יום שבת, 17 באוקטובר 2015

סיפור המבול בספר ישעיה

בנבואה מראשית ימי שיבת ציון, המופיעה בחלקו האחרון של ספר ישעיה, מבטיח הנביא בשם ה‘: ’ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה‘’ (ישעיה נד, ז-ח). כחיזוק להבטחה זו מובאת מיד לאחר מכך שבועתו של ה‘: ’כי מֵי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מֵי נח עוד על הארץ - כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה‘’ (פסוקים ט-י). פסוקים אלו הם כמעט היחידים מחוץ לספר בראשית המזכירים במפורש את אירועי המבול (ביחזקאל יד, יד-כ יש אזכור נוסף של נח כצדיק שניצל, אך המבול אינו נזכר שם, ובתהלים כט, י נזכר המבול כדוגמא לתקופה עתיקה מאוד: ‘ה‘ למבול ישב‘). אין להתפלא אפוא על שפסוקים אלה נבחרו לשמש כהפטרה לפרשת נח (ישעיה נד, י-יא בקהילות הספרדים, ישעיה נד, א-נה, ה בקהילות האשכנזים). אגב: באורח יוצא דופן משמשים ישעיה נד, א-י גם כהפטרה נוספת, הפטרת פרשת ’כי תצא‘, כחלק משבע הפטרות מתוך נבואות הנחמה הנאמרות בין תשעה באב לראש השנה.
נבואה זו מעניינת במיוחד בגלל השימוש שעושה הנביא במסורת הסיפורית, המוכרת לו ולשומעיו, כדי לומר את דבריו על ההווה שבו הם נתונים. הנביא קושר בפסוקים אלו בין אירוע קדמון, המבול, לבין מצבם הקשה של אחיו בזמן הגלות או בראשית ימי שיבת ציון: כפי שלאחר המבול באה שבועת החסד האלוהית, כך גם בימי הנביא, לאחר האסון הלאומי המדומה למבול, מתחדש החסד האלוהי ומובטחת הגאולה: ’כי מֵי נח זאת לי‘ - כלומר: זאת, ההבטחה בדבר הגאולה העתידית, כי כמו ’מֵי נח‘, המבול, לגבי ה‘, וכמבואר שם בהמשך: ’אשר נשבעתי מעבור מֵי נח עוד על הארץ - כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך‘.
לפי הסיפור בבראשית, בעקבות קרבנו של נח אומר ה‘ אל לבו: ’לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי‘ (בראשית ח, כא). בהמשך הסיפור כורת ה‘ את בריתו עם נח ועם בניו: ’והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ‘ (בראשית ט, יא). עניין זה רמוז בדברי הנביא: ’נשבעתי מעבור מֵי נח עוד על הארץ‘. על אף שבסיפור התורה כצורתו לפנינו איננו מוצאים בהקשר את את המילה ’שבועה‘ או מילה אחרת מן השורש שב“ע, ברור שמצד העניין דברי הנביא מכוונים להבטחה אלוהית זו.
אכן שכיח הוא בעידן המקראי כי נביא, נואם או מטיף, ירמזו לאירועי התורה כחלק מהתייחסותם אל אירועי זמנם שלהם, מתוך הנחה מוצדקת כי קהל שומעיהם ידע לפרש את דבריהם ולראות את הקשר שבין המסורת הספרותית המקודשת לבין המציאות שבה הוא נתון. 

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים,  נח (תשס“א 2000) 

תגובה 1:

  1. שלום רב ,

    בניגוד לפרשנות הרוב , ישעיהו נד מתייחס לגלות עשרת השבטים ע"י סנחריב
    ולנס ההצלה של ירושלים ,בת ציון , מידיו של סנחריב ושלושת ראשי הצבאות שלו רבשקה תרתן ורב סריס .

    בברכה,

    אבנר

    השבמחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.