ארבע הבריתות

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

לקראת תום נדודיהם, בדרכם ארצה כנען, מתפתים בלי ישראל לבנות מדין, שוהים איתן ועובדים את אלוהיהן, בעל פעור (במדבר כה, א-ג). אורגיה פולחנית זו מעוררת את חמתו של ה' והוא מביא על ישראל מגפה המאיימת לכלות את העם (פסוקים ח-ט). פינחס בן אלעזר הכהן מקנא לה', פוגע לעיני משה וישראל ברומח שבידו ב"זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" ובאישה המדיינית שהיתה עמו, "כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין", ומביא לעצירת המגיפה (פסוקים ז-ח, יד-טו). על קנאתו לה' ועל פעולתו שנבעה מצו לבו ולא מצו אלהיו גומל לו ה' ב"ברית כהונת עולם", "לו ולזרעו אחריו" (פסוק יג).

ברית זו שכרת ה' לבית הכהונה עומדת בשיאה של סדרה בת ארבע בריתות בתורה שרב ביניהן המשותף, בתוכן ובצורה. הראשונה בבריתות הללו נכרתה עם נח ובניו, עם האנושות המתחדשת בעקבות המבול (בראשית ט, ח-יז). את הברית השנייה כורת אלוהים עם אברהם, בין לידת ישמעאל לבין לידת יצחק. עם שינוי שמו מ"אברם" ל"אברהם" והבטחת אלוהים כי יהיה ל"אב המון גוים" (בראשית יז, א-יד). ברית שלישית, ברית השבת ושמירתה, נכרתת לבני ישראל בעמוד משה על הר סיני, קודם שהוא מקבל את לוחות העדות (שמות לא, יב-יז). הברית הרביעית היא זו שבה פתחנו, ברית כהונת עולם לפינחס ולזרעו. 

ניכר אפוא כי ארבע הבריתות הפרושות על פני התורה נכרתות לגופים הולכים ומצטמצמים: המין האנושי כולו; כל צאצאי אברהם; בני ישראל, ולבסוף בית הכהונה. ארבעת המעגלים הקונצנטריים, מעגל בתוך מעגל, משקפים תהליך הדרגתי של בחירה. ככל שהמעגל בו אנו מתבוננים מצומצם יותר, כן עולה מידת הקירבה שבין הקבוצה האנושית המרכיבה אותו לבין האלוהים. סיום מערכת הבריתות בכהונה מעיד על מגמתה של הסדרה כולה, ושמא אף על יסודה של מסורת זו בקרב חוגי הכהונה. 

ארבע הבריתות הן בריתות נצחיות שאינן ניתנות להפרה. לנח ולבניו מבטיח האלוהים שלא להביא עוד מבול על פני הארץ, והוא מלווה הבטחה זו במתן אות: "אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם" (בראשית ט, יב). גם הברית לאברהם ולזרעו היא "לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך" (שם יז, ז). ברית השבת הניתנת לבני ישראל מחייבת את שמירתה לעולמים: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות לא, טז, ולשון דומה נשמעת בברית הנכרתת לפינחס: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג). 

שתי בריתות המסגרת, הראשונה והרביעית, נכרתות בעקבות פורענות. הראשונה באה בעקבות המבול, עונשה של האנושות החוטאת, וכדברי אלוהים: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ... ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע" (בראשית ו, יג-יז). הברית הרביעית נכרתת בעקבות מעשה בעל פעור, וכאן מבקש האלוהים לכלות את עם ישראל כולו, ורק מעשה הגבורה של פינחס הביא לעצירת המגפה, כמאמר האלוהים: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה, יא). בשתי בריתות המסגרת נכרתת הברית עם צדיקי הדור, עם נח ועם פינחס. שתי בריתות אלה הן בגדר גמול, שכר לצדיקים, ולפיכך מי שחייב בקיומן הוא ה' ואין כל התחייבות נופלת על בני האדם הבאים בברית. ה' הוא שמבטיח לא להביא עוד מבול על הארץ בברית הראשונה: "והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (בראשית ט, יא), וכן ניתנת הבטחתו לפינחס: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם“ (במדבר כה, יב-יג). 

לעומת זאת המשותף לשתי הבריתות שבתווך הוא קיומו של תנאי לברית - ההכרח לקיים, או כלשון הכתוב "לשמור", את אות הברית. בברית אברהם המילה היא אות הברית: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך להימול לכם כל זכר ונמולתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, י-יא). השבת היא אות הברית הנכרתת בסיני עם בני ישראל: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם..." (שמות לא, טז-יז). 

אות ברית מופיעה גם בברית הראשונה, בעקבות המבול, והיא הקשת שבענן: "ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר... ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" (בראשית, ט, יב-יז). רק הברית הרביעית חסרה אות. העדר האות נובע מעצם טבעה של הברית, הזהה במקרה זה עם האות: בעצם קיום הכהונה טמון גם האות הנראה לעין - קיומם של כוהנים מבית הכהונה של "פינחס בן אהרן הכהן". לקו ייחוד זה של הברית הרביעית מצטרף ייחוד נוסף: רק בברית זו אין דבר הברית נמסר לזה שהברית נתונה לו (או גם לו): נח, אברהם ומשה מנהיגם של ישראל (שהברית ואות הברית - שמירת השבת - חלה גם עליו). דבר ברית כהונת עולם לפינחס לא נמסר ישירות לו אלא למשה, מנהיגם של ישראל, אשר יהיה עד נאמן למתן ההבטחה לבית הכהונה. קווי יחוד אלה של האיבר הרביעי במערכת הבריתות מעידים כי לפנינו ביטוי לדגם ספרותי הרווח במקרא, הדגם של שלושה-ארבעה, שבו האיבר הרביעי מהווה את שיא היחידה וייחודה. בביטויים רבים של דגם זה ניכר גם קשר הדוק בין האיבר השלישי, המכוון אותנו לקראת השיא, ובין האיבר הרביעי, הנועל את המבנה הספרותי המשוכלל הזה. והנה, קו מאפיין את שתי הבריתות האחרונות הוא מתן הנמקה לקיום הברית: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז); "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל” (במדבר כה, יג).  

הנה כי כן, הקורא בתורה חייב להיות ער לא רק לפרשה אשר נגד עיניו אלא לקשרים ולקשרי הקשרים שבין פרשות שונות, היוצרות בבואן יחד מיבנה ספרותי משוכלל, המעיד על מגמה המשותפת להן, ובמקרה זה המגמה לשבח את הכהונה, הניצבת בלב המעגל האנושי ובראשו. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, פינחס (תשס"א 2001)