סעודה אחרונה בהחלט

ד״ר ערן ויזל, אוניברסיטת בן גוריון

ליאונרדו דה-וינצ׳י, הסעודה האחרונה

הַתִּכְנוּן הָיָה מֻקְפָּד. הוּא יַעֲמֹד בֵּינֵיהֶם וְיַכְרִיז: 

אֲנִי הוּא! יַפְשִׁיל אֶת שׁוּלֵי כֻּתֹּנְתוֹ וּקְהַל הַנּוֹכַחִים יַבִּיט

בְּחֹרֵי צְלִיבָה שְׁחֹרִים הַמְּפָלְּחִים אֶת פַּסֵּי יָדָיו וְרַגְלָיו.

אַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ לֶאֱכֹל דָּג צָלוּי וְצוּף דְּבַשׁ, וְהוּא יִפְתַּח

אֶת לְבָבָם הַקָּשֶׁה לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים בְּאוֹרָם הַנָּכוֹן,

יְפָרֵשׁ בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים כִּי הַכֹּל עַל אוֹדוֹתָיו.

צִפְּתָה לוֹ הַפְתָּעָה מְצַעֶרֶת: הָאֱמוּנָה שָׁטְפָה בָּהֶם גַּלִּים גַּלִּים,

מַכָּה וּמִתְפּוֹגֶגֶת. רֶגַע הִבִּיטוּ בּוֹ וְצִמְצְמוּ עֵינֵיהֶם בַּחֲשָׁד,

רֶגַע נִבְעַתוּ מִנּוֹכְחוּתוֹ, בִּקְּשׁוּ נַפְשָׁם לְהִמָּלֵט.

עַל כָּרְחוֹ הִלֵּךְ בֵּין לְהָבוֹת. הִכְרִיז בְּקוֹל מַרְגִּיעַ: 

אֵינֶנִּי רוּחַ! רְאוּ בָּשָׂר וַעֲצַמוֹת לִי, וְהִנֵּה אֲנִי אוֹכֵל! 

וְהוּא הֶעֱרָה עַל מַזְלֵגוֹ בְּשַׂר דָּג וָרֹד וְלָעַס בְּהִתְכַּוְּנוּת יְתֵירָה.

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ פָּגָה הַיִּרְאָה עוֹלֶה וּמְנַקֵּר הַסָּפֵק,

וְהוּא נֶאֱלָץ לַחֲזֹר וּלְשַׁכְנֵעָם בְּזֶהוּתוֹ. תָּלַשׁ קַשׁ דַּקִּיק 

וְהֶעֱבִירוֹ הָלוֹךְ וָשֹׁב בְּאַרְבַּע מְחִלּוֹת הַמַּסְמְרִים שֶׁנּוֹתְרוּ בְּגַפָּיו.

שׁוּב נִרְתְּעוּ וְהֵחֵלּוּ בּוֹרְחִים בִּזְעָקוֹת כִּלְמַרְאֶה שֵׁד

וְהוּא הִזְדָּרֵז וְשִׁפֵּד נִתְחֵי בְּשַׂר דָּג עַל מַזְלֵג לְשַׁכְנֵעָם בְּחִיּוּתוֹ. 

אָז הָיָה עָלָיו לַחֲזֹר וּלְהַעֲבִיר בְּגוּפוֹ גִּבְעוֹלִים, וְכֵן הָלְאָה.

וְזוֹהִי, כָּךְ נֶאֱמַר לָנוּ בְּאַחַת מִדְּרָשׁוֹת יוֹם רִאשׁוֹן, הַסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה

בְּהֶחְלֵט, לוּקָס פֶּרֶק כ"ד. וְכֻלָּנוּ, גַּם מִי שֶׁרֹאשׁוֹ שִׁיֵּט בְּאוֹתוֹ רֶגַע 

בְּעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים, עָצַרְנוּ נְשִׁימָה. חַשְׁנוּ מַאֲמִינִים עַד מְאֹד. 

מְדֻכְדָּכִים יָצָאנוּ מֵהַכְּנֵסִיָּה. פָּסַעְנוּ הַבַּיְתָה בִּשְׁתִיקָה.

אִשְׁתִּי הֵכִינָה צְלִי וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה מְעוּכִים בְּשַׁמֶּנֶת. 

לָגַמְנוּ קוֹנְיָאק מִכּוֹסִיוֹת קְטַנּוֹת. מַצָּב רוּחֵנוּ הִשְׁתַּפֵּר.

לְעֵת עֶרֶב טִיַּלְנוּ חָבוּקִים בַּשְּׂדֵרָה, 

אֲוִיר מָתוֹק בְּאַפֵּנוּ. 

מַרְאֶה הַסְּטִיגְמָטָה שָׁקַע כְּלֹא הָיָה.

מתוך: 'ממתינים לְזאב', ספרו השני של ויזל העתיד לראות אור בשנה הקרובה.