יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

נח, זיאוסודרה, אתרח'סיס ואותנפשתים

סיפור המבול (בראשית ו-ט) תופס מקום מרכזי באחד עשר פרקיו הראשונים של ספר בראשית, העוסקים בתולדות העולם עד לימי אברהם. הסיפור בקוויו הכלליים הוא פשוט וידוע: ה' מחליט להכרית את כל החי מעל פני האדמה בגלל חטאיהם, והוא מגלה זאת לנח הצדיק. זה בונה תיבה בהוראת האל, ונכנס לתוכה עם בני ביתו ועם זוגות מכל בעלי החיים. המבול בא על העולם ולא נותרו בחיים אלא באי התיבה. אחרי שהתיבה נחה על הרי אררט, שולח נח עופות מן התיבה, כמנהגם של ימאים בימי קדם. לאחר ששלח עורב (פעם אחת) ויונה (שלוש פעמים) הבין שהמים יבשו מעל האדמה, והריהו יוצא מן התיבה, בונה מזבח ומקריב קורבנות. ה' הריח את ריח הניחוח, בירך את נח ואת בניו, נתן להם מצוות והבטיחם ששוב לא יבוא מבול לעולם. מעתה צריך האדם לצפות שמן השמים ירדו רק טל ומטר אשר יביאו ברכה ואנושות.

סיפורים על המבול ידועים בקרב עמים רבים, אך רק במסורות המסופוטמיות הקדומות ניכר דמיון ממשי אל הסיפור המקראי. (בשם מסופוטמיה מכונה האזור המשתרע בין הפרת והחידקל.) במסורת המסופוטמית, כמו בסיפור המקראי, נחשב המבול למאורע המבדיל בין שתי תקופות בתולדות העולם: אירועים שאירעו לפני המבול וכאלה שזמנם לאחר המבול.
סיפור המבול המסופוטמי הגיע לידנו בגיוונים אחדים באמצעות כמה מקורות: המוכר מביניהם הוא אחת מן היצירות המסופוטמיות החשובות ביותר: "עלילת גילגמש". גילגמש היה מלך שומרי (2600 לפנה"ס בערך) שהפך לדמות אגדית אשר נרקמו סביבה סיפורים רבים. מאות שנים לאחר מותו נתחברה בבבל "עלילות גילגמש" המאגדת סיפורים עליו לעלילה רציפה אחת. לקראת סופה של היצירה מסופר על פגישת גילגמש עם אותנפשתים (Ut-napishtim) גיבור המבול, אשר מספר לו את סיפור חייו. פירוש השם "אותפשתים" הוא ”מצא חיים“, וזאת בהתאם לסופו, שכן לאחר שהוא ניצל מן המבול, האלים מעניקים לו חיי נצח. בצד "עלילת גילגמש" מוכר לנו סיפור בבלי נוסף על גיבור אחר של המבול, אתרח'סיס  (Atra-hasis = יתר בחכמה) וכן מסורת שומרית מקוטעת ועתיקה יותר על זיאוסודרה (Zi-U-SUD-RA שם שמובנו ”בעל חיים ארוכים”’ בהתאם לסופו).
על סמך המקורות האלה ועל סמך מקורות מסופוטמיים נוספים מצטיירת התמונה הבאה: ריבוי המין האנושי - אשר נברא כדי לעמול בעבודת כפיים במקום האלים  -הפריע את מנוחתם של האלים. לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים לצמצם את מספר בני האדם, מחליט האל אנליל להביא מבול על העולם. אאה (Ea), אל החוכמה, מגלה תכנית זו לאתרח'סיס חביבו, מצווה עליו לבנות ספינה להצלתו ולהסביר לאנשי העיר שהוא בונה אותה כדי לברוח מאנליל, אלוהי היבשה. אל הספינה נכנסים אתרח'סיס עם משפחתו ורכושו, בעלי חיים מכל הסוגים וכן האומנים אשר בנו את הספינה. לאחר המבול, שנמשך שבעה ימים, מקריב ארתח'סיס קורבנות לאלים. האלה נינתו, בוראת האדם, נשבעת לזכור את המבול, ואילו אנליל, המגלה שארתח'סיס ניצל, כועס מאוד. לאחר שאנליל לומד על דרכים חדשות להמעטת האוכלוסייה האנושית - עקרות, תמותת ילדים, ושימוש בנשים קדשות שאינן הרות - הוא נשבע לא להביא עוד מבול לעולם
הסיפור המקראי על המבול דומה בצורה ניכרת לסיפורים אלו במבנה העלילה ואף בפרטים רבים. בכל הסיפורים פוגע המבול בכל האנושות מלבד באדם אחד הזוכה לחסדו של האל וניצל על ידי בניית תיבה או ספינה, על פי הוראות מדויקות של האל, ומציל אתו בעלי חיים, ובכך מאפשר את המשכיות העולם. לאחר המבול נוחתת התיבהספינה על הר (הר נציר ב"עלילת גילגמש", הרי אררט במקרא), והגיבור משלח ציפורים כדי לבחון את המצב מחוצה לה: ב"עלילת גילגמש" משלח אותנפשתים יונה, סנונית ועורב, ולאחר שהאחרון לא שב הוא משלח את כל באי הספינה ומקריב קורבנות, ולעומת זאת שולח נח עורב תחילה ואחר כך יונה, ורק לאחר שזו לא שבה אליו, הוא מוציא את באי התיבה ומקריב קורבנות. לפי סיפור אתרח'סיס הריחו האלים את הקורבן והם עטו עליו כזבובים רעבים, ובעקבות זאת נשבעה נינתו לזכור את ימי המבול, ובסיפור המקראי, לאחר שהריח את ריח הניחוח בעקבות קורבנו של נח, אומר ה': "...ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (ח, כא).
הדיון בין הסיפורים מלמד על קשר היסטורי בין סיפור המבול בבראשית למסורות המסופוטמיות. מן הסתם השפיעה המסורת המסופוטמית הקדומה על מסורת ישראל המאוחרת יותר: בניגוד לתנאים הגיאוגרפיים בארץ ישראל, שטפונות היו חזיון נפוץ במסופוטמיה, והתפתחות המסורת על המבול טבעית לתנאים הגיאוגרפים שם. הרקע המסופוטמי של הסיפור המקראי מבצבץ אף בשמם של ההרים שעליהם נחה התיבה: הרי אררט.
בצד מה שניתן ללמוד מן הדמיון שבין הסיפור המקראי לסיפורים ממסופוטמיה, יש ללמוד גם מן השוני ביניהם, המעיד על מגמת המסורת המקראית. מעשה המבול המסופוטמי מבוסס על הניגוד שבין עצת האלים להכרית את האנושות לבין הפרת עצה זו על ידי אל אחד. לכך אין מקום בסיפור המקראי: ההחלטה למחות את כל הברואים והצלת הצדיק מיוחסות שתיהן לה', ועל כן אין צורך בערמומיות כדי לגלות לגיבור על המבול העתידכפי שעושה אאה בסיפורי המסופוטמי. חסדיו של האל בולטים בסיפור המקראי: לעומת הספינה בסיפורים המסופוטמיים, המנווטת בידי רב חובל, מודגש כי התיבה של נח תלויה לגמרי באל, ולעומת זיאוסודרה ואתרח'סיס הסוגרים בעצמם את דלת הספינה, ולעומת אותנפשתים הנעזר באדם כדי לאטום את הספינה מבחוץ, בסיפור המקראי מתבצעת פעולה זו על ידי האל עצמו (בראשית ז, טז). בסיפור המסופוטמי ישנו טשטוש גבולות בין בני האדם והאלים: האלים נבהלים אף הם מן המבול והגיבור בסיפורים אלו הופך למעין אל בעצמו, שכן הוא מתברך בחיי נצח. לעומת זאת, בסיפור המקראי אין מקום לכך: נח מוסיף לחיות על הארץ עד מותו, ואין רמז להפיכתו לאל, או אף עלייתו אל האלהים.
הבדל מרכזי בין הסיפור המקראי למסורת המסופוטמית היא הסיבה להבאת המבול: לעומת הסיבה השרירותית שבסיפור המסופוטמי, רעש בני האדם, בסיפור המקראי ההנמקה היא מוסרית: חטאי הבריות מביאים על העולם כליה, וצדקתו של נח היא אשר מצילה אותו.
הדגשת הצד המוסרי שבסיפור המקראי והעמידה על כך שהעונש על בני האדם היה מוצדק, מודגשת בספרות הבתר-מקראית. לפי ספרות זו האריך ה' את אפו מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לרשעים לחזור בתשובה (מדרש תנחומא, נח [בעקבות בראשית ו,ג]).
לפי מסורת אחרת (תלמוד בבלי, סנהדרין קח ע"א-ע"ב, ועוד קודם לכן בספר החיצוני "חזון הסיביליות" א 127 – 135, 147 – 199) הוכיח נח את הרשעים לאורך זמן, אך הם לא קיבלו את תוכחתו.
השוואת הסיפור המקראי על נח אל מקבילותיו העתיקות, העוסקות בזואוסודרה, אתרח'סיס ואותנפשתים, מלמדת על שיתוף של מסורות מכאן ועל ייחוד המסורת המקראית מכאן. עם ישראל הקדום לא היה "עם לבד ישכון", אבל גם כשנטל חלק במסורות העולם הקדום, ידע להקנות להן את קווי הייחוד המאפיינים את אמונתו.

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים,  נח (תשס“א 2000)

לקריאה נוספת:
סיפור המבול בספר ישעיה
ארבע בריתות

אין תגובות:

פרסום תגובה