דתי ותרבותי שונה מאד אלו מאלו והחג יצר הומוגניזציה מסוימת. הקלוויניסטים הסתייגו מציון החג, אך האפיסקופאלים והמוראבים (קבוצות שונות בתוך הזרם הפרוטסטנטי) ציינו אותו בתפילות ובקישוטים עונתיים. במחצית המאה ה19, הקבוצות הנוצריות השונות החלו להתעלם מההבדלים שאיפיינו אותן בפרשנויותיהן השונות לחג המולד והחלו מציינים את היום בדרכים מיוחדות ויותר ויותר אחידות ואמריקאיות.

חג המולד הפך לזמן איכות שמשפחות מבלות יחדיו בבית. בהדרגה, האמריקאים החלו כאמור, לחקות את המסורות האירופאיות של קישוט עצי האשוח, שליחת כרטיסי ברכה ונתינת מתנות. ככל שהחג הפך לפופולארי יותר, כך החלו יותר ויותר מדינות בארה"ב להכריז עליו כעל יום חופשה. הראשונה הייתה לואיזיאנה ב1837. עד 1860 עוד 14 מדינות הלכו בעקבותיה. בסופו של דבר, הנשיא יוליסס גראנט הכריז עליו כחג פדראלי ב26 ביוני, 1870. אך גם בסוף המאה ה19, היו אמריקאים – דתיים וחילוניים, צפוניים ודרומיים, שעדיין התעלמו מחג המולד.

האמריקאים הכירו מזמורים של חג המולד שהביאו איתם המהגרים האירופאיים. גם בארה"ב החלו מחברים מזמורים לחג, כאשר ב1849 מנהיג נוצרי ממסצ'וסטס כתב את המילים "הוא הגיע בחצות הליל", 7 שנים אחר כך חובר השיר "ג'ינגל בלס " ("פעמוני מזחלת"). שנה אחר כך, כומר מווילאמספורט, פנסילבניה , כתב את השיר " אנו שלושה מלכים מן המזרח".

בדומה למסורות מומצאות אחרות, האמורות לענות על צרכים חברתיים ואישיים, כך גם חג המולד האמריקאי, שבעצם הומצא מחדש, בא לתת מענה לצרכים שכאלו.

מחצית המאה ה19, הייתה תקופה של מחלוקת פנימית קשה, של שאלות שנגעו לאופיה של הברית הפדראלית עצמה, תקופה של מלחמת אזרחים ובמקביל, התרחשו תהליכים מואצים של עיור ותיעוש. המהפכות בתקשורת ובתחבורה קירבו בין האיזורים, אפילו הנידחים ביותר, של המדינה. ההגירה הרחיבה את הפלורליזם האתני והדתי שאיפיין את ההתיישבות בצפון אמריקה מראשיתה. המהגרים הגרמנים והאירים הרבים שהגיעו במאה ה19 לארה"ב, החלישו את המסורת הפוריטאנית (שהתנגדה לחג המולד במתכונתו הפסטיבאלית) ובכך אף הם, סללו את הדרך לאימוצו של החג בארצם החדשה; המדע איתגר את הדת; מתעשרים חדשים ושווקים חדשים החליפו את הישנים; קצב החיים עצמו הואץ. כך שמינהגיו החדשים של חג המולד סייעו לאמריקאים להעניק משמעות כלשהיא לבילבול (אפשר לדבר בהקשר זה על צומת דרכים של קידמה ונוסטאלגיה) בו היו שרויים באותה תקופה ולחוש ולו רק ליום אחד בכל שנה, תחושה של אחדות. מריבוי הצורות בו חגגו את חג המולד ברחבי ארה"ב, במשך הדורות, הלכה וצמחה צורה אחת, אחידה. חג המולד המומצא מחדש הזה, בא לתת איפא מענה לבעיות שעוררה התקופה המודרנית, אך עשה זאת תוך שימוש באמצעים מודרניים לחלוטין. האמריקאים יצרו מן המסורות העתיקות, בעיקר אלה שהובאו מחוץ למדינה ע"י המהגרים הרבים, חג אמריקאי מאד. חג זה, שהיה נטול סמכות תאולוגית- דתית, הפך לאירוע כנסייתי בארץ הפלורליזם. הוא הפך לרגע של הגדרה עצמית לאומית אידילית. הדחף החזק ביותר לכינונו של החג, בא מאותם איזורים שנפגעו הכי קשה מבחינה כלכלית, חברתית וטכנולוגית, בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים (מחצית שניה, מאה 19). במיוחד בערי הצפון, שם תרבות הכפר התנגשה הכי חזק בתרבות העירונית והתעשייתית, הורגש הצורך בסמלים של שותפות ואחדות. לא מעט סופרים ראו בחג הזה אמצעי ליצירתה של תרבות לאומית. גם לראש השנה, ליום העצמאות, ובמיוחד לטנקסגיבינג (חג ההודיה) , תרומות בכיוון זה, אך חג המולד הפך להיות למרכזי ביותר. במחצית המאה ה19 הוא לכד את דימיונם של אנשי הצפון והחל מפלס את דרכו לדרומה של המדינה. החגיגה הסנטימנטאלית המשפחתית שבחג, תאמה את הגעגועים של הלוחמים שיצאו לחזית (במלחמת האזרחים) ושל אלו אותם השאירו מאחור. עם נצחון הצפון ב1865, התברר שהחג ספג מסורות ינקיות רבות. זו כמובן ראייה רטרוספקטיבית של חג המולד המודרני בארה"ב.

מינהגי החג התפתחו לאורך השנים באופן מקומי, אישי ואף מיקרי, כאשר לכל מינהג הייתה היסטוריה משלו. בתהליך ההיסטורי הכולל, המינהגים הבינלאומיים השונים, כגון קישוט עצי האשוח, שליחת כרטיסי הברכה ונתינת המתנות, התמזגו אלו עם אלו ויצרו את החג הלאומי האמריקאי כל כך.

העובדה שעדיין ממשיכים לחגוג בארה"ב את חג המולד, אחרי כל כך הרבה שנים, מרמזת על כך שהחג מכניס – חלקית - את האמריקאים, אנשי החומר והמדע, אל עולם של רוחניות ושל קדושה מסוימת. באותה תקופה קצרה בדצמבר, האמריקאים –תוך התבססות על מושגי תרבותם, מתעלים מעל עצמם. הם רודפים אמנם אחרי העושר (כלשון הצהרת העצמאות), אך גם מחפשים –כנראה- איזו גאולה רוחנית.

"אני רוצה שתבזבז הרבה כסף כדי שתוכיח את אהבתך למשפחתך"..

2 comments:

  1. מתוך כתיב השמות והמונחים ניכר שהרשימה תורגמה מאנגלית ולא תמיד בהקפדה יתרה על התאמות. למשל: לוקיאנוס (ולא לוצייאן); אוונגליון (ולא גוספל); והאפיפיור הוא גרגוריוס (ולא גרגורי).

    השבמחק
  2. תודה ישראל, על התגובה ותודה שקראת.
    חומר הגלם ברובו היה באנגלית, כמו גם בשפות אחרות.
    אמנם בעברית בחרו להשתמש בשמות הלטיניים כגון גריגוריוס, אך אין זה אומר שאם משתמשים בשם האנגלי,גריגורי, מתכוונים לאדם אחר.
    רק טוב,
    הדה

    השבמחק