איגרת של תקווה אחר המבול: וינייטה לפרשת נח

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף

איגרת שלחה הארץ לנח שבתיבה, עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף. היה כתוב בה שלא כל העולם כולו חרב. 

למן היום בו פסקו מי המבול לרדת מן השמים ולהיעלות מתהומות רבה, ועד ליום בו שבה היונה אל נוח שבתיבה, לא יכול היה להיות סיפק לארץ לגדל עץ פרי שעלהו רענן. בתוך התיבה, כלוא באופקיו, אין אדם יודע עד היכן רקועים שמי אסונו על הארץ. מה שמקיף אותו דומה עליו כמה שמקיף תבל ומלואה. אפילו יש לה לתיבה שלו צוהר וחלון, הוא אינו רואה בעדם אלא את המערבולות המטורפות הניתכות עליהן, ואפילו הלכו אחר ימים ארוכים המים "... הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר", ועם שלרווחת ליבו  "...נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים" (בראשית ח',ה'), עדיין הוא מפחד לפתוח אותם שמא אסון בוגדני הוא גם בקיצו, ורגיעה אינה אלא אתנחתא לשם תחבולה של כוחות אפלים שאין להם אלוהים עד שאם אך ייפתח חלון - תזנק הרעה שאינה יודעת לסלוח לספינה שניצלה, ותציף אותה בתועפות נקם. 

 למן היום בו נחה התיבה על הרי אררט, משותקת משוט אך עדיין משוקעת רובה במים, ועד ליום בו ההין נח לפתוח צוהר, עברו ארבעים יום שהיו כולם ימים של איום אוזל ונסוג, ועדיין היה הפחד גדול ואווירה הדחוס עד מחנק בואש, בתוך תיבה צפופה חשוכה עד אין נשא, גברו עדיין על הכמיהה למשב רוחות של אוויר צח ולמרפא אור חמה, נעל את החלונות. הפחד והחרדה שרו זו עם זו. הפחד מפני עבר משולח רסן. החרדה מפני עתיד משולל עוגנים. לאן הולכים? מה נורא ממה, כליאה בתוך בועת הצלה או שחרור לתוך חלל שאינו אלא חרבות, פגרי אדם, בוסתני פרי עקורים, גבעות בלי נאות דשא ובלי עדרי בקר וצאן, ובדידות אין קץ? "וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה, וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ" (שם,ו'-ז'). הוא שלח אותו לדעת מה קרוב. מה ימצא לפניו הניצול החרד בסביבתו המיידית לאחר שייצא מן התיבה?

 גם בימיו של נוח כבר היו כנפי העורב השחורות עמוסות מיתולוגיה. גם אז כבר היה אפל. גם אז, אף על פי שאין הוא עוף הבורר מזונותיו, הוא נצפה כשלוחו של המוות בין הפגרים, כגרגרן בין השיירים, כלקחן בין הערומים. העוף הזה של "יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב" לא יכול היה להיות מודיעין מעופף  שיודיענו לנוח אם יש אי שם רחוק, או אם אין, פיסת אדמה שהמבול חסכה אליה ילך לחדש חיים. העוף הזה לא חיפש יבשה. הפגרים הצפים על המים סיפקו כל צורכו, "עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ". העוף הזה לא היה תקווה. הוא זכר את הכל. אבל לא את מה שיהיה. הוא היה בר דעת המיידי, חכם הסמוך, בקי ומומחה המציאות שאינה מרחיקה יותר מדי, שאינה חוקרת, המציאות של הנמצא. נוח היה צריך לחוכמה הזאת. מתוך התיבה לא ידע אלא מה שבתוך התיבה. בתוך מטען החיים השוקק בפנים לא יכול היה לשער את אימת המוות שבחוץ. "וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב".

 העורב לא יכול היה להשיבו יותר מאשר עד היכן המוות. האיש רצה לדעת היכן נותרו החיים. אחרי שבעה ימים, "וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה" (שם, ח'). מן החלון ראה ראשי הרים. לשם לא הייתה היונה עפה כי משם לא באה. היא נוצרה להתגעגע אל המקום בו קיננה ולשוב אליו. אף על פי שהייתה מעופפת ומפליאה כל רואיה במעופה, היא הייתה עוף של משכן. נח ידע. אחריו הפליאה גם את המשורר דוד המלך ששאל מתפעל, "... מִֽי־יִתֶּן־לִּ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה" (תהלים נ"ה,ז'). תפילה, אֶשְׁכֹּֽנָה, במקומי. לא על ראשי ההרים הצחיחים. שם "לֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ" ( שם,ט'). לא כל יבשה היא מנוח לכף רגל. לא בכל סלע יש חגווים ליונה. אבל הנה, נתעוררה בליבו של נח האיש תקווה. בחלון, נוכח היונה, הוא רואה עד מה עייפה הציפור מן הדרך הארוכה, ושבה, אבל לא נכנסה לתיבה. היא מעופפת בפתח. אין לטעות מבין האיש, היא כנכונה לצאת שוב לדרך. מיד. אחרי מנוחה קצרה. לא מנוחת הגוף מנוחת הנפש המעופפת. אפשר חשה בחושיה המולדים כי יש מקום אליו יכלה להגיע אילו היה לה כוח להגיע. 

נח חושש כי תשוקה יתירה לממש משאת נפש אחרי מפך עלולה להוליד מפך על מפך. הוא קורא לה ליונה לאזור כוחות איפוק. "וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה" (שם). תמתין. בפנים. ימתין גם הוא. "וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים", כימים שהמתין בין שילוח העורב לשילוח היונה. וַיָּ֣חֶל. הכתוב יודע לומר דבר אחד ולדחוס בו משמעויות שתיים. "וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים", גם מלשון 'המתנה' עד שיוקל עוד עומסם של המים על הארץ, גם מלשון 'תוחלת' כי זאת הפעם תמצא היונה מנוח לכף רגלה, תקוות 'מנוח' שלה היא תקוותו, תקוות נח שלו, ולשון שנייה אולי עיקר. 

והנה נס. "וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ ..." (שם,י"א). עם  אור יום שלח את היונה מן התיבה. עם ערב היא שבה. הפעם לא נואשה עד שחצתה את המים הרעים הנסוגים שהטביעו בשעה שעצמו, ורתחו, והתערבלו זרמי ענק בזרמי ענק את הארץ שמלאה חמס שהאלוהים, שציווה עליה לבחור בחיים ובטוב, לא יכול היה לסלוח לה על שבחרה ברע ובמוות. עֲלֵה, טָרָ֣ף, לא ramum olivae, 'ענף עץ זית' כפי שטעו לאומים לזכור לימים, עלה אחד מעץ זית חי נושא פרי, עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף  מלשון  "כָּל־טַרְפֵּ֤י צִמְחָהּ֙..." (יחזקאל י"ז,ט'). עֲלֵה, Feuille, Blatt, Leaf  צרפתית, בגרמנית באנגלית, כולם עלים וכולם דפים עליהם כותבים איגרות. עֲלֵה שהוא איגרת. 

 מאין הביאה אותו, אם לא ממקום שהאלוהים שלא יכול היה לעמוד בשבועתו להשמיד את כל העולם כולו כי רבתה יותר מדי רעת האדם חסך אותו. נח קיווה. הוא ידע בסתר ליבו כי לא ברא אלוהים מספיק מים, לא בשמים ולא בתהומות היקום לכסות את כל היקום, כי אי אפשר, כי לא יתכן, כי יהיה זה טיבו של האלוהים לו שמע כאשר אמר לו "וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה..." (שם ו',י"ח)  שלא תיוותר חלקה של חיים בעולם שנועד להיות שוקק חיים. הוא לא יכול היה להשלים בדעתו עם הגזירה הנוראה כי הוא, מכל באי עולם, ואשתו ושניו ונשי בניו, רק הוא והם, יהיו כשתילים הבודדים הרפים, שישרדו את יערות העד העקורים של העולם ושמהם, ממנו ומבני ביתו, יגדל שוב יערה הגדול של הארץ הזאת. אבל הנה אותו מקום ששרד, אותו אי אולי, שאליו הגיעה היונה, אותו משכן אליו נתגעגעה בכל עזוז כוח נפשה וייחודה, כמו שלח אליו ביונת הדואר הזאת פתקה, עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף  לאמור, 'אכן, הציל ה' חלקת חיים בעולמו. וכשתצא "... מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ" (שם ט"ז), יהיה לך לאן ללכת, להיות איש האדמה המחכה ללהב המחרשה שלך, לטעת כרם, להאיר לילותיך בשמן המאור של הזית הוותיק'. 

נח, איש תמים בדורותיו, לא ידע, לא יכול היה לדעת, היכן היא האדמה הזאת שכמו שלחה לו איגרת עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף. גם איש אחריו לא ידע אל נכון, אם כי מי מנה את הרבים אשר לא אימצו עם רבות הימים את ליבם לדעת, אשר לא תרו בלי לאות לפתור את הסוד. עד המדרש (בראשית רבא ל"ג,ו'), היודע לזכור כי התנא רבי לוי, אמר "מארץ ישראל הביאה אותו". הוא לא היה אלא אחד בגדולי ישראל שהאמינו בכל ליבם כי "ארעא דישראל לא לקתה במימי דמבולא, דכתיב על הארץ "... לֹ֥א גֻשְׁמָ֖הּ בְּי֥וֹם זָֽעַם" (יחזקאל כ"ב,כ"ד). כך זוכר מדרש אחר (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ג). אותו מדרש אומר בשם רב בירי "שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאתו", ובשם רב אבא בר כהנא, "מהר המשחה הביאה אותו", מירושלים, שיש בה הר הנקרא 'משחה' על שם שמנו של אותו עץ זית ששום מבול בעולם לא עקרו מעודו. 

רק עשרה דורות אחרי נוח הלך לו אברהם מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הייתה אולי הארץ שהודיעה באיגרת עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף שהביאה היונה בפיה, כי היה מקום בעולם בו צמח עץ זית שהאלוהים גידלו בחלקה שהייתה משומרת גם מזעם אפו. איגרת זאת, איגרת נצח היא. לא אגדה היא. איגרת אמת של כל הזמנים היא. איגרת של שבועה. איגרת של קבלת קניין עולם, כי גם בבוא מבול נורא על הארץ, לא תישטף בה חלקה טובה, ולו אחת, ואשרי אותו עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף, ואשרי עץ הזית הוותיק, ואשריכן כל היונים מאז ועד הנה עליהן קשר הנביא את כתר הפסוק "מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם" (ישעיה ס',ח') שבזכות כמיהת יונת נוח לארובתה הרחוקה, ממריאה עימכן כל יום ויום עד שמים תקווה גדולה על הארץ.

ערב שבת פרשת נח התשע"ו